"אדמירל" רנה משה בלוך

אל"מ (מיל) ד"ר בני מיכלסון

ילדות ונעורים

רנה בלוך נולד בשנת 1923, בגרמניה בעיר פרנקפורט (על נהר המיין) לאביו, דוד בלוך – תעשיין משטרסבורג, נצר לרב משה בלוך שכונה "החכם מאטנהיים". ולאמו אירמה בנימין, מאחת המשפחות היהודיות הוותיקות והידועות ביותר בפרנקפורט ובגרמניה. הוא למד לקרוא מהתורה ודיבר עברית שוטפת.

את לימודיו התיכוניים החל בביה"ס פוסטל דה קולון (Fustel de Coulonges) בשטרסבורג, ולאחר שהוריו עברו לפריז/צרפת עקב רדיפות היהודים ע"י הנאצים בגרמניה, המשיך בתיכון סאילי (Sailly) שם, ובמעבר ללימוז' בתיכון גאי-לוסאק (Gay-Lussac). לאחר המתקפה הגרמנית על צרפת בשנת 1940, ברחה משפחתו לאלג'יר והוא נאלץ להשלים את לימודי התיכון שלו בביה"ס שם (Bugeaud d’Alger). אולם על אף נדודי המשפחה הרבים מקורח הנסיבות, התקופה הסוערת והמעברים הרבים בין בתי הספר, בכולם נחשב לתלמיד מבריק והרווה נחת את הוריו.

ראשית שירותו הצבאי – במלחמת העולם השנייה

הוא התגייס לצבא הצרפתי באלג'יר, העיר אליה ברחה משפחתו. על אף שהחל כבר את המכינה על מנת להתקבל ל"אקול פוליטכניק"[1] החליט, בהיותו בן 19, שהוא חייב להתגייס לצבא וללחום בגרמנים. ב- 20 בדצמבר 1942, ניגש למשרדי הצי הבריטי בנמל אלג'יר והתנדב לכוחות צרפת החופשית. יומיים אחר כך בוצעה התנקשות בחייו של אדמירל דרלאן (מושל צפון  אפריקה הצרפתית מטעם בעלות הברית), הוא לא הספיק להפליג לבריטניה – שם התרכזו כוחות צרפת החופשית – ובינתיים הועסק במצבור הדלק של הצי הבריטי בנמל, והיה בין חיילי צרפת החופשית שנאלצו להתפנות מהעיר בעקבות ההתנקשות בדרלאן.

באביב 1943, על אף פעילותו המחתרתית למחצה, קיבל תשובה שהתקבל ל"אקול פוליטכניק" במקום השני מבין המועמדים שנבחנו, אולם לא יכול היה להתחיל את לימודיו כי המוסד היה בצרפת הכבושה ע"י הגרמנים, כך שבינתיים התקבל כצוער לביה"ס לקצינים "שרשל" (Cherchell), שנפתח באלג'יר להכשרת הקאדרים של צרפת החופשית, במקום בתי הספר בצרפת שנסגרו עם הכיבוש הגרמני. לאחר שנה בה עבר הכשרה ספרטנית ממוקדת במטרה להשתתף בשחרור צרפת, הוסמך כצוער מועמד לקצונה ובחודש אפריל 1944 הוצב להשלמה חילית באגד ארטילריית הנ"מ 21 (האנטילי) של הדיביזיה הראשונה של צרפת החופשית (במחלקה 3 של סוללה 2). חודש מאוחר יותר, עלתה יחידתו על ספינות בתוניסיה והפליגה לנפולי בה החלה את המערכה באיטליה. הוא השתתף במסע המלחמה המוצלח של יחידתו באיטליה בקרבות מונטה קאסינו, רומא, מונטהפיאסקונה, ורדיקופנה. בסוף מערכה זו אף נפצע ברגלו.

ב- 11 באוגוסט 1944, אגד ארטילריית הנ"מ שלו עלה בנמל טרנטו שבאיטליה על אניות ונחת ב- 16 בחודש בקואליר (Cavalaire) בדרום צרפת במסגרת הארמיה הצרפתית B בפיקוד גנרל דה-לטר דה-טאסיני. לאחר הנחיתה (מבצע "דראגון") תפקד כמ"מ חי"ר, (כיוון שחיל האוויר הגרמני כבר לא הווה איום ולכן מרבית כוחות הנ"מ היו ללא תעסוקה) ולקח חלק בשחרור דרום צרפת במשך כחודשיים בהן שוחררו טולון, מרסיי, נים, ועמק הרון כאשר ליון שוחררה ב- 3 בספטמבר. בתפקידו זה פיקד על חיילים בלחימה ובלט במנהיגותו ובדאגה לחייליו (תכונות שילוו אותו בהמשך דרכו).

ב- 10 בנובמבר 1944, עזב את זירת הלחימה והועבר ל"אקול פוליטכניק" שבינתיים נפתח מחדש. הוא השתייך למחזור 1943A.[2]

לימודי הנדסה ימית והסמכה כמהנדס

הוא היה סגן משנה בארטילריה הקולוניאלית של צרפת החופשית, וותיק מסעי המלחמה באיטליה ובצרפת שהתנסה בלחימה ופיקוד על אנשים ואף לתשומת ליבו של גנרל דה גול, שראה בו אחת הדוגמאות המייצגות את המכשולים והקשיים שעבר חייל בצבא צרפת החופשית בתהפוכות המלחמה. תקופה זו נשארה חרוטה באישיותו כל חייו.

בחודש אוגוסט 1946, כשנה וחצי אחר כך, קיבל תואר ראשון בפיזיקה מאוניברסיטת הסורבון בפריז, עבר את מבחני הסיום והוסמך מה"אקול פוליטכניק". הצלחה זו אפשרה לו לבחור לשרת בחיל הטכנולוגיה של הצי הצרפתי, שהיה חיל עלית, ואף בקבוצה היוקרתית הקטנה של התעופה הימית – "חוד החנית" של הקדמה הטכנולוגית.

בחודש אוקטובר 1946 קודם לדרגת מהנדס מדרגה שנייה בצי. ועקב הצטיינותו, נשלח ללימודים באוניברסיטת הארוורד בארה"ב וחזר משם לאחר שקיבל תואר שני (מסטר) בהנדסה. לאחר מכן למד שנה נוספת בביה"ס להנדסה ימית בצרפת ובסיום לימודיו, בחודש יולי 1948 הוסמך כמהנדס ימי.

בשנים 1948-1950 למד בבית הספר הגבוה לתעופה בפריז בו גם הגיש עבודה לתואר שלישי וסיים הכשרתו במרכז המתקדם למנהל עסקים.

הוא קודם לאחר הסמכתו לדרגת מהנדס ימי מהדרגה ה- 1 והוצב לשירות בבית המלאכה הבסיסי התעופתי בטולון. בתקופה זו גם סיים עבודת גמר מקיפה על התעופה הימית של ארה"ב ששימשה (העבודה) שנים רבות את הסטודנטים במוסדות ההשכלה הצבאית בצרפת.

בעת ההיא משך את תשומת ליבו של ראש מטה הצי (שהשתתף אף הוא בנחיתה בדרום צרפת במלחמה). בתקופה זו עברה אוויריית הצי הצרפתי תהליך של הצטיידות מחדש לאחר שקודם התבססה בעיקר על מטוסים בריטים ואמריקאים ממלחמת העולם השנייה. אשינותו ואופיו האיתן תרמו לבחירתו בחודש מאי 1952 לראש המדור הימי בשירות התעופתי הטכני (חיל הטכנולוגיה) של הצי הצרפתי. הוא קודם לדרגת מהנדס ימי בכיר באותו החודש כשעדיין לא מלאו לו 30 שנים. במקביל סיים קורס טייס וקיבל הסמכה כטייס בצי.

תכניות המו"פ וההצטיידות בזרוע האווירית של הצי

לאחר מלחמת העולם השנייה נבנה הצי הצרפתי מחדש, בתחילה על בסיס ספינות ששרתו במלחמה ונרכשו בתנאים נוחים ביותר מציי ארה"ב ובריטניה. אולם בראשית שנות החמישים החליטה צרפת לעבור לאמל"ח וציוד מתוצרת עצמית במידת האפשר. בין השאר הוחלט לבנות בצרפת 2 נושאות מטוסים חדישות (שלימים תקראנה "קלמאנסו"  ו"פוש"). הוא התניע מספר תכניות במגמה לאפשר לצייד נושאות מטוסים אלו במטוסים צרפתיים חדישים שיוכלו להמריא ולנחות מנושאות המטוסים הנבנות. צריך היה לסיים את המו"פ והייצור של המטוסים במקביל לסיום בניית הנושאות.

המטוס הראשון עליו שקד היה מטוס קרב סילוני, ה"סי וונום" הבריטי עם מכ"ם אמריקאי וכסאות מפלט צרפתיים שהפך ל"אקוילון" (Aquilon) הצרפתי ואשר יוצרו ממנו 101 מטוסים החל משנת 1952 ע"י "התעשייה האווירית דרום מזרח" (SNCASE). היה זה מטוס הקרב הסילוני הראשון לנושאת מטוסים שיוצר בצרפת לאחר המלחמה ובמהלך ייצורו והתאמתו לצרכי הצי למד רבות – ידע אותו יישם במטוסים הבאים.

הוא עמד בראש מנהלת הפיתוח והייצור של 3 מטוסים נוספים:
1. ה- CM-175  "זפיר" (Zephir), מטוס סילוני דו-מנועי קל להדרכה שנבנה ע"י חברת "פוטז" (Potez). הדגם הימי של ה"פוגה מגיסטר" ששימש שנים רבות כמטוס ההדרכה הסילוני של חיל האוויר הישראלי.
2. ה- BR-1050  "אליזה" (Alize), מטוס תקיפה נגד-צוללות שנבנה ע"י חברת "בראגה" (Breguet).
3. מטוס הסיור והתקיפה "אטנדר 4" (Etendard) שנבנה ע"י חברת "דאסו" (Dassault).

היו אלו מיזמים שנתקלו בקשיים רבים ועתידם נראה לוטה בערפל. בנחישותו הרבה ובכשרונו המיוחד, הצליח להעמיד אותם על "דרך המלך", ולהתאימם ביעילות לנושאות המטוסים שנבנו והוכנסו לשירות ע"י הצי הצרפתי.

אולם גולת הכותרת שלו כמהנדס בכיר, היתה עת הפך לקצין הטכנולוגיה הראשי של הצי, ובתפקידו זה הוביל את מיזם הפיתוח והייצר של מטוס הסיור הימי של ברית נאטו ה- BR-1150 "אטלנטיק" (Atlantic). על פעלו קיבל  את עיטור לגיון הכבוד בשנת 1956.

בחודש דצמבר 1956 הקימה ברית נאטו קבוצת מומחים מ- 14 מדינות. קבוצת מומחים זו בחרה, לאחר שנתיים של עבודה ובחינה - פה אחד - מתוך 21 הצעות שקיבלה, בחודש אוקטובר 1958 את מטוס הסיור והתקיפה הימי העתידי של נאטו כ"בראגה 1150". בחודש דצמבר 1959 הקימה מועצת נאטו ועדת היגוי עם נשיאות מתחלפת שהטילה על מנהלה ייעודית את הובלת המיזם. מנהלת זו, בראשותו, נעזרה במספר תת-ועדות טכניות במהלך עבודתה.

פיתוח המטוס וייצורו ארכו 6 שנים, בין 1959-1965 וכללה תוכנית בת שבעה שלבים עוקבים. בסיום העבודה יוצרו 20 מטוסים שנמסרו לגרמניה, 40 לצרפת, 9 להולנד ו- 18 לאיטליה ובסה"כ 87 מטוסים.

עם השלמת שלבי הפיתוח והייצור, ברור היה שהמנהלת עמדה במפרט הטכני, בלוח הזמנים וכל המטוסים נמסרו בזמן ובמחיר שנקבע. המנהלת אף דאגה לחוזה תמיכה לוגיסטי בינלאומי לאחר מסירת המטוסים (תוך חיסכון של 6% מהמחיר החזוי) ואף למימון החלק הארי של מחקר הדגם המתקדם של המטוס - ה"אטלנטיק 2.6".

הישגים אלו נרשמו לא מעט בזכות חוכמת המעשה, הדחף ויכולותיו ללא אח ורע, כמארגן ומנהל מו"ם תוך שליטה מלאה בשפות אנגלית, צרפתית, גרמנית ואיטלקית  וסולם ערכי האנוש שהווה המצפן של אישיותו.

עד לימים אלו משמש מיזם מטוס ה"אטלנטיק" כדוגמה ומופת בבתי ספר למנהל עסקים ובאקדמיות צבאיות לניהול תוכנית מו"פ וייצור בינלאומי של אמל"ח.

רמ"ח קשרי חוץ (קש"ח) של משרד ההגנה   

בשנת 1961, כתוצאה מהצלחתו הראויה לציון, במיזם הבין לאומי של מטוס ה"אטלנטיק" הוחלט למנותו כסגן הממונה על קשרי החוץ של משרד ההגנה הצרפתי, אחראי על יצירת קשרים ושיתופי פעולה עם ממשלות זרות בכל הקשור לתעשייה האווירית. בחודש מרץ 1965, מיד לאחר שהוענק לו העיטור הגבוה יותר של קצין בלגיון הכבוד, מונה לממונה על קשרי החוץ של משרד ההגנה הצרפתי כולו. במסגרת המנהל המרכזי לחימוש (DGA), אגף חדש הוקם במיוחד בעבורו, במסגרת שינויים מפליגים בארגון משרד ההגנה. איתרע מזלו ושנה אחר כך החליטה צרפת לפרוש מנאטו באווירה של פולמוס ומשברים דיפלומטיים. אמנם הפרישה כללה הסכם כתוב בין צרפת לנאטו אולם עליו היה לעצב מחדש את מדיניות קשרי החוץ של משרד ההגנה הצרפתי באווירה עכורה זו.

הוא בנה רשת עולמית של קשרים אשר איפשרו שיג ושיח בין שר ההגנה הצרפתי למדינות כמו דרום אפריקה ופקיסטן וקבוצות עבודה בילטרליות בין צרפת לארה"ב, בין צרפת לבריטניה, בין צרפת לקנדה ואף קבוצת עבודה משולשת בין צרפת לגרמניה ואיטליה. קבוצות עבודה אלו הביאו לחתימת הסכמים בין המדינות לא רק בהקשר ציוד ואמל"ח צבאי אלא עסקו בכל נושאי הביטחון המשותפים למדינות השונות.

בתפקיד זה שוב באו לידי ביטוי כשרונותיו כנושא ונותן הוגן כשהוא מכוון תדיר ליצירת איזון מעשי בין האינטרסים של צרפת לאלו של המדינות האחרות. מזגו הנוח וגישתו המכבדת גרמה גם בתקופה מאתגרת זו לרכוש חברים שהמשיכו לשמור על קשרים אתו עד יום מותו.

בשנת 1966 הוענק כהערכה על פעילותו עיטור קצין בכיר במסדר הכבוד הגרמני ( Order of Merit).

בחודש ינואר 1968 מוזג חיל הטכנולוגיה של הצי, שעמד בראשו, אל תוך מנהל החימוש של משרד ההגנה ה- DGA (Direction General dArmamant). צעד זה נעשה ללא התייעצות מוקדמת עמו, כקצין החייל הראשי. הדבר עורר בו מרירות רבה והוא המשיך במהלך שירותו, ללבוש את מדי חיל הטכנולוגיה של הצי (שחדל להתקיים) עם הסמלים והאותות התואמים וחרב בטכסים רשמיים וכך היה לקצין הטכנולוגיה הראשי האחרון של הצי הצרפתי, וכן הקצין היחידי בשירות פעיל שענד עדיין את סיכת כוחות צרפת החופשית על מדיו (הכל באישור הפיקוד העליון).[3]חודש אחר כך נשלח לארה"ב לתוכנית המתקדמת למינהל באוניברסיטת הרוורד בה הביא לידי ביטוי את נסיונו המוצלח בהובלת מיזמים בינלאומיים.

מנהל מרכז ניסויי הטילים הלאומי "לנדס" (Landes)

בחודש ינואר 1969 מונה למנהל מרכז (שדה) ניסויי הטילים הלאומי של צרפת (CEL - Centre de Lancement de Missiles) ליד ביסקרוס (Biscarosse) בדרום המדינה, אשר הוקם בשנת 1962 ע"י שר הכוחות המזויינים פייר מסמר.הוא כיהן בתפקיד מפתח זה 11 שנים, עד שנת 1981.

מרכז ניסויים זה היה בעל חשיבות עליונה כתשתית קריטית למחקר והפיתוח של כלל הטילים הצרפתיים, בהם הטילים הבליסטיים עם ראש נפץ גרעיני.

בשנת 1970 הוענקה לו דרגת גנרל-מהנדס (מקביל למייג'ר גנרל – 2 כוכבים – בצבא), ושלוש שנים אחר כך גנרל מהנדס מהדרגה הראשונה (3 כוכבים, מקביל ללוטננט גנרל בצבא).

בתפקידו זה היה דמות מרכזית בבניית כושר ההרתעה הצרפתי "פוליסת הביטוח של המדינה". כמו אחרים שחוו את תבוסת 1940 היה מהמצדדים המובילים בפיתוח "המטרייה האטומית" של צרפת.

מרכז הניסויים לנדס עסק בבחינת אמצעי שיגור טקטיים לטווחים של 300 קילומטרים, תורות ותפיסות לשימוש בנשק גרעיני וניסוי טילים בליסטיים ארוכי טווח עד 3,000 קילומטרים. בניסויים אלו הוצגה ונבחנה אמינות אמצעי הלחימה, ביצועיהם ונהלי קליטתם בכוחות הלוחמים. בנוסף לאתר ביסקרוס כלל פיקודו 6 אתרים נוספים, בהם תחנת המדידות פלורס (Flores) באיים האזוריים (בשטחה של פורטוגל).

כל ניסוי של טיל דרש פריסה של עמדות תצפית ומערכות עקיבה קרקעיות, ימיות ומוטסות משטחה של צרפת ועד לאיים האזוריים מנוהלות ממרכז השליטה והבקרה במבנה המרכזי.

במהלך 11 שנות כהונתו עוצבה תורת הלחימה והתפיסה לשימוש בנשק גרעיני בצרפת. כל הניסויים בוצעו בלוח הזמנים ובתקציב שנקבע בקצב של 300 ניסויים לשנה או אחד ליום. כל הניסויים נשלטו על ידו ב"אגרוף ברזל" במשמעת מוקפדת ביותר לאיסוף כל הנתונים האמיתיים לצורך המשך המחקר והפיתוח.

בנוסף לעדיפות ולקדימות שניתנו לניסויי נשק ההרתעה (הטילים הבליסטיים המיועדים לשאת ראש נפץ גרעיני הנורים מהים והיבשה), נוספו ניסויי טילי קרקע-אוויר כמו ה"קרוטל", אוויר-אוויר כמו ה"סידווינדר" האמריקאי, טילי ים-ים כמו ה"אקסוסט" ואפילו ארטילריה. הוא לא שכח שהיה קצין תותחנים במקור.

הוא הקדיש זמן ומרץ רב למועצה הצרפתית-פורטוגזית המשותפת לפיתוח האיים האזוריים בה שימש נע"ת כנשיא משותף ובמיוחד דאג לאי פלורס בו בנה בית חולים. במרץ דומה דאג להקמת מתקני ספורט בכלל אתרי ומתקני פיקודו, כולל מתקני מנוחה והתרעננות, מרפאה חדשנית ואף בית תפילה לדתות השונות.

בכהונתו זו החלו לכנותו "אדמירל בלוך" על אף שדרגתו האמיתית הייתה של גנרל-מהנדס, אבל בהמשיכו ללבוש את מדי הצי וניסיונו ארוך השנים כקצין הטכנולוגיה הראשי של הצי, זיהו אותו כ"אדמירל". הכריזמה שלו, סמכותו המוכחת לאופן מנהיגותו גרמו שיתייחסו אליו כאדמירל. התואר אושר בשתיקה על ידי השלטונות ומאז התנוסס הדגל של אדמירל-משנה (3 כוכבים) על בניין מפקדת ה- CEL והתואר נצמד אליו עד יום מותו.

בתקופה זו הוא קיבל מספר עיטורים ראויים לציון:
מפקד במסדר המלכותי של אוראנג'-נסאו (הולנד 1969).
מפקד במסדר ליאופולד ה- 1 (בלגיה 1970).
מפקד במסדר הסולידריות (איטליה 1972).
קצין גבוה במסדר הצבאי אוויס (פורטוגל 1976).
מפקד במסדר הכבוד (צרפת 1977 – לאחר שכבר קיבל קודם חברות במסדר יוקרתי זה וקצונה בו).

1981 – פרישה מהשירות

פרנסואה מיטראן (Mitterrand) נבחר לנשיא צרפת[4] בשנת 1981, אדם שבמלחמת העולם השנייה היה נאמן לפטן ועובד מצטיין של ממשלת וישי. אישי צרפת החופשית שנשאו בגאון את כבודה של צרפת ואשר עד אז כיהנו בתפקידים בכירים במדינה ועסקו בשיקומה לאחר מלחמת העולם השנייה ופעלו לגדלותה, איבדו את כוחם וירדו ממעמדם, כך קרה גם לו כמפקד מרכז ניסויי הטילים.

בחודש יוני 1981 ערכו לו פקודיו מסיבת פרידה ובחודש אוגוסט הוצב במנהל החימוש של משרד ההגנה (DGA) בהמתנה לתפקיד חדש, אולם ראש המנהל לא מצא עבורו תפקיד הולם. בתקופה שבין החודשים ספטמבר 1981 למרץ 1982 התקבל ארבע פעמים ע"י שר ההגנה, שרל הרנו (Hernu) וניתנה לו תקווה שיימצא לו תפקיד ההולם את כישוריו וניסיונו אולם הדבר לא הסתייע.

הוא הושם בעתודה של קצינים בכירים חסרי תפקיד הממתינים לשעת חסד. נחמתו היחידה הייתה שפעלו רב השנים הפך להיות עובדה מוגמרת וצרפת הפכה למעצמה גרעינית עם כוח הרתעה מוכח. אולם הזמנים השתנו, הנציג האחרון של צרפת היופשית שעדיין לבש מדים והיה בשירות פעיל - ישב בבית, מריר והבין שהקריירה שלו הסתיימה.

בחודש דצמבר 1983 התברר סופית שהוא לא צפוי להתמנות לתפקיד נוסף ובחודש ינואר 1984 הודיעו לו להתחיל בהכנות לפרישה. בחודש פברואר 1985, כאשר הגיע לגיל הפרישה הרשמי הקבוע בחוק, פרש מהשירות והועבר למילואים לאחר 41 שנים וששה חודשים עם 2,900 שעות טיסה.

האקדמיה הימית

בעת הזו, בהיותו בן 62, הוצע לו לשמש כיועץ למספר חברות ביטחוניות אמריקאיות (שחלק מהמנכ"לים שלהן היו ידידיו) ובצרפת הפך ליועץ ראשי של תאגיד SNECMA.[5]

בשנת 1994 הוזמן לבסיס חיל האוויר של הצי הצרפתי ובטכס מפתיע הוענק לו אות ה"פינגווין לשם כבוד" – האות של טייסי הצי המבצעיים. הם תמיד התיחסו אליו כאחד מהם ובכך ראו להעניק לו את ההכרה אליה ראוי היה לתפישתם. הוא קיבל זאת בהתרגשות גדולה ובסיפוק רב והפינגווין הפך להיות החיה המועדפת עליו.

כבר בשנת 1987, שנתיים לאחר פרישתו, נבחר כחבר במחלקה למדע וטכנולוגיה של האקדמיה הימית הצרפתית ונשאר כחבר בה עד יום מותו.

בשנת 1998, 13 שנים לאחר פרישתו ובהיותו בגיל 75, נבחר לנשיא האקדמיה הימית של צרפת, משרה בה כיהן 3 שנים. מוסד זה הקיים מעל 250 שנים, עוסק בכל היבטי התחום הימי וכולל 6 מחלקות: סחר ימי, מדע וטכנולוגיה, נווט ואוקיאנוגרפיה, היסטוריה ימית, ספרות ואמנות, חוק וכלכלה.[6]זהו מוסד מאד יוקרתי בצרפת ובתחום המחקר הימי ולימודיו משמש גם כאקדמיה לאומית למדעים. בשנת 1999, בעת מסעו לפורטוגל כנשיא האקדמיה, העניק לנשיאה (בעבר) מריו סוארש (Souares) – ידידו – חברות כבוד. באותה שנה, נפתחה שנת הלימודים באקדמיה ע"י ידיד אחר שלו, מי שהיה ראש ממשלת צרפת – פייר מסמר.

בשנת 2000 הגיע לביקור ממלכתי בישראל בה המארח היה מפקד חיל הים, וכמו כן התקבל אצל נשיא המדינה ושרי ממשלה שונים. הוא ראה בביקור זה כאחד השיאים של נשיאותו באקדמיה הימית.

בשנת 2009 קיבל דרגה נוספת של מסדר לגיון הכבוד – קצין בכיר.

בשנת 2016 נפטר (6 שנים לאחר אשתו), ארונו הוצב בחצר המוזיאון הצבאי שליד האינוואליד בפריז ובטכס האשכבה ספדו לו שר ההגנה ואישים בכירים נוספים, בהם בנו של מרסל דאסו (בלוך).

הוא הונצח במספר מוסדות ואתרים בצרפת.

מקורות

1.Emmanuel Hecht , L'amiral Bloch - Une vie d'engagement au service de la France, Perrin, Paris, 2023.
2. Contre-amiral (2ème s.) Jacques, Éloge, l’Ingénieur général du Génie maritime René Bloch, Académie de Marine, Communications et mémoires, Année académique 2019-2020, n° 1 (octobre-décembre 2019), p. 55-61.
3.https://www.jwmww2.org/soldier.aspx?id=102644