דוד נובודבורסקי

נולד לחיה וברוך נובודבורסקי ב-17/11/1916 בוורשה, פולין. בן למשפחה דלת-אמצעים. בגיל 13 הצטרף לתנועת "השומר הצעיר" והיה פעיל בקן. בשנת 1939, לאחר שהגרמנים כבשו את ורשה, ברח לשטח שנשלט בידי הסובייטים, אולם כעבור זמן קצר שב לורשה והוה ממארגני תנועת "השומר הצעיר" במחתרת בגטו. נתפס באקציה הראשונה בגטו, בקיץ 1942, ונשלח לטרבלינקה, אולם כעבור שבוע הצליח להמלט משם ובשובו לורשה סיפר על ההשמדה המתבצעת בטרבלינקה. הצטרף למחתרת אי"ל בגטו והתמנה למפקד פלוגה לוחמת. באפריל 1943, במרד גטו ורשה, נלחם בראש פלוגתו ברחוב נובוליפיה שבשטח טבנס-שולץ. הוטל עליו למקש את הגישה לרחוב סמוצ`ה, אך פעולה זו לא יצאה לפועל. ב-29 באפריל 1943, לאחר שמפקדת אזור טבנס–שולץ הגיעה למסקנה כי אין כל אפשרות להמשיך ולהלחם בתוך השטח הבנוי ובין הבתים, הוחלט לחפש דרך מפלט להצלה ולהמשך המאבק. הדרך היחידה שנותרה הייתה יציאה אל מחוץ הגטו הבוער דרך תעלות הביוב. בדרך לא דרך, עמל רב וקורבנות הוביל את פלוגתו עם קבוצת הארבעים דרך תעלות הביוב לחלק הארי של העיר ובסיוע קשרי הארגון רגינה פודן ושלמה ברצ'ינבסקי, לחורשה בלומיאנקי במרחק 7 ק'מ מוורשה. כעבור 11 ימים, ב- 10.5.43, ,לאחר נפילת המפקדה הראשית ברחוב מילא 18, התמקמה לא רחוק מהם קבוצה נוספת בת שלושים ושמונה מלוחמי המרד. מטרתם היתה לצאת משם ולהתחבר אל תנועת הפרטיזנים אשר ביערות, כדי להמשיך בלוחמה ובהתנגדות כיחידה לוחמת ומלוכדת, בעלת ניסיון קרבי ומחתרתי עשיר. בסביבות ה-20 במאי 1943 הועבר עם פלוגתו ועם יתר לוחמי הגטו ליערות וישקוב, שעל גדות נהר הבוג, מרחק של כ-60 ק"מ צפונית לורשה, על-ידי המחתרת השמאלנית הפולנית (ארמיה לודובה). הנהגת הארמיה לודובה לא גילתה עניין מיוחד לסייע לשרידי לוחמי הגטו. הסיוע שניתן על ידם, כמו גם בחירת המקום היה משום הקרבה לורשה ומשום שרצו דריסת רגל באזור זה, בו לא הייתה להם השפעה. הבחירה הייתה אומללה מכמה סיבות: הלוחמים היהודים לא הכירו את האזור, האוכלוסייה המקומית הייתה עוינת ולא היה שיתוף פעולה עם תאים אחרים של פרטיזנים ותמיכת הארמייה לודובה הקומוניסטית, גרמה באופן מיידי לסכסוך עם התאים המקומיים של המחתרת הימנית, הארמייה קריובה. אולם הלוחמים היהודים לא ידעו כל זאת ושמחו על שניתן להם סוף כל סוף להמשיך ולהלחם במסגרת פרטיזנית. הם קראו לעצמם היחידה הפרטיזנית על שם מרדכי אנילביץ', מפקדם הנערץ, והתארגנו בארבע פלוגות בנות 15-20 לוחמים פרטיזנים כל אחת. שתי פלוגות פעלו בצדו המערבי של הבוג ושתיים בצדו המזרחי כשהמרחק בין פלוגה לפלוגה כ - 15 ק'מ. הפלוגות בצעו פעולות נועזות רבות וביניהן: חבלה במסילות הברזל והורדת רכבות גרמניות מן המסילה, החרמות וחבלות ברכוש גרמני, מבצעים להשגת מזון, הפצת כרוזי תעמולה, פעולות עונשין נגד משתפי פעולה עם הגרמנים ועוד. הפעולות הודרכו ע'י פרטיזנים רוסים מהצבא האדום, שהיו בעלי מסורת לחימה ביערות, והכירו היטב את הדרכים בתוכם. בתחילה היה יחסם של המקומיים אל הפרטיזנים היהודים תקין והם ספקו להם מזון ולבוש אולם המצב הלך והחמיר. נראה כי זו הייתה גם תוצאה של יחסי עוינות ומלחמה על שטחי מחיה בין שתי המחתרות הפולניות הימנית והשמאלית, ולכן הנהגת הארמייה קריובה החליטה שלא לתת לפרטיזנים היהודים נציגי הארמיה לודובה, דריסת רגל בשטח. בראשית יולי 1943, לאחר רציחת פלוגת מרדכי גרובאס ע"י חברי הארמייה קריובה, והדכאון שאחז בלוחמים שנותרו, החליט לרכז את שרידי הלוחמים ולארגנם מחדש. לשם כך, חייבים היו חלק מן הלוחמים שהיו מעברו המזרחי של הבוג, לחזור לצדו המערבי. אולם זה היה כרוך בקשיים גדולים מאוד, שכן כל האזור שרץ צבא גרמני שרוכז בשטח כדי לחסל את יחידות הפרטיזנים. הגרמנים שמו מצור על הדרכים ועל הכפרים ושמו משמרות במעברי הבוג. הוא העמיד תצפיתנים על הגבעות כדי לעקוב אחרי תנועות הצבא ויום אחד הודיעו התצפיתנים שהצבא הגרמני מוציא את כוחותיו מהאזור. לאחר קבלת הדו"ח החליט להתפטר, משום שלא ניתן יותר לפעול באזור כפרטיזנים. חבריו הפצירו בו לחזור מהחלטתו והוא אמנם חזר בו, אולם החלטה זו לא האריכה זמן והוא החליט עם כמה מהלוחמים לנסות ולהבקיע להם דרך להונגריה, על מנת להגיע משם לארץ ישראל. הוא שב ללומיאנקי וניסה להגיע לכתובתו של האיכר הפולני "קשאיצ'ק" (הוא וולדיסלבו גאייצאק, איש הארמיה לודובה), אשר הוביל את שתי קבוצות הלוחמים ליער לומיאנקי עם צאתם מהגטו), אולם הם תעו בדרך ושאלו אדם שנקרה בדרכם היכן בקתתו של קאישצ'אק. האיש, שזיהה כי זו קבוצת פרטיזנים יהודים, הורה להם את הדרך, והזעיק בעזרת אשתו את הגרמנים אשר היו בסביבה. אנשי הס.א. הופיעו והלכו ישר לביתו של קאישצ'אק. הוא הצליח להימלט, אולם דוד וכל הלוחמים שהיו עמו נספו. בן 27 בנפלו.