דב ברל לופטין

נולד ב-1900 בעיירה ויסוצק. בגיל 10 התייתם מהוריו, התחנך בבית אחותו וגדל בעיר סרני (Sarny). ב-1924 הוא נשא את צפורה צ'ציק לאישה, השתקע בלחווא (Lakhva) ועסק במסחר תבואה. עד מהרה הוא השתלב בחיים הציבוריים של העיירה והיה לאחד העסקנים הפעילים בה. נבחר ליו"ר ההסתדרות הציונית ושימש בתפקידו שנים רבות. עם כניסת הצבא האדום ללחווא הוא נעצר והייתה כוונה לגרשו לסיביר, אולם הוא לא היסס לערער בפני נציגי הנ.ק.ווד, שקיבלו את השגתו, והוא נשאר בלחווא. הוא נדרש לוותר על עסקיו והתמנה כמנהל מזנון תחנת הרכבת בעיר המחוז לוניניץ. בעקבות הצלחתו הוא מונה לספק הראשי ומנהל המזנונים של כל תחנות הרכבת לאורך המסילה מלונינץ ועד לבריסק שבליטא.

בזמן נסיגת הצבא האדום ניתנה לו האפשרות להתפנות עם משפחתו לעומק בריה"מ, אולם אשתו סירבה לעזוב את בני משפחתה, שהתגוררו בעיירה. ביום הראשון לכניסת הגרמנים ללחווא דרשו האחרונים שישה זוגות מגפיים, וָלא, איימו במרחץ דמים. כל היהודים הסתגרו בבתיהם ורק הוא העז לצאת בקומה זקופה והודיע להם, שהוא יטפל בדרישתם. ב-9 ביולי 1941 הוקם יודנראט והוא נבחר, באופן טבעי, להנהיג אותו. הוא בא במגע עם הגרמנים ועשה רבות להצלת נפשות. הוא הכיר את הגרמנים ובפקחותו וביכולת ניהול משא ומתן הוא הצליח להערים עליהם. היה יהודי גאה ובזה הייתה גדולתו. בזכות מאמציו לחווא הייתה העיירה היחידה בכל הסביבה, שעד ליום חיסולה, לא הוצא בה אף אחד מתושביה להורג, הוא היה תמיד מגיע ברגע האחרון ומחלץ את הקורבן מידי הרוצחים.

הוא היה זה שהניף את נס המרד נגד הגרמנים והיה זה שהצית, במו ידיו, את בית היודנרט. היה הראשון, שהתנפל על גרמני, שהחזיק תת-מקלע, וניסה להוציאו מידו. תוך היאבקות עם הגרמני נפלט כדור ופצע אותו בידו. הוא הצליח לברוח, כאשר בעקבותיו נוהרים מאות מתושבי הגטו. כשהגיע ליערות הצטרף ליחידה פרטיזנית ומונה לפקד על יחידת לוחמים. הוא השתתף בפעולות קרביות רבות, ובין יתר פעולותיו המלחמתיות פוצץ עם יחידתו את בית המועצה המקומית בעירו הכבושה. כשהחטיבה הפרטיזנית היהודית התמזגה עם פלוגה רוסית עמדו המפקדים הרוסים על כישרונותיו והטילו עליו לעמוד בראש מבצעים.

ב-8 בנובמבר 1943, בהיותו בתפקיד, הוא נפצע פצעי מוות על ידי פצצה, שפגעה בו ומת בדרך למחנה.