דוד גודמן, PT-34 ומילוטו של גנרל מקארתור מהפיליפינים

דוד גודמן, PT-34 ומילוטו של גנרל מקארתור מהפיליפינים

אל"מ (מיל) ד"ר בני מיכלסון
הקדמה
הציבור הרחב בארץ ובעולם התודע לסיפור ספינות הטורפדו במערכה באוקינוס השקט במלחמת העולם השנייה לקראת מינויו של ג'ון פ. קנדי לנשיא ארה"ב. כאשר פורסמו קורות חייו בקמפיין הבחירות סופר בין השאר מעשה הגבורה שלו בהיותו מפקד ספינת הטורפדו PT-109,[1] סיפור שגם הונצח בסרט הוליבודי בשנת 1966 עם כריס כריסטופרסון בתפקיד קנדי. על מעשה גבורתו הוענקה לקנדי מדליית המרינס והצי, העיטור הגבוה ביותר המוענק על מעשה גבורה שלא במסגרת קרב.
מעטים מכירים (אם בכלל) את סיפורו של הנגד דוד גודמן היהודי, קצין הקשר של ספינת הטורפדו PT-34, שהוענק לו פעמיים עיטור כוכב הכסף, המוענק על מעשה גבורה בעת לחימה (מקביל לעיטור המופת בצה"ל).
 
מפעיל מערכות קשר, נגד דוד גודמן

דוד גודמן מתגייס לצי
דוד נולד בברוקלין שבניו יורק למשפחה יהודית ב- 27 במאי 1920. הוריו היו מהגרים מליטא ואביו היה פועל. דוד סיים את לימודיו התיכוניים בביה"ס הטכני של ברוקלין אולם מצבה הכספי של משפחתו לא איפשר לו להמשיך ללימודים במכללה. לכן החליט להתגייס לצי (למעשה להתנדב כי בעת ההיא עדיין לא היה גיוס חובה בארה"ב) אולם היה בן 17 בלבד וזקוק להסכמת ההורים וחתימתם על מסמכי הגיוס. הוריו התנגדו שיתגייס ודוד פתח בשביתת רעב. לבסוף קיבל את הסכמתם בתנאי שיאכל את ארוחת הערב.
כך, בשלהי שנת 1937 התגייס דוד לצי ארה"ב ובשל היותו בוגר ביה"ס הטכני הוחלט באגף כוח אדם של הצי לנצל זאת ולא להכשירו כימאי רגיל אלא כמפעיל מערכות קשר בספינה. בשנת 1938 נחתמו ע"י הצי חוזי הרכש הראשונים של ספינות טורפדו עם מספנות ELCO בניו ג'רסי. היו אלה ספינות קטנות ומהירות שנכנסו לראשונה לשירות בצי ארה"ב.[2] ספינות אלו היו עשויות עץ, ללא כל מיגון, בדחי של 45 טון, אורך של 25 מ' עם שלושה מנועי בנזין מסוג "פקרד" שסיפקו 1,200 כ"ס ומהירות מירבית של 42 קשר, הספינות המהירות ביותר בצי בעת ההיא.

 מספינות הטורפדו הראשונות שיצאו ממסנות ELCO.

בשל היותן קטנות נועדו לעבוד בקרבת החופים והנמלים, בזוגות ובשילוב עם ספינות גדולות יותר מסוגים שונים. מאפיינים אלו הפכו את הקשר לקריטי לצורך פיקוד ושליטה במבצעים. לדוד, כמפעיל מערכות קשר, היה תפקיד מפתח בכך. היות ספינת הטורפדו קטנה עם צוות של 2 קצינים ו- 9 בד"א הטילה על מפעיל מערכות הקשר מטלות המבוצעות בדרך-כלל בספינות גדולות יותר ע"י קצין ועוד 2-3 מלחים. דוד, שהוסמך כמפעיל מערכות קשר בספינת טורפדו צריך היה ללמוד בנוסף להפעלת מכשירי האלחוט מסוג תג"ם (VHF) שהיו על הספינה במורס או בדיבור, איתות באמצעות דגלים ופנס בלילה, שימוש בזיקוקים וכן באינטרקום שבספינה. בנוסף היה אחראי על תחזוקת ותיקון כל אמצעי הקשר, הדרכת אנשי הצוות האחרים בספינה בהפעלתם והקפדה מירבית על בטחון-קשר כולל שימוש במלקוד וצופן. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה היה דוד לאחד הימאים הספורים שהוצבו בתפקיד חיוני זה על הטרפדות החדשות.
 
תפקידיו הרבים והמגוונים של מפעיל מערכות קשר בספינת טורפדו כפי שהופיע בחומר הלימוד בקורס שעברו.

הטרפדות מגיעות לפיליפינים
כאשר היפנים תקפו את פרל הארבור ב- 7 בדצמבר 1941, היו 3 שייטות טרפדות בצי ארה"ב. שייטת מס. 1 הוצבה בפרל הארבור, שייטת מס. 2 הייתה עדיין בשלבי קליטה סופיים של ספינותיה במספנת ניו יורק, ושייטת מס. 3 בפיקודו של סגן ג'ון בלקלי (Bulkeley) אשר דוד גודמן נמנה על אנשיה, הגיעה למפרץ מנילה ב- 28 בספטמבר 1941. במשך ארבעת החודשים של מערכת המגננה על הפיליפינים, לוחמי ומפקדי שייטת 3 פעלו ביחסי כוחות בלתי נתפשים בנחישות ובאומץ מדהים עד האיש האחרון והכדור האחרון.
הטרפדות היו במגע עם האויב לעתים קרובות יותר ובסמיכות רבה יותר לספינות האויב מכל כלי שייט על-מימי של הצי. ספינות אלו התמחו בהעסקת האויב מטווח קרוב ותקיפת מטרות חוף תוך הפגנת יכולתן להכאיב לאויב תוך נזק מזערי לעצמן.
בתחילת המלחמה, היה לטרפדות מעט כוח-אש יחסית, שני זוגות של מקלעי 0.5" (12.7 מ"מ) בצריחים מסתובבים משני עברי גשר הפיקוד, זוג מקלעי "לואיס" 0.303 בחרטום ועוד ארבעה צינורות לשיגור טורפדו 21". בנוסף יכולת להטיל מטעני (פצצות) עומק נגד צוללות.
שייטת טרפדות מס. 3 הצליחה להגיע למפרץ מנילה עם 6 ספינות בלבד, על סיפון ספינת הסוחר "גוואדלופה". שש האחרות שהיו אמורות לצאת מפרל הארבור מיד אחריהן על הספינה "רמאפו" לא הספיקו לצאת לפני ההתקפה היפנית על הפיליפינים, כך ששייטת 3 נאלצה לפעול עם מחצית מכוחה - 6 ספינות בלבד: PT-31; PT-32; PT-33; PT-34;  PT-35ו- PT-41. בהן ספינתו של דוד PT-34 בפיקודו של סגן רוברט קלי (Kelly).
שייטת 3 אשר מעגן הבית שלה היה בבסיס הצי קווית (Cavit) החלה את פעילותה המבצעית ב- 10 בדצמבר 1941. היה זה במהלך התקיפה האווירית היפנית המסיבית ביותר על בסיס הצי האמריקאי במפרץ מנילה.
שש הטרפדות מסודרות בשורה בבסיס הבית קווית בפיליפינים.

הטרפדות קיבלו התרעה בזמן, יצאו לים הפתוח ותמרנו על מנת להמנע מהיפגעות ממטוסי האויב ובמקביל השיבו אש נ"מ למטוסים היפנים והיו דווחים שגם פגעו ב- 2-3 מטוסים. הספינות הצליחו לצאת ללא פגע מהתקיפה האווירית היפנית, לא כן המערך הלוגיסטי שלהן. בסיס קווית, הבסיס העיקרי של צי ארה"ב האסיאתי, נהרס עד היסוד ובתוך כך הסדנאות, מחסני חלקי-החילוף ואלפי חביות של דלק 100 אוקטן שהיה הדלק של הטרפדות. להרס בסיס הצי הייתה השפעה חמורה על הטרפדות באשר מנועיהן היו אמורים להיות מוחלפים כל 600 שעות-מנוע על פי הוראות היצרן וכעת נוצרה אי-וודאות באשר ליכולת מימוש נוהל אחזקה קריטי זה. בעקבות הרס הנמל והעליונות האווירית היפנית החליט אדמירל תומס הארט (Hart), מפקד הצי האסיאתי של ארה"ב, לנטוש את הפיליפינים והעביר את מפקדתו לבטאוויה שבאיי הודו-המזרחית-ההולנדית. בפיליפינים נשאר תת-אדמירל פרנסיס רוקוול (Rockwell), מפקד הפיקוד ה- 16 של הצי, כאחראי על כל הכוחות הימיים שנשארו בפיליפינים, בהם הטרפדות שהפכו לספינות הלוחמות העיקריות (אפילו הצוללות עזבו את הפיקוד).
 
בסיס קווית בלהבות.

לאחר שפינו פצועים רבים לבתי החולים במנילה העבירה שייטת טרפדות מס. 3 את בסיסה למפרץ סיסימן (Sisiman) בקצהו הדרומי של חצי האי באטאן מול האי קורג'ידור אליו העבירו הן הגנרל מקארתור והן אדמירל רוקוואל את מפקדותיהם ממנילה עד ה- 31 בדצמבר.

פעילות מבצעית במערכה על בטאן וקורג'ידור
שבועות הפעילות הראשונים מהבסיס בדרום בטאן היו מאכזבים עבור דוד וחבריו - צוותי הטרפדות. הבסיס החדש לא היה אלא כפר דייגים קטן עם מזח שבקושי התאים לעגינת הטרפדות. עם בקתות קש למתקני הבסיס ולמגורים ועם ספינת-שירות ישנה לצוללות בשם "קונופוס" שעגנה במאריוולס ושימשה כסדנה לתיקונים. חוסר נסיונו של אדמירל רוקוואל בהפעלת טרפדות (כמו של מפקדים אמריקאים אחרים בתחילת המלחמה) בהיותה אמצעי לחימה חדש, ולא כל שכן הפעלתן ככלי-שייט עיקרי הביאו להטלת משימות סיור שגרתיות – סתמיות עליהן, שימוש בהן לשליחויות למיניהן ולפינוי פצועים.

בקתה בבסיס שייטת 3 בחצי האי בטאן.

ב- 17 בדצמבר 1941 השתתפו טרפדות שייטת 3 באירוע הראוי לציון הראשון שלהן. בשעה 0100 התעוררו דוד מחבריו לשמע פיצוץ אדיר שנשמע מפתחו של מפרץ מנילה. הסתבר שספינת הנוסעים המפוארת "קורג'יידור" ששימשה כמעבורת בין איי הפיליפינים עלתה על מוקש בכניסה למפרץ והחלה לטבוע. על סיפונה היו כ- 1,200 נוסעים שהתעתדו להתפנות ממנילה לפני שתכבש ע"י היפנים לעבר האי סבו (Cebu) שבמרכז הפיליפינים. דוד ואנשי צוותו מיהרו לספינתם ויחד עם הספינות PT-32 ו- PT-35 יצאו לפתח המפרץ לאסוף ניצולים. ה"קורג'יידור" טבעה בתוך 5 ד' אולם צוותי הטרפדות שתלו סולמות וחבלים על הדפנות הצליחו במאמץ הירואי להציל באותו הלילה 296 מנוסעי הספינה, בספינות קטנות שנועדו ל- 11 איש בלבד. מלאכה שלא הייתה קלה כלל בשל הנפט והשמן שהתערבו במים במקום טביעת הספינה וגובה דפנות הטרפדות, שלא נועדו לחילוץ והצלה, ועל כן היה קושי בהעלאת הניצולים אליהן. רבים מהניצולים של אותו הלילה חבו את חייהם לדוד וחבריו.[3]

ב- 22 בדצמבר 1941 החלה נחיתת הכוח העיקרי היפני באי לוזון בצפון הפיליפינים. הגנרל דגלס מקארתור מפקד כל הכוחות האמריקאים והפיליפינים אשר העריך לפני המתקפה היפנית שיוכל להגן על כל שטחם של איי הפיליפינים ונערך בהתאם תוך הקצאת כוחות ולוגיסטיקה לכל האיים, הבין בתוך 36 שעות שאין ביכולת כוחותיו האמריקאים-פיליפינים להגן על כל האיים והורה לכוחותיו העיקריים להתכנס בחצי האי באטאן ובאי קורג'ידור. התוצאה: ל־80 אלף החיילים שקובצו בבאטאן הייתה אספקה ל־30 יום בלבד, בעוד שעל פי התוכנית המקורית צריך היה לאגור בבאטאן אספקה לחצי שנה בעבור 43 אלף לוחמים. ואם לא די בכך, בבאטאן התקבצו גם 30 אלף פליטים אזרחים שנמלטו מאימת היפנים. כך קרה שהכוחות שהגנו על באטאן היו עסוקים יותר ויותר בחיפוש אחר מזון על חשבון הלחימה ככל שהמערכה התמשכה.[4]
בעת הזו החל מצבן של הטרפדות בשייטת 3 להדרדר. ב- 24 בדצמבר, עלתה PT-33 על שרטון אלמוגים בעת סיור שגרתי ולא ניתן היה לחלצה. הוחלט לפוצצה, שלא תיפול בידי היפנים וכך דוד וחבריו נשארו עם חמש טרפדות בלבד. ביומן המבצעים של הפקוד הימי ה- 16 נכתב בערב חג המולד: "מצבן של ספינות הטורפדו הולך ומדרדר בשל מחסור בחלקי-חילוף ודלק מאיכות ירודה. בשל שליחויות בהולות וסיורים בלתי פוסקים, צוותי הספינות מותשים והספינות במצב תפעולי גרוע. בשל האמור לעיל וירידתה מהסד"כ של ספינה אחת, הוחלט להפסיק את הסיורים השגרתיים ולשמור את הטרפדות למשימות דחופות ותקיפת ספינות אויב בקרבה מיידית".[5]

אף על פי כן הספינות במשיכו בסיורים מדי פעם במפרץ מנילה, יחד עם זאת הן סבלו (כמו כל שאר החיילים) ממחסור במזון וקיצצו את ארוחותיהם לשתיים ביום: ארוחת בוקר בשעה 0800 וארוחת ערב ב- 1600. בנוסף, טען מפקד השייטת שחיבלו לו בדלק ובשמן, לדלק הוסיפו מיים ולשמן חול. הדבר הצריך ניקוי תדיר של המנועים והמסננים. יתר על כן, בשל פיזור מלאי הדלק הכמות שעמדה לרשות שייטת 3 הלכה ואזלה, מצבורי דלק מרוחקים הועלו באש שלא יפלו בידי היפנים ואחרים פשוט נפלו לידיהם.

PT-34 תוקפת ספינות מלחמה יפניות
ב- 18 בינואר 1942 נודע למפקדה הימית האמריקאית על הימצאות ספינות מלחמה יפניות ומובילות גייסות במפרץ ביננגה (Binanga) כ- 8 ק"מ צפונה לבסיסו של חצי האי באטאן. ניתנה הוראה לשלוח 2 טרפדות לתקוף אותן. סגן בלקלאי, מפקד השייטת עלה על PT-34, ספינתו של דוד (כיוון שמפקדה סגן קלי אושפז במרפאה על החוף כתוצאה מזיהום באצבע) ויחד עם PT-31 יצאו לביצוע המשימה.
בכניסה למפרץ סוביק, ממנו עוברים למפרץ ביננגה, התפצלו שתי הספינות במגמה לחמוק בשקט אל תוך המפרץ ולהתכנס בהמשך לקראת התקיפה. עם התקדמותה של PT-34, כמחצית השעה לאחר חצות הלילה, היא הוארה ע"י זרקור מהחוף. המפקד החליט להאט את המהירות מ- 18 קשר ל- 10 והמשיך להתגנב אל תוך המפרץ. הספינה הצליחה להתקדם פנימה למקום המפגש עם PT-31 אולם האחרונה בוששה לבוא לכן החליט סגן בלקלאי להמשיך לבד. לאחר ש- PT-34 חדרה כחצי ק"מ אל תוך מפרץ ביננגה ותותחים יפנים מסוללות חוף החלו יורים לעברה אש ספורדית, זיהתה לפתע מולה ספינת מלחמה גדולה בעלת שני תרנים. היא ירתה 2 טורפדו לעבר הספינה היפנית, האחד פגע והשני נשאר תקוע בצינור השיגור חציו בפנים – חציו בחוץ. כל זאת כשהמנוע שלו והמדחף ממשיכים לפעול במלוא העוצמה והטורפדו מתחמם ובסכנת פיצוץ. המכונאי של PT-34, במעשה גבורה אישי הצליח להשתלט על הטורפדו ולהפסיק את פעולתו, לאחר זמן הוא נשמט ונפל למימי המפרץ.[6]

ספינת הטורפדו של גודמן על כרזה של הצי.

עם החזרה לבסיס דיווח בלקלאי שפגע בנושאת גייסות יפנית חמושה בת 5,000 טון שהפגיזה את עמדות הצבא בחצי האי באטאן. תצפית קרקעית של הצבא אישרה את הטבעת הספינה היפנית. הדווח הועבר למפקדת הצי בארה"ב ועורר הדים רבים בוושינגטון בדבר טרפדת המטביעה ספינת מלחמה יפנית לראשונה בתולדות צי ארה"ב. אולם בתחקיר שלאחר המלחמה הסתבר שהטורפדו הבודד שפגע בספינה היפנית לא התפוצץ ולא גרם לה כל נזק.
בינתיים המנועים של PT-31 הפסיקו לפעול בשל דלק מזוהם ומפקדה נאלץ להעלותה על שרטון, מקום בו תותח יפני איתר אותה ופגע בה והעלה אותה באש. כך נותרו דוד וחבריו עם 4 ספינות בלבד.

השמדת נחתות יפניות
ארבעה ימים לאחר תקיפת הספינות היפניות במפרץ ביננגה יצאו שוב הטרפדות לתקוף. הפעם תעבורת חופים יפנית של נחתות קטנות (13 מ') כאשר PT-34 ירתה במקלעי ה- 0.5 שלה, השמידה שתיים כאלה תוך שהורגת ופוצעת כ- 20 חיילים יפנים על החוף. על אחת הנחתות עלה צוות השתלטות כולל דוד גודמן, אסף את המסמכים ספרי הקוד וחפצים אחרים שהיו עליה והביא 2 שבויים יפנים פצועים, בהם קצין אחד, שהוכנסו תחת סיפון ספינת הטורפדו בהשגחתו של דוד.
הוכח מעל כל צל של ספק שכאשר משחררים את ספינות הטורפדו מתפקידי שליחויות וסיורים שגרתיים ומאפשרים להן לפעול התקפית אזי התועלת שניתן להפיק מהן רבה ביותר, גם כשהן פועלות לבדן, ללא סיוע ימי או אווירי.

מילוטו של הגנרל מקארתור מהפיליפינים
לאחר כחודשיים של לחימה בחצי האי באטאן היה ברור למטכ"ל בוושינגטון וגם למפקד הכוחות האמריקאים במזרח הרחוק הגנרל דאגלס מקארתור, שהמערכה בפיליפינים תסתיים במפלה. היפנים נהנו מעליונות אווירית וימית מוחלטת ועל כן האפשרות של משלוח כוח אמריקאי מהוואי כתגבורת למקארתור או בניסיון לחלץ את צבאו, נדון ונפסל. מקארתור עצמו כבר היה במצב-רוח שהשלים עם המוות. אולם הנשיא רוזוולט והרמטכ"ל ג'ורג' מרשל נועצו והחליטו לעשות ככל האפשר לשמור על מקארתור בחיים כנכס חיוני להמשך המלחמה נגד היפנים. מה עוד שהדעת לא סבלה נפילתו בידי היפנים של גנרל שזה עתה קיבל את הכוכב הרביעי לדרגתו, היה בעברו רמטכ"ל צבא ארה"ב ופלדמרשל של הצבא הפיליפיני.[7]

גנרל מקארתור במפקדתו בקורג'יידור, זמן קצר לפני הפינוי.
רוזוולט, לאחר שהתיעץ עם צ'רצ'יל וראש ממשלת אוסטרליה, הוציא הנחיה ישירה למקארתור ב- 4 במרץ 1941 שעליו להתפנות מהפיליפינים לאוסטרליה ולהתמנות למפקד כל כוחות בעלות הברית בדרום-מערב האוקינוס השקט. לצורך כך הוקצתה הצוללת "פרמיט" (Permit) שאמורה הייתה להגיע ב- 14 במרץ ולפנות את הגנרל. אלא שבינתיים, כוונתו של הנשיא רוזוולט נודעה ליפנים והם עשו ככל יכולתם לא לאפשר את חילוצו של מקארתור. החשש היה שאם ימתינו עד ל- 14 בחודש, היפנים כבר יוכלו להיערך היטב ולחסום את כל דרכי המילוט מקורג'ידור – מפקדתו של מקארתור.
ב- 10 במרץ הורה אדמירל רוקוואל לבלאקליי, מפקד שייטת 3 שמשימתו הינה למלט את גנרל מקארתור ופמלייתו מהפיליפינים. למטלה זו ארגן בלאקליי את ארבע הטרפדות שעמדו לרשותו. הוא עצמו, כמפקד PT-41 היה צריך לאסוף על סיפונו את גנרל מקארתור אשתו, בנו והאומנת שלהם יחד עם גנרל ריצ'רד סטרלנד (Sutherland) ראש מטהו של מקארתור ורופא צמוד ואילו הספינה של דוד צריכה הייתה להוביל את אדמירל רוקוול, את סגן ראש המטה של מקארתור גנרל ריצ'רד מרשל, ראש מטה פקוד הצי קפטיין-צי (אל"מ) ראי, ראש אכ"א קולונל סטיברס  ועוזר קמ"ן הפקוד מקמיקינג. PT-35 הובילה את קמ"ן הפקוד ווילובי ועוד שלושה ואילו PT-32 את קציני המטה הבכירים – 4 בריגדיר גנרלים.[8]
כפי שאנו רואים מקארתור החליט למלט חלק נכבד ממטהו ולא רק את עצמו כפי שניתן היה להבין מהנחיית הנשיא, כנראה שבצוללת לא התאפשר להוביל כל כך הרבה אנשים.

ספינות הטורפדו יצאו בזמן, במבנה מכונס, בערב ה- 10 במרץ, אולם חודשים של פעילות מאומצת ללא חלקי חילוף ואחזקה נאותה נתנו את אותותיהם וכבר במהלך הלילה הטרפדות נפרדו כאשר כל אחת ממשיכה בדרכה על פי יכולתה. ספינתו של דוד PT-34 סבלה מבעיות ממסרת ומפקדה סגן קלי, נתן הוראה לקשור את המצערות עד הסוף כך שהם הגיעו ראשונים לנקודת המפגש שנקבעה באי טגאואיאן (Tagauayan) למחרת ב- 0930. PT-32 ו- PT-41 הגיעו רק בשעות אחר הצהריים המאוחרות לאחר שבשעות הבוקר הסתתרו בין האיים להמנע מחשיפה לסיורי אוויר יפנים. PT-35 עדיין נעדרה. היה ברור ש- PT-32 לא יכולה להמשיך בדרכה כיוון שאחד ממנועיה התקלקל וחביות הדלק שנשאה על סיפונה לתדלק בטגאואיאן אבדו בדרך. כך שנוסעיה עברו לשתי הספינות הנותרות ומפקדה הצתווה להסתדר בהמשך בכוחות עצמו. ספינתו של דוד PT-34 וספינת המפקד PT-41 המשיכו בדרכן דרומה בשעה 1800 כאשר ספינתו של דוד, על סיפונה אדמירל רוקוואל, מובילה. הנווט היה בעייתי והים הפך די סוער עם גשם. אולם באמצעות תוואי לוואי של איים שהכירו הצליחו לעשות דרכם עד לנמל קאגאיאן שבאי הדרומי באיי הפיליפינים מינדנאו, בבוקר ה- 13 במרץ לאחר שעברו מרחק של כ- 1,000 ק"מ, תוך חמיקה מהטבעת היפנית המתהדקת. בשעות אחר הצהריים הגיעה גם PT-35 עם נוסעיה. גנרל מקארתור עם פמלייתו ירדו מהספינות וכעבור ארבעה ימים הוטסו ממינדנאו לאוסטרליה באמצעות שני מפציצי B-17.
סגן בלאקליי קיבל הוראה לא לבצע כל פעילות עד אשר גנרל מקארתור יוטס משם ולאחר מכן להמשיך בפעילות מבצעית נגד היפנים מנמל קאגאיאן שבמינדנאו.

הקרב במיצרי טנון "דוד מול גוליית"
PT-32 שכאמור נשארה מאחור פגשה באי טגואיאן בצוללת "פרמיט", מפקדה העריך שלא יוכל להמשיך בפעילות עם ספינת הטורפדו הבלתי כשירה שלו. הוא ביקש ממפקד הצוללת להשמיד את ספינתו באש התותח וצוותו נאסף ע"י הצוללת ופונה לאוסטרליה.
שייטת 3 נשארה עם שלוש טרפדות בלבד הזקוקות בדחיפות לתיקונים ואחזקה מעמיקה וכן להצטייד בדלק, חימוש ומזון. לשם כך החליט סגן בלאקליי לשים פעמיו לעיר סבו שבמרכז הפיליפינים, מצפון לקאגאיאן שם היה מעגן מתאים ואפילו מבדוק קטן.
שלושה לילות עמלו צוותי הטרפדות עבודה מאומצת לתקן את הנזקים בספינותיהם ולהעמיס מצרכי מזון על שתי צוללות שלקחו אותם למגיני קורג'ידור. סגן בלאקליי גם קיבל טורפדו מהצוללות עבור PT-41 שהצינורות שלה היו ריקים.
בשעות אחר הצהריים של ה- 8 באפריל הצליח הצוות של PT-34 לאלתר תיקונים רבים בספינה והיא שבה לכשירות חלקית. באותו ערב נודע לבלאקלאי שסיורי-אוויר של הצבא זיהו שתי משחתות יפניות נכנסות למיצרי טנטון בין סבו לאי הגדול ממערב – נגרוס. ההערכה הייתה שבחצות הן תחלופנה על ידם. שלוש הטרפדות הפליגו דרומה להעסיק את האויב כאשר PT-34  מובילה. לאחר הפלגה קצרה הם הבחינו במרחק של כ- 5 ק"מ, לא שתי משחתות אלא בסיירת יפנית עם תותחי 140 מ"מ ו- 76 מ"מ ועוד מקלעים רבים ותותחים קלים. PT-41 שיגרה 2 טורפדו מטווח 500 מ' על המטרה אשר החטיאו וכן PT-35. הן פנו לשני הצדדים ואז התקרבה PT-34 אשר שיגרה גם היא 2 טורפדו מטווח 500 מ' ואף היא החטיאה. אבל אז הסיירת לכדה באור זרקוריה את PT-34 ופתחה עליה באש. על אף נסיונות של מפקד השיטת בלאקליי למשוך את תשומת לב הסיירת ולהסית את האש מ- PT-34 המשיכה הספינה היפנית בירי נחוש על הטרפדת של דוד כולל מצריח התותחים העיקרי שלה. סגן קלי החליט להתקרב לסיירת היפנית על מנת להיות בשטח מת של הזרקוקים ובו בזמן לירות במקלעי ה- 0,5 על הזרקורים על-מנת לשתקם. תוך ביצוע תמרון U לביצוע מהלך נועז זה נפגעו התורן של הטרפדת עם כל אנטנות הקשר וכן אחד ממפעילי המקלעים שנפצע בעורפו ובכתפו מרסיסים. לאחר הפנייה לאחור הסיירת המשיכה במרדף אחר PT-34 במהירות של כ- 25 קשר ועמדה להשיג אותה. אז פנתה הטרפדת של דוד לאחור וירתה את שני הטורפדו האחרונים שלה בסיירת מטווח כ- 300 מ' ואנשי הצוות הבחינו בפגיעות.[9] הטרפדת של דוד, כעת משוחררת ממשקל ארבעת הטורפדו פיתחה מהירות של 38 קשר והצליחה להמלט מהיפנים כאשר בינתיים הצטרפה לירי עליה גם משחתת מטווח כ- 2,300 מ'. הן בלאקליי מ- PT-41 והן תצפיות חוף של הצבא אכן דיווחו שהטורפדו של PT-34 פגעו בסיירת אשר התעטפה בענן עשן גדול. ולמפקדה דווח שהטרפדת של דוד הטביעה סיירת יפנית וזכתה להערכה רבה. בתחקיר שלאחר המלחמה הסתבר שהסיירת היפנית "קומה" בת 5,100 טון אכן הותקפה ע"י טרפדות ב- 8 באפריל ואחד הטורפדו אף פגע בה ישירות אך לא התפוצץ.
במשך שארית הלילה המשיכה PT-34 שכעת הייתה ריקה מטורפדו, דרכה לסבו לקחת לטיפול את איש הצוות הפצוע. באור יום הותקפה ע"י 4 מטוסי-ים יפניים אשר הטילו עליה פצצות שפגעו בקרבה מיידית וגרמו לנזק רב הרגו איש צוות אחד ופצעו שניים אחרים. בלית ברירה העלה קלי את הספינה על החוף והצוות פינה אותה מה שאיפשר למטוסים היפנים לחזור מאוחר יותר, לפגוע בה ישירות ולהשמידה סופית.
הטרפדות האחרות שלא היה להן עוד אפשרות להצטייד בטורפדו הושמדו ע"י צוותיהן עם התקרבות היפנים ב- 12 באפריל 1942 ובכך לחמה שייטת 3 את הקרב האחרון שלה.

סופה של שייטת טרפדות מס. 3

בלאקליי התייצב אצל בריגדיר גנרל וויליאם שארפ (Sharp), מפקד הכוחות האמריקאים במרחב אשר הורה לו ולשני מפקדי הטרפדות האחרות, בהם סגן קלי, מפקד PT-34 להתפנות לאוסטרליה בטיסה מיוחדת שנשלחה לחלצם. השיקול של מקארתור בעת ההיא לחלץ את המפקדים ולהשאיר את אנשי צוותי הטרפדות בפיליפינים נבע מהערכתו שצבא ארה"ב בראשותו עומד לחזור בקרוב לאיים ואז יוכל לאייש באמצעותם ספינות טורפדו חדשות. מקארתור שהתרשם כל כך מביצועיהן של הטרפדות הורה, עם הגעתו לאוסטרליה להזמין עוד 200 ספינות מסוג זה. ותכניתו הייתה שקציני שייטת 3 ומפקדיה שהוטסו לאוסטרליה יחזרו לפיליפינים עם ספינות חדשות ושם יאספו את אנשי הצוות שנשארו באיים אשר יהיו חונכים וותיקי-קרבות לחדשים שזה עתה הגיעו.
אלא שהערכתו של מקארתור הייתה מוטעית, גנרל יונתן ווינרייט (Wainwright) שנשאר בפיליפינים נכנע ליפנים בקורג'יידור ב- 6 במאי 1942. מקארתור קווה להמשיך לפקד על המערכה בפיליפינים ממפקדתו החדשה באוסטרליה אולם הפיקוד העליון האמריקאי (רוזוולט ומרשל) הודיעו לו שזה לא בא בחשבון, לא ניתן לפקד על מערכה בשלט-רחוק. התוצאה הייתה מינויו של ווינרייט למחליפו של מקארתור כמפקד צבאות בעלות הברית בפיליפינים וכך כאשר נכנע ליפנים הם אילצו אותו להורות על כניעת עוד כ- 25,000 חיילים במקומות שלא נכבשו על ידם וכך נפלו בשבי גם צוותי הטרפדות של שייטת 3 שנשארו מאחור.[10]
מתוך 83 אנשי הצוות של שייטת טרפדות מס. 3 חלק הצליחו להתפנות לאוסטרליה, מספר קטן מהם המשיך בלחימת גרילה בפיליפינים ו- 34 נשבו ע"י היפנים עם כניעתו של ווינרייט, בהם דוד גודמן. מהשבויים 29 שוחררו בסוף המלחמה בהם דוד גודמן. 18 הוכרזו כחללים בקרבות או כשנפטרו בשבי היפני.[11]

דוד גודמן בערוב ימיו.

לאחר המלחמה

דוד גודמן ישב בשבי היפני שלוש שנים (+) מ- 6 במאי 1942 ועד לשחרורו בספטמבר 1945. רוב התקופה שהה דוד במחנה השבויים 5D בקוואסקי וביוני 1945 כאשר נסגר המחנה הוא הועבר למחנה 5B באזור ניגאטה (Nigata) עד אשר הגיע אליו צוות השחרור ב- 5 בספטמבר 1945. שני המחנות היו באזור טוקיו. בחלק מהזמן הוא אולץ לעבודת פרך בכבשן של מפעל לייצור פלדה, סבל מרעב והתעללויות למיניהן מהשומרים היפנים.[12]
לאחר שובו לברוקלין מהשבי היפני נשלח לקורס קצינים אותו סיים בשנת 1946 כ- Warrant Officer השנה בה גם התחתן עם הלן. המשיך לשרת כקצין קשר בבסיס הצי בסנפורד פלורידה עד שנת 1950.  באותה שנה נאמר לו שיוצב לשירות בגרמניה. דוד לא רצה שוב לעזוב את משפחתו והעדיף להתפטר מהצי ולהקדיש עצמו למשפחתו.
לאחר עזיבתו את הצי התישב עם אשתו הלן באוקואי (Ocoee)  פלורידה. בתחילה פתח חנות לתיקוני מכשירי רדיו ואלקטרוניקה אולם לאחר זמן ועד לפרישתו עבד במשרד התחבורה כטכנאי בתחום תיקון ואחזקת מכשירי קשר.
עד סוף ימיו המשיך לסבול מהלם-קרב וביוטים כתוצאה מתקופת שהותו בשבי היפני.
דוד גודמן נפטר בשנת 2012 בגיל 92.

עיטורים

1. פעמיים כוכב הכסף, עיטור המקביל לעיטור המופת בצה"ל. על לחימתו במערכת הפיליפינים בתחילת המלחמה ומילוטו של הגנרל מקארתור.[13]
2. צל"ש נשיאותי יחידתי, Navy Presidential Unit Citation ribbon - מוענק ליחידה אשר גילתה גבורה חריגה בלחימה כנגד אויב מזויין. כל חייל באותה יחידה בעת האירוע רשאי לענוד את העיטור.
3. עיטור שבוי המלחמה.
4. עיטור הגנת הפיליפינים.
5. עיטור מערכת האוקיינוס השקט.
6. עיטור הניצחון במלחמת העולם השנייה.
7. עיטור השירות הראוי (Good conduct medal) מוענק לכל חייל של הכוחות המזויינים שהשלים שלוש שנים רצופות בכבוד ובלא שום עבירת משמעת.

 פעמיים כוכב הכסף

צל"ש יחידתי – נשיאותי.