גנרל ג'יורג'יו ליוצי (Liuzzi) – 1895-1983
אל"מ (מיל) ד"ר בני מיכלסון
הקדמה
בשבוע שעבר, ב- 7 נוב' 2024, פנה אלי יורם זאמוש[1] ועניין אותי לגבי בן משפחה שלו שהיה רמטכ"ל צבא איטליה. אמנם הוא ציין שהיה זה אדם צנוע שלא ניכר בדברים גדולים אולם הנושא ריתק אותי ומייד התחלתי לחקור אודותיו. החיבור שלהלן הינו פרי מחקר-זוטא שערכתי בנושא.
רקע משפחתי ונעורים
ג'יורג'יו ליוצי נולד בורצ'לי (Vercelli) לגוידו ואלוירה פוליאסה (Pugliese). בן למשפחה יהודית ממחוז מודנה עם שורשים עתיקים מאד, משפחה ליברלית שאחד מבניה אף החזיק מטוס.
אביו גוידו (1866-1942), השתייך למשפחה יהודית אשר פרשה מעסקי המסחר המסורתיים על מנת לשרת את המדינה הן בתחום הציבורי והן בתחום הצבאי. האב התגייס לצבא והתקדם בסולם הדרגות תוך שכיהן כמפקד בשדה ובתפקידי מטה. קיבל דרגת סרן בשנת 1899 ורס"ן ב- 1911, שנה בה השתתף במלחמה בלוב כמפקד גדוד חי"ר. לאחר שקיבל דרגת סא"ל השתתף במלחמת העולם הראשונה (בה לחמה איטליה לצד בעלות הברית) במהלכה הצטיין, בין השאר, בכושר ארגון מעולה בתחום הלוגיסטיקה. בסיום המלחמה היה כבר גוידו בריגדיר גנרל.
בשנת 1920 מונה גוידו למפקד ביה"ס הגבוה למלחמה בצ'יוויטווקיה, משרה בה כיהן 5 שנים, בהם ארגן מחדש והטמיע רפורמות במוסד חשוב זה תוך מתן דגש על האמצעים החדשים בשדה הקרב – מלקחי מלחמת העולם הראשונה – הטנקים והמטוסים והפך אותו לאוניברסיטה מתקדמת. בשנת 1923 קודם לדרגת גנרל דיביזיה וב- 1928 לגנרל קורפוס (3 כוכבים). בתקופה זו פיקד על הדיביזיות המרחביות בטרויזיו ופדואה ועל קורפוס הצבא באודינה (Udine). בשנת 1932 הועבר למילואי הצבא ובראשית שנת 1939 נאלץ לפרוש סופית משירות בשל היותו יהודי וכניסת חוקי הגזע לתוקפם.
בשנת 1934 נבחר לנשיא הקהילה היהודית של טורינו ובהיותו פשיסט נלהב פעל נמרצות להוכיח שהיהדות והפשיזם אינם סותרים. אידיאולוגית, נאבק רבות ביהודים רבים שהשתייכו למפלגה הקומוניסטית.
בשנת 1938, ערב פרסום חוקי הגזע, כתב גוידו בשנית לבניטו מוסוליני בהסבירו את תרומת היהדות לאיטליה ולתנועה הפשיסטית. שמר על כבודו האישי והתנהגות הולמת עד מותו בשנת 1942.
ג'יורג'יו ספג את אווירת הצבא בביתו מילדות ובאופן טבעי החליט ללכת בעקבות אביו. בשנת 1913 התקבל למכללה הצבאית המלכותית בטורינו בה למד בשלוש השנים הבאות. מכללה זו נועדה לחינוכם והכשרתם של בני האריסטרוקטיה מכל רחבי אירופה ונוהלה בחסות משפחת סבויה – משפחת המלוכה האיטלקית. בשנת 1915 הוסמך ג'יורג'יו כסגן משנה בחיל התותחנים שהיה בתקופה הנדונה החייל היוקרתי ביותר בצבא האיטלקי, אולם נאלץ להפסיק את ההשלמה החילית בשל כניסתה של איטליה למלחמת העולם הראשונה.
במלחמת העולם הראשונה – קצין מצטיין ומעוטר
בתחילת המלחמה הוצב ג'יורג'יו כקצין סוללה באגד הארטילרי ההררי מס. 1 ובחודש מרץ 1916 קודם לדרגת סגן. ב- 27 באפריל 1917 הועלה ג'יורג'יו לדרגת סרן בשל הצטיינותו בשדה הקרב במהלך ההתקפה על הר זביו, קרב אשר במהלכו עוטר, בחודש יוני במדליית הארד.[2] היה זה הר בגובה 1,819 מ' שהווה שטח חיוני במערך ההגנה של הצבא האוסטרו-הונגרי. בחודש אוגוסט 1917 עוטר ג'יורג'יו במדליית הכסף (מקביל לעיטור העוז בצה"ל) על הצטיינותו בצליחת נהר האיסונזו (Isonzo). במהלך הניסיון האחרון של הצבא האיטלקי לתקוף בגזרה הררית זו. לאחר הקרב הראשון נפצע ג'יורג'יו אולם חזר לשדה הקרב אך לאחר פציעתו השנייה בחודש אוגוסט, פונה לבית החולים הצבאי בטורינו.
עם שחרורו מבית החולים, ובמסגרת החלמתו הופנה ללימודים במכללה לפקוד ומטה (פו"ם) לקורס מטה קצר כנהוג בעתות מלחמה ובסיום לימודיו, בחודש מרץ 1918 הוצב למחלקת המבצעים של הקורפוס ה- 27. גם בתפקידו זה הצטיין במערכה על נהר הפיאבה, שנערכה ב 15 – 23 יוני 1918, בין הצבא האוסטרו-הונגרי ובין הצבא האיטלקי שתוגבר ביחידות מצבאות בריטניה, צרפת, צ'כוסלובקיה וארצות הברית. הייתה זו המתקפה הגדולה האחרונה של צבא אוסטרו-הונגריה בחזית האיטלקית ובמלחמה כולה. הקרב הסתיים בניצחון הצבא האיטלקי ובהדיפת האוסטרו-הונגרים בחזרה לגדה הצפונית של נהר הפיאבה.
בין המלחמות – קריירה צבאית מבטיחה
לאחר סיום המלחמה, בראשית שנת 1919, הועבר ג'יורג'יו לתפקיד מטה במחלקת המבצעים של הפיקוד העליון ובחודש אוקטובר באותה שנה למטה הכללי ברומא. בשנת 1920 נשלח לוינה כחבר בועדת הפיקוח של בעלות הברית. הפיקוח נועד לוודא את יישום הסכמי השלום שנחתמו עם המדינות המובסות – במקרה זה האימפריה האוסטרו-הונגרית – ובכלל זה פירוק נשקה ותעשיות הביטחון שלה. לאחר ששב משליחותו בוינה נשלח ג'יורג'יו כחניך לקורס פו"ם (מלא) בביה"ס הגבוה למלחמה בצ'יוויטווקיה (עליו פיקד אביו בעבר). ג'יורג'יו סיים קורס זה בהצטיינות – ראשון במחזורו. בשנת 1923 עבר ללימודי השלמה חילית מקצועית-טכנולגוית בטורינו בקורס שארך שנה.
לאחר תקופת שירות במשרד ההגנה האיטלקי הוצב ג'יורג'יו באגד ארטילרי מס. 20 בציטדלה ופדואה. בשנת 1927 הפך לקצין קבע בכיר וקיבל דרגת רס"ן לאחר שהוצב באגד ארטילרי מס. 19. בחודש נובמבר 1929 חזר לשרת במטכ"ל ברומא.
החל משנת 1930 השקיעה איטליה יותר ויותר משאבים בפיתוח זרוע האוויר שלה. במסגרת זו נפתחו בתי ספר לסיירי/תצפיתני-אוויר אשר נועדו להדק את שיתוף הפעולה בין הצבא וחיל האוויר ובעיקר להפוך מטוסים למוצבי תצפית קדמיים עבור הארטילריה. במסגרת זו, בין השנים 1931-1934 הוצב ג'יורג'יו כמדריך ראשי לנושאי הרכשת מטרות ובקרת אש ארטילרית ושת"ף כולל בנושאי קרקע-אוויר בבתי הספר המרכזיים לתחום. כמו כן סופח לתקופה קצרה לחיל התותחנים הגרמני (בתקופה בה כבר היו הנאצים בשלטון בגרמניה) לשיפור כישוריו בשפה הגרמנית.
בשנת 1934 הוענקה לג'יורג'יו דרגת סא"ל והוצב כקצין קישור בכנף האווירית מס. 20. בין השנים 1935-1938 כיהן כראש מטה הדיביזיה המהירה ה- 2 בפררה. הייתה זו דיביזיה ממוכנת סדירה (אחת משתיים בלבד בצבא האיטלקי) שהשתייכה לחוד החנית של הצבא. הדיביזיה קיבלה את השם Emanuele Filiberto Testa di Ferro על שם מצביא איטלקי מפורסם מהמאה ה- 16 אשר ביסס את שלטונה של משפחת סבויה כמלכי איטליה. פירוש הכינוי של עמנואל פיליברטו היה "ראש ברזל" כציון למבצעיו שהיו מהראשונים לעשות שימוש בנשק האש – בתותחים הראשונים. דיביזיה זו כללה 2 חטיבות ממוכנות, חטיבת "ברסליארי" (חי"ר עילית קל) מוסעת ואגד שריון בן 61 טנקים ובנוסף אגד ארטלרי וגורמי רפואה ותחזוקה. היה זה למעשה ראשיתו של חיל השריון האיטלקי הסדיר וג'יורג'יו היה אמון על השת"ף של כל יחידות הדיביזיה והדמות הפיקודית הדומיננטית (כאשר המפקד היה בתחומים רבים דמות ייצוגית בלבד). על הישגיו בהפיכת עוצבה מרכזית זו לאחת הדיביזיות היעילות ביותר בצבא האיטלקי, קודם ג'יורג'יו לדרגת קולונל (אל"ם).
במהלך שנת 1938 מונה למפקד אגד הארטילריה הממונע מס. 1. ובאותה שנה התחתן ג'יורג'יו עם גבריאלה נחמיאס ממודנה. אולם בנובמבר 1938 שוחרר ג'יורג'יו משירותו הצבאי לחופשה ארוכה ללא תאריך תפוגה בשל חוקי הגזע שנכנסו לתוקפם באיטליה. אירוע זה היה מנוגד באופן קיצוני למחמאות אותן קיבל משר ההגנה רק בחודש מאי אותה שנה: "...על הסדר, רוח הגייסות והאפקטיביות המבצעית אותה הדגימה הדיביזיה ה- 2 בהצגה למנהיג גרמניה הפיהרר אדולף היטלר בעת ביקורו". [3]
היה זה המקרה היחידי בתולדות הצבא האיטלקי שאב ובנו, מבכירי המפקדים, האחד גנרל במילואים והשני קולונל בשירות סדיר (קבע) - גוידו וג'יורג'יו ליוצי - שוחררו משירותם ביחד, בה בעת, בשל יהדותם.
במלחמת העולם השנייה – במחתרת ובצבא איטליה החדש
על אף הצעה שקיבל ג'יורג'יו מצבא אקוואדור לבוא ולאמן את צבאה, החליט להישאר באיטליה, הוריד פרופיל והתגורר בכפר מרוחק במחוז אמיליאנו, מקום בו האיכרים הסתירו את המשפחות היהודיות באזור. במהלך המלחמה נתפסו ג'יורג'יו וגיסו מקס ע"י הפשיסטים האיטלקיים והוצב לפלוגת עבודה. מקס שהיה שחקן כדורגל פופולארי הצליח לשחד את השומרים ולברוח עם גיסו חזרה לאזור הכפרי.
עם פרישתה של איטליה ממדינות הציר וכניעתה ב- 8 בספטמבר 1943, יצא ג'יורג'יו במסע לחצות את הקווים על מנת להצטרף לצבא האיטלקי שהוקם לא מכבר לצד בעלות הברית. במסעו הגיע למחוז מארשה (Marche) בו היה מחנה שבויים (ואסירים) ענק, מחנה סרויליאנו (Servigliano) בו היו עצורים כ- 5,000 שבויים של בעלות הברית ואסירים (בתוכם גם יהודים). ב- 14 בספטמבר 1943 ארגן בריחתם של השבויים מהמחנה, העלאתם לסירות וספינות קטנות ומילוטם דרך הים. בדיעבד התברר שעיתוי הברחת השבויים היה קריטי כי כמה ימים אחר כך ב- 3 באוקטובר הגיע למקום הצבא הגרמני וכבש את המחנה. אך ג'יורג'יו לא הספיק להצטרף לשבויים אותם מילט, נתפס ונשבה ע"י הגרמנים. הם לא גילו את מוצאו היהודי ולאחר זמן קצר הצליח לברוח תוך ניצול הכאוס שהשתרר עם חילופי השלטון. ג'יורג'יו הצליח להגיע לרומא ולהסתתר בה.
ב- 4 ביוני 1944, עם שחרורה של רומא ע"י בעלות הברית, הצליח ג'יורג'יו לחבור לצבא האיטלקי שנבנה מחדש והפך לחבר בבעלות הברית. בתקופה זו, בה נאסר על פאשיסטים מוצהרים שלחמו לצד הגרמנים לשרת בצבא החדש היה צורך גואה בקצינים בכירים כמו ג'יורג'יו שלא השתייכו לצבא ששיתף פעולה עם הגרמנים. עברו הצבאי המרשים עד לגירושו מהצבא היו מהסיבות שמייד נקלט בצבא החדש ומונה לראש מטה משלחת A של הצבא האיטלקי שצורפה לארמיה ה- 8 הבריטית בהמשך המלחמה באיטליה. תפקידיו של גוף מטה זה היו לתאם את שיתוף הפעולה בין יחידות הצבא האיטלקי והצבא הבריטי, לסייע בארגון השליטה בשטח ששוחרר בעקבות מתקפת בעלות הברית ולהוות גוף קישור קבוע.
עם שחרור בולוניה, ב- 21 באפריל 1945 הפכה משלחת A לפיקוד המבצעי-המרחבי ה- 6 כאשר ג'יורג'יו ראש מטה הפיקוד. לאחר חיסולו של מוסוליני התארגן מצעד ניצחון באופן ספונטני של פעילי תנועת ההתנגדות האיטלקית אשר ביקשו מג'יורג'יו להוביל בראש המצעד רכוב על סוסו במדיו עם סמלי הארטילריה – וכך הוביל את המצעד למילאנו.
לאחר מלחמת העולם השנייה – רמטכ"ל צבא איטליה
לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, בחודש פברואר 1946 קודם ג'יורג'יו לדרגת בריגדיר גנרל. בשנים 1947-1948 הועבר לרומא וכיהן כסגן הרמטכ"ל של הצבא האיטלקי. אולם בחודש יוני 1948 ביקש לעבור מתפקידו עקב חילוקי דעות עם הרמטכ"ל ושר ההגנה לגבי ארגונו מחדש של הצבא האיטלקי שלאחר מלחמת העולם השנייה.
בהיותו אחד ממיסדי השריון האיטלקי לפני המלחמה, מונה ג'יורג'יו למפקד עוצבת השריון הגדולה הראשונה בצבא החדש – בריגדת "אריאטה", בכוונה להתחיל בבניין כוחו של חיל השריון האיטלקי. הייתה זו חטיבה שינקה את המורשת שלה מהדיביזיה בשם זה שלחמה במהלך מלחמת העולם השנייה בהצטיינות בצפון אפריקה במסגרת קורפוס-אפריקה של רומל עד אשר הושמדה במערכת אל-עלמיין.
חטיבת השריון אותה הקים ג'יורג'יו שכנה בפורטה פיאטרלאטה ברומא ובעת כהונתו עברה למחנה קבע בפרודנונה (Prodenone) שבצפון איטליה והוצבה ת"פ הקורפוס ה- 5.
כללה שני גדודי חי"ר "ברסלייארי" על זחל"מים (חרמ"ש בפועל), 2 גדודי טנקים אמריקאים M-26 "פרשינג", אגד ארטילריה מתנייעת עם 3 גדודי "פריסט" וגדוד תומ"תי-נ"מ 40 מ"מ, פל' הנדסה, פל' קשר ופלוגת שירותים לוגיסטיים.
בחודש ינואר 1950, לאחר שהצטיין בהקמת בריגדת "אריאטה" וחיל השריון האיטלקי, מונה ג'יורג'יו למנכ"ל משרד ההגנה של הצבא (באותה תקופה לכל זרוע היה משרד הגנה משלה). מינוי חשוב ביותר בתקופה קריטית של ארגון מחדש של הכוחות המזויינים. ב- 4 ביולי 1950 קודם לדרגת גנרל-דיביזיה (2 כוכבים). בתקופה זו היה ג'יורג'יו כבר אישיות ידועה בממסד הצבאי האיטלקי ואף פרסם מספר מאמרים ב"מיליטרי רוויו" על בניין הכוח וארגון צבא איטליה. בשנת 1951 קיבל פיקוד על דיביזיה סדירה, "הגרנדירים של סרדיניה" ששכנה ברומא. לאחר מכן עבר לנאפולי בה מונה לאלןף הפיקוד המרחבי. בחודש יולי 1953 הוענקה לו דרגת גנרל-קורפוס (3 כוכבים), הדרגה הגבוהה ביותר בצבא האיטלקי. בחודש אפריל 1954 מונה ג'יורג'יו למפקד הקורפוס ה- 5 ומספר חודשים אחר כך, בספטמבר, לרמטכ"ל הצבא.
חמש שנים כיהן ג'יורג'יו כרמטכ"ל בתקופה בה גדל הצבא מאד ובאופן בלתי מבוקר בהצטרפו לנא"טו – הברית הצפון-אטלנטית, עקב תקציבי סיוע שקיבל מארה"ב. ג'יורג'יו עשה סדר בצבא בארגנו באופן יעיל את היחידות הקרביות וקיצוץ במערכי המנהלה והשירותים. אולם האחרונים זכו לתמיכת פוליטיקאים שסייעו להם להתנגד לרפורמות של ג'יורג'יו. בשנת 1959, עקב חילוקי דעות עם שר ההגנה ג'וליו אנדראוטי[4] (Andreotti) הגיש את התפטרותו מתפקיד הרמטכ"ל – הסיבה המוצהרת הייתה התנגדותו להצבת טילי "יופיטר" אמריקאים על אדמת איטליה.[5] זאת לאחר שצרפת בראשותו של דה-גול סרבה להציב טילים אלו בשטחה. ג'יורג'יו טען שהטילים האמריקאים אינם תורמים דבר להגנת איטליה אלא רק משרתים מדיניות אמריקאית, שר ההגנה חשב אחרת ולבסוף הטילים הוצבו.
על אף זאת הוענק לג'יורג'יו ליוצי עיטור לגיון הכבוד האמריקאי על ידי רמטכ"ל צבא ארה"ב מתיו רידג'ווי[6] על תרומתו לנא"טו בכלל ולצבא ארה"ב בפרט בתקופת כהונתו כרמטכ"ל.
בתקופה זו הגיע לביקור רשמי במדינת ישראל כמענה להזמנת בן גוריון. במהלך הביקור התקבל ע"י ראש הממשלה דוד בן גוריון והרמטכ"ל משה דיין אשר גם התייעצו אתו בנושאים שונים. ג'יורג'יו סיים את הביקור בכתב הערכה לצה"ל, למפקדיו ומעל לכל למנהיגותו של בן גוריון. בביקור זה ביקר גם ביבנה אצל משפחות הגיסים שלו (אמו ודודו של יורם זאמוש שהיה נשוי לאחות אשתו).
בחודש פברואר 1962 מונה ג'יורג'יו לנשיא המכון למחקרי הגנה אזרחית. הייתה זו עדיין משרה בשירות המדינה על מנת שיוכל לזכות מחדש ב- 4 שנות הוותק שאבדו לו עת נאלץ לפרוש בתקופת מלחמת העולם השנייה וכעת הושלמו לו בחזרה. בשנת 1963 פרש ג'יורג'יו לגימלאות. באותה השנה גם התפרסם ספרו הגנת איטליה ? בו שטח את משנתו בדבר התפיסה הביטחונית האיטלקית. היה זה כתב הגנה רחב יריעה על המשרתים במדים תוך תיאור המעמד הנמוך לו זוכה הצבא במדינה, המשאבים המועטים המושקעים בכוחות המזויינים ומעל לכל הרחקת הצבא מהפוליטיקה. נושא זה עלה מאד לכותרות כיוון שבמרבית המדינות הדמוקרטיות דגלו בהרחקת הצבא מהפוליטיקה ואילו ג'יורג'יו סבר שעל הצבא מוטל תפקיד עצמאי לשמור על האינטרסים של האומה ולהבטיח אותם. דעות אלו קוממו עליו רבים ממנהיגי איטליה הצבאיים והמדיניים.
על אף דעות חריגות אלו מונה ג'יורג'יו בשנת 1968 ליו"ר מסדר האבירות של ויטוריו ונטו, עיטור שנוסד ע"י נשיא איטליה ג'יוספה סארגאט (Saragat) באותה שנה לכבד את לוחמי מלחמת העולם הראשונה – אלו שעוטרו במהלך מלחמה זו וג'יורג'יו, בשל השתתפותו בהצטיינות במלחמה זו נבחר להיות הפוסק הסופי בהמלצות לנשיא ולשר ההגנה למי יש להעניק עיטור זה. ג'יורג'יו כיהן בתפקיד זה עד שנת 1972, עת פרש סופית מתפקידיו הציבוריים.
ג'יורג'יו גר לאחר פרישתו במילאנו והועסק מדי פעם כפרשן צבאי בעיתונים שונים עד למותו בשנת 1983.
מקורות
המקור העיקרי לכתיבת מאמר זה הינו הביוגרפיה של רמטכ"לי צבא איטליה וקציניה הבכירים שנכתבה ע"י ארכיון המטכ"ל האיטלקי ברומא ובנוסף:
- Carteggio riservato, b. 146; Ministero degli Interni, Pubblica Sicurezza, A1.-1942, b. 46;
- R. De Felice, Storia degli ebrei italiani sotto il fascismo, Torino 1961, pp. 181, 183 s., 257-273, 384;
- M. Michaelis, Mussolini e la questione ebraica, Milano 1982, p. 399;
- Ilari, Storia militare della prima Repubblica, Ancona 1994, pp. 63, 79, 81, 116, 331, 363, 475 s., 487, 496;
- O. Bovio, Storia dell'Esercito italiano (1861-1990), Roma 1996, pp. 467, 469, 642 s.;
- A. Rovighi, I militari di origine ebraica nel primo secolo di vita dello Stato italiano, Roma 1999, pp. 37, 70, 110-114;
- G. Cecini, Ebrei e forze armate nel periodo fascista, tesi di laurea, Università degli studi di Roma "La Sapienza", facoltà di scienze politiche, a.a. 2002-03.
- עדות יורם זאמוש, 7 נובמבר 2024.
- כתבי בתו של ליוצי המתגוררת בברזיל.
[1] יורם זאמוש, מ"פ בגד' 71 של הצנחנים במלחמת ששת הימים שהיה בין מניפי דגל ישראל על הכותל המערבי בירושלים.
[2] מדליית (עיטור) הארד מוענקת על הצטיינות בשדה הקרב – מקביל לעיטור המופת בצה"ל.
[3] Rome, Arch. of the Historical Office of the Army General Staff, Biographies.
[4] ג'וליו אנדראוטי (1919-2013), מבכירי המדינאים האיטלקיים שלאחר מלחמת העולם השנייה, לימים ראש ממשלת איטליה שנחשד בקשרים עם המאפיה.
[5] טיל "יופיטר", טיל קרקע קרקע אמריקאי לטווח 2,400 ק"מ בעל ראש נפץ גרעיני, הוצב גם בטורקיה.
[6] גנרל מתיו רידג'ווי (Ridgway) 1895-1993, מפקד דיביזיית הצנחנים ה- 82 במלחמת העולם השנייה, צבא ארה"ב במלחמת קוריאה, וצבא ארה"ב באירופה.