מספר החיילים: 500,000 לרשימת המאמרים של ברית המועצות- לחצו כאן
מספר הנופלים: 200,000 לרשימת הלוחמים
מספר בעלי העיטורים: 160,772
הצבא הסובייטי, שהיה ידוע בכינויו "הצבא האדום", הוקם ב-1918. מאז הקמתו היתה התפתחותו מושפעת מהאידיאולוגיה המפלגתית מחד ומהצרכים הצבאיים מאידך. הדבר אף בא לידי ביטוי בשיטת הפיקוד הכפול, שהיתה נהוגה בו- קומיסאר מפלגתי ליד כל מפקד יחידה ועוצבה. החשיבה הצבאית בצבא התבססה בעיקר על לקחי מלחמת האזרחים, בה צמח דור העתיד של מפקדיו, שגרסו מלחמת תנועה ורוח התקפית על פני חשיבה הגנתית והאמינו, כי העברת המלחמה לשטח האויב, תביא להתקוממות מעמד הפועלים המדוכא כנגד משטר האויב, דבר שיביא למהפכה ולנצחון.
במהלך התפתחותו עבר הצבא מספר תהליכים, שהיתה להם השפעה מכרעת על מצבו ערב הפלישה הגדמנית לבריה"מ ביוני 41. ממחצית שנות ה-30 הפך להיות צבא מקצועי. טכנולוגיה ומיכון הפכו למאפיינים מרכזיים בהוויתו, כשהדגש העיקרי הושם על חילות השריון והאויר. הוקם צי מפציצים אסטרטגיים, שהיה המשמעותי ביותר באירופה וכן חיל שריון, שנועד לאפשר לצבא לבצע מלחמת תנועה ותמרון מודרנית. בשל שטחה העצום של בריה"מ ומערכת התחבורה הלא מפותחת שלה הוקמו והתפתחו שני צבאות נפרדים, האחד במערב והשני במזרח, כשכל אחד מהם היה בעל יכולת להתמודד באופן עצמאי מול אויב משלו. מעניינת העובדה שמי שתרם רבות לפיתוח יכולותיו הטקטיות של הצבא היו הגרמנים, מהם למדו הסובייטים רבות על הפעלת כח אוירי וכוחות שריון, זאת במסגרת השת"פ הצבאי שהיה ביניהם עוד לפני המלחמה ושהתקיים בבסיס האויר בליפצק ובביה"ס לשריון בקזאן. כן יש לציין את ההתעצמות המשמעותית של הצבא בסוף שנות ה-30 באמל"ח, פרי תוצרת התעשייה הצבאית, שהגדילה באופן הדרגתי ומשמעותי את היקף הייצור שלה בדגמים שונים ומתקדמים של סוגי האמל"ח השונים. הכח המניע מאחורי תהליכים אלה היה המרשל טוחצ'בסקי.
למרות היותו מצוייד באמל"ח מתקדם ומאומן לקראת מלחמה מודרנית, המדגישה את חשיבות הטכנולוגיה, נשאר הצבא לכוד בתפיסתו האידיאולוגית, שמלחמות מוכרעות ע"י מסות של לוחמים ורוח הקרב שלהם. בצבא עדיין ראו את החי"ר הרגיל כמרכיב מרכזי בעצמתו, דבר שהיקשה במידה רבה על החדרת תפיסת מלחמת התנועה ויעילות הטכנולוגיה בקרב לחשיבה הצבאית של מפקדיו.
עם זאת ההתפתחות אולי החשובה ביותר, שארעה לפני המלחמה, היה הטיהור המסיבי שביצע המשטר בקרב הקצונה, בעיקר אלה שהיו מזוהים עם טוחצ'בסקי ותפיסותיו המתקדמות, שדחפו למודרניזציה של הצבא. טיהורים אלה פגעו קשות בשדרת הפיקוד, שכן במהלכם חוסלו כ-40-35 אלף קצינים מתוך סך של כ-80 אלף ובכלל זה רבים בפיקוד הבכיר (3 מתוך 5 המרשלים, כל 11 סגני שר ההגנה, 75 מתוך 85 מפקדי הקורפוסים ו-110 מתוך 195 מפקדי הדיביזיות). בעקבות כך עלה כוחם של הקצינים נאמני סטאלין, שביטלו שינויים וחידושים רבים שהוכנסו ע"י אנשי טוחצ'בסקי ובכלל זה ביטול קורפוסי הטנקים, שהוקמו לצורך ביצוע מתקפות שריון מרוכזות והטנקים שלהם פוזרו בין דיביזיות החי"ר, דבר שהביא לאבדן כח המחץ שלהם. בצורה דומה טופל גם ח"א, אותו הוחלט לארגן מחדש, כדי לבטל את השינויים שהוכנסו בו קודם לכן, מהלך שלא הסתיים, כאשר המתקפה הגרמנית החלה. טיהורים אלה גם הביאו לצמיחתה של קצונה חדשה, שלא היתה בעלת נסיון צבאי, דבר שקיבל את ביטויו הן במלחמה נגד פינלנד והן בשלב הראשון של המלחמה נגד גרמניה.
מיד לאחר תחילת המתקפה הגרמנית התארגן המשטר לניהול המלחמה והקים את הועד להגנה של המדינה (ה-GKO) בראשות סטלין כמפקד עליון ובהשתתפות בכירי המשטר והצבא, שלו היו סמכויות בלתי מוגבלות. מתחתיו הוקמה המפקדה הכללית- ה-STAVKA, שגם בראשה עמד סטאלין וחבריה היו בכירי מפקדי הצבא ובכללם הרמטכ"ל וכן בכירים במשטר ובמפלגה ותפקידה היה לנהל את המבצעים הצבאיים. מתחתם פעלו המחוזות הצבאיים, סה"כ 14 בכל רחבי בריה"מ, ש-5 מהם נמצאו בחזית המערבית. אלה היו מפקדות השדה הבכירות ביותר והיוו מעין "חזיתות" (FRONT), או קבוצת ארמיות, שכל אחד מהם כלל מספר ארמיות שדה. בתחילת המלחמה נמנו כ-30 ארמיות, מספר שהחל לגדול עם התפתחות המלחמה. הארמיות לא היו זהות בגדלן ובסד"כ שלהן, היו מביניהן גדולות יותר והיו גם קטנות יותר, בהתאם לצרכים המבצעיים בחזיתות הלחימה השונות. בד"כ כללה ארמיה 2 קורפוסי חי"ר (בכל אחד- 3 דיביזיות חי"ר), קורפוס פרשים וקורפוס ממוכן (שכלל 2 דיביזיות טנקים ודיביזיה ממוכנת) וכן עוצבות ארטילריה, נ"ט, נ"מ וכד' לסיוע. היו גם ארמיות "הלם", שנועדו לביצוע מתקפות נרחבות, שהיו גדולות יותר בהיקפן וכללו 5-4 קורפוסי חי"ר ו-2-1 קורפוסים ממוכנים. כן כללו אלה סד"כ גדול יותר של עוצבות ארטילריה ויחידות שריון עצמאיות.
בתחילת המלחמה עדיין נמצאו בצבא יחידות פרשים, שנלחמו גם במלחמה נגד פינלנד. סד"כ הפרשים מנה בתחילת המלחמה 4 קורפוסים ובהם 13 דיביזיות פרשים, שכללו גם טנקים קלים וגדל בהמשך ל-82 דיביזיות. בשל פגיעותן הגבוהה צומצם הסד"כ ב-43 ל-26 דיביזיות בלבד ב-8 קורפוסים, שהופעלו בעיקר במשימות משניות. עוצבות אלה מילאו תפקיד חשוב מאוחר יותר בהכנעת צבא קוואנטונג היפאני באוג' 45.
ליקויים שנתגלו בהפעלת הצבא במלחמה נגד פינלנד ב-40-39 נלמדו והלקחים הופקו. אחד הצעדים החשובים, שננקטו בעקבות המערכה בצרפת היה הקמתם של הקורפוסים הממוכנים, דבר שנועד להחזיר לצבא במידה מסויימת את יכולתו לנהל מלחמה ניידת וליצור ריכוזי כוחות לצורך ביצוע מבצעים התקפיים. שינוי זה לא הסתיים עם תחילת המתקפה הגרמנית. עם פרוץ המלחמה עמד הצבא הסובייטי עם סד"כ שכלל 5.37 מיליון חיילים סה"כ, שתוגברו לאחר עשרת הימים הראשונים של הקרבות, בעוד 5 מיליון מגוייסים. בסד"כ נמצאו כ-20 אלף טנקים, מרביתם מדגמים מיושנים, אך כ-2000 חדישים, שעלו באיכותם על כל סוגי הטנקים הגרמנים, מולם נלחמו. בח"א היו כעשרת אלפים מטוסים, מהם כ-2700 מדגמים חדישים. עפ"י מקורות סובייטים עמדו מול הפלישה הגרמנית כ-2.9 מיליון איש במחוזות החזית בלבד וללא העתודה שבעורף, כשלרשותם עומדים כעשרת אלפים טנקים, מתוכם כ-1500 מהדגמים המתקדמים KV ו-T-34. כן פעלו בחזית זו כ-8000 מטוסים, מתוכם כ-1500 מדגמים חדישים. סה"כ היתה לצבא הסובייטי עדיפות מספרית בולטת מול הכוחות הגרמנים שהשתתפו בפלישה עצמה. יצויין כי מסוף שנת 40 ועד פרוץ המלחמה בחזית זו תוגברו כוחות הצבא הסובייטי במערב בריה"מ ב-5 ארמיות נוספות, שהועברו מהעומק ובכלל זה מהכוחות שנמצאו בחלקה המזרחי של מדינת ענק זו. לסובייטים היתה עדיפות מספרית גם בהמשך המלחמה, הן בכמות הדיביזיות (במהלך המלחמה פעלו 61 דיביזיות טנקים סובייטיות מול 21 גרמניות, 31 דיביזיות ממונעות מול 14 גרמניות) והן מבחינת התקנים (בדיביזית שריון סובייטית היו 375 טנקים מול 209-135 טנקים בדיביזיה גרמנית וכ-1200מקלעים בדיב' חי"ר מול כ-480 בדיב' חי"ר גרמנית). לעומת זאת חסרו לסובייטים כלי תובלה רבים ובכלל זה אמצעים לגרירת תותחיהם הרבים. הסובייטים הגדירו עוצבות מסויימות, שהצטיינו בלחימתן, או שהיו איכותיות יותר מבחינת האמל"ח שבהן, כעוצבות גבארדיה (או משמר) ואלה נחשבו עוצבות עלית.
תוך כדי המלחמה חלו שינויים ארגוניים ומבניים שונים בצבא ובכלל זה הקמתן של מפקדות "חזית" בגזרות הלחימה השונות ועפ"י הצרכים המבצעיים, שהיו מפקדות השדה הגבוהות ביותר ופיקדו על הארמיות. הוחל גם בהקמת קורפוסי שריון וממאי 42 אף החלו לקום ארמיות שריון. הארטילריה ברמות השונות זכתה אף היא לתגבור משמעותי בקנים מסוגים שונים ובכלל זה משגרי הרקטות, ה"קטיושות" ובמהלך המלחמה אף הוקמו דיביזיות ארטילריה, כדי לסייע לחזיתות במבצעים התקפיים. במהלך 1943 הוקמו אף קורפוסי ארטילריה (כ-700 קנים). למרות כל אלה התקשו הסובייטים להביא לידי ביטוי מלא את עוצמותיהם ויתרונם הכמותי לפחות עד שנת 1943. המפלות הגדולות שצבאם ספג בשנת המלחמה הראשונה, נבעו בין היתר מניהול לקוי של המלחמה ושגיאות ברמה האסטרטגית של סטאלין והפיקוד הבכיר שפעל אז לידו, כמו גם קשיים וכשלים בתפעול הכוחות ובתיאום ביניהם ברמה האופרטיבית והטקטית. גם מרכיב ההפתעה שיחק תפקיד חשוב במצב, בו נתפס הצבא בהפתעה טקטית ואסטרטגית עם פרוץ המלחמה ולא היה ערוך כראוי לבלום אותה כבר בשלבה הראשון. הסובייטים שילמו על כל אלה באבידות כבדות ביותר, בעיקר בשלבים הראשונים של המלחמה, הן בהרוגים והן בפצועים וסטאלין אף הורה למפקדים שלא לחוס על חיי אדם (בשנים 45-43 נגרמו להם כ-2.5 מיליון אבידות בהרוגים ונעדרים בכל שנה). גם באמל"ח היו האבידות כבדות ביותר (בטנקים לדוגמא- ב-1942 כ-15 אלף, ב-43 וב-44 למעלה מ-23 אלף, מזה במערכת קורסק לבדה כשמונת אלפים וב-45 כ-14 אלף). עם זאת היה זה הצבא הסובייטי, שתרם את תרומתו המכרעת להכנעתה של גרמניה הנאצית.
אבידות המלחמה של הצבא הסובייטי על כל מרכיביו במלחמה נגד גרמניה, כפי שפורסמו רשמית ב-1990 כללו 8,668,400 הרוגים מכל הסוגים, כאלה שנהרגו בחזית, נעדרים, שבויים שלא חזרו ואחרים שמתו מסיבות שונות. יחד עם הפרטיזנים, שפעלו בשטחי בריה"מ שנכבשו, עלו אלה על 10 מיליון איש. כן נגרמו להם כ-18 מיליון פצועים. 5.25 מיליון חיילים נפלו בשבי במהלך המלחמה.
המאמץ העיקרי של בריה"מ במלחמת העולם השניה הופנה כנגד גרמניה, מאז שכוחותיה פלשו לשטחה ב-22 יוני 41 (מבצע "ברברוסה") ועד נפילתה של ברלין ושחרור כל מדינות מזרח אירופה במאי 45. עם זאת ניהלה בריה"מ שתי מערכות נוספות, האחת לפני הפלישה הגרמנית, נגד שכנתה פינלנד, שהיתה אח"כ בעלת בריתה של גרמניה. במערכה זו (נוב' 39-מרץ 40) השתלטה בריה"מ על שטח מאדמתה ולמרות שספגה מספר תבוסות מביכות, הכריעה עדיפותה המספרית בסופו של דבר את המערכה. זו עלתה לסובייטים כ-200 אלף אבידות ואמל"ח רב וחשפה כשלים ונקודות תורפה רבות בהתנהלות הצבא. המערכה השניה התנהלה לאחר סיום המלחמה נגד גרמניה בחזית המזרח הרחוק, נגד יפאן וכוחותיה, שהיו ערוכים במנצ'וריה (צבא קוואנטונג), באיי הקורילים, סחאלין וצפ' קוריאה. זו נמשכה 6 ימים (14-8 אוג' 45), כאשר גם כאן הטילו הסובייטים את עצמתם העדיפה וסיימו את המהלך מהר ובכמות אבידות מועטה יחסית (כ-30 אלף הרוגים בלבד).
ח"א הסובייטי פעל בתחילת המלחמה באופן מפוצל- אויריית המפציצים היתה כפופה ל"סטבקה" ואילו דיביזיות האויר הוכפפו ל"חזיתות" ולארמיות. אלה כללו מספר חטיבות ובהן טייסות של מטוסים מסוגים שונים למשימות יירוט וקרב, סיוע קרקעי והפצצה. כן פעלה בנפרד אויריית הצי. על רקע האבידות הכבדות שספג ח"א הסובייטי בשנת 41 והכשלים הרבים שנתגלו בהפעלתו, הוחלט לבצע בו שינויי ארגוני ובאפר' 42 הוקם פיקוד אוירי טקטי חדש והוקמה מסגרת חדשה של ארמיה אוירית, שנועדה לסייע ל"חזית". הוקמו 18 ארמיות כאלה- 13 מהן הוקצו לחזית המערבית (מול גרמניה), 3 לחזית המז' ו-2 בעורף כעתודה. כל אחת מהן כללה מספר דיביזיות יעודיות עפ"י משימותיהן וכללה סד"כ של 500-400 מטוסים בממוצע, כאשר ארמיות אויריות, שנטלו חלק במתקפות העיקריות של הצבא, אף מנו יותר מאלף מטוסים (במערכה על ברלין מנו 3 ארמיות כאלה 7200 מטוסים). שינוי חשוב נוסף היחה תחילת הכנסתם של דגמי מטוסים חדשים מדגמי יאק, לא, מיג ואחרים, שייצורם הלך וגבר לאחר העברת התעשיות לעומק המדינה. עתודת ח"א, עליה פיקד הועד להגנה של המדינה (ה-GKO), הלכה וגדלה ובשנת 45 כללה סד"כ נרחב של קורפוסי אויר ודיביזיות אויר עצמאיות. מתוך 17 אלף המטוסים שפעלו נגד הגרמנים בסוף המלחמה היו 43% מהם שייכים לעוצבות עתודת ח"א.
אוירית המפציצים ארוכי הטווח פעלה עד דצמבר 1944 כמסגרת עצמאית, שבצד משימות ההפצצה שלה עסקה רבות גם במשימות אספקה בהיטס ליחידות הצבא וליחידות הפרטיזנים, שפעלו בשטחי בריה"מ הכבושים. בדצמ' 44 הפכה לארמיה אוירית ה-18 ובסוף המלחמה מנתה כ-1600 מטוסים- מפציצים ומטוסי תובלה. אויריית הצי פעלה כאויריה עצמאית במסגרת זו וסייעה ל-4 הציים העיקריים שלו. גוף נוסף שהפעיל מטוסים היה הפיקוד הלאומי להגנ"א (PVO), שהפעיל ב-41 כ-1500 מטוסים למשימות הגנה, בנוסף לסד"כ גדול של תותחי נ"מ. ב-42 הוקמו גם במסגרת זו "חזיתות" וארמיות הגנ"א, באיזורים רגישים, כמוסקבה, לנינגרד ובאקו. בסיום המלחמה היו במערך זה 4 "חזיתות עם 3200 מטוסים וכעשרת אלפים קני נ"מ.
הצי הסובייטי פעל במסגרת 4 ציים זירתיים- הצי באוקינוס השקט, במרחב הקוטב, בים הבלטי (שהיה החזק ביותר) ובים השחור. כן פעלו גם מספר שייטות בנהרות העיקריים (שתי העיקריות היו שייטת פינסק ושייטת הדנובה). כן פעלה גם שייטת בים הכספי, שהשתתפה בפלישה לאיראן (אוג' 41) ושייטות בוולגה, בימת לדוגה, בים אזוב ובנהר הדנייפר. הצי הפעיל כאמור גם אויריה משלו, יחידות נחתים וארטילריית חופים. רק ב-38 הוחלט לתת תנופה לזרוע זו, שהוזנחה במשך השנים, אך עד הפלישה הגרמנית נעשה מעט מאד. סה"כ הפעיל הצי סד"כ קטן יחסית של כלי שיט עיקריים, מאידך עמד לרשותו צי גדול יחסית של צוללות (כ-200), שהיה הגורם הבולט במבצעי הצי במלחמה.
היהודים בבריה"מ מנו בשנת 1939 1.7% מכלל האוכלוסיה במדינה. במהלך המלחמה שירתו בצבא הסובייטי כ-500 אלף יהודים, שהיוו כ-10% מכלל האוכלוסיה היהודית בבריה"מ. 167 אלף מהם היו קצינים ו-334 אלף היו חוגרים. יהודים שירתו בכל הזרועות ובכל החילות. רבים מהם הצטיינו בלחימה וכ-170 אלף קיבלו עיטורים ואותות הצטיינות רבים ומגוונים, מתוכם 148 קיבלו את עיטור גיבור בריה"מ. הלוחמים היהודים נלחמו, תוך גילוי רוח לחימה גבוהה, גילויי גבורה והקרבה רבים וגם מתוך רצון עז להראות כי יהודים יודעים גם להשיב מלחמה שערה ולעמוד בקוי החזית הקדמיים ביותר ואף מעבר להם, ביחידות הפרטיזנים שבעורף האויב. תחילה היו אלה רגשות פטריוטיים שהניעו אותם ולאחר שנודע על מעשי הרצח והזוועה של הגרמנים כלפי היהודים גברו בהם גם רגשות הנקמה על הרג משפחותיהם, שכניהם וחבריהם הרבים. יהודים נלחמו בכל החזיתות והיו בין הראשונים להגיע לברלין ולקחת חלק בכיבושה, במיטוט הרייך הנאצי ובהנפת הדגל האדום מעל הרייכסטאג הגרמני, כסמל לנצחון המוחץ על גרמניה של היטלר וגייסותיה.
היהודים מילאו גם תפקיד חשוב במערך הפוליטי של הצבא, שבראשו עמד יהודי- לב מכליס. רבים שימשו בתפקידי פוליטרוקים, שהיו אחראים על מוראל הצבא ורוח הלחימה שלו. גם בין העיתונאים והכתבים שסיקרו את המלחמה היו יהודים רבים. כ-100 מהם נהרגו בקרבות מתוך כ-600 עיתונאים סה"כ שנהרגו במלחמה. יהודים רבים שירתו במערך הרפואה של הצבא בכל הרמות, בבתי החולים בעורף וביחידות הרפואה בחזית והצילו חייהם של אלפי פצועים. גם מקומה של הלוחמת היהודיה לא נפקד משורות "הצבא האדום". נשים ובחורות יהודיות רבות לחמו בשורותיו, לעתים כתף אל כתף עם אבותיהן, אחיהן ובעליהן. הן היו טייסות בח"א, נהגות טנקים, לוחמות מודיעין ומצילות חיים במערך הרפואי- רופאות, אחיות ועוד.
כמאתיים אלף יהודים נפלו במלחמה. במהלך המלחמה פיקדו יהודים על 125 דיביזיות שונות ו-130 חטיבות. לפני המלחמה היו בצבא הסובייטי רק 26 קצינים בדרגות הגנרל. במהלך המלחמה קיבלו דרגה זו 171 קצינים יהודים.
יהודים תרמו גם תרומה חשובה לייצור עבור המלחמה. מאות אלפים מהם, כולל נשים ונערים, שפונו לאיזורים המזרחיים, עבדו במפעלי תעשייה שונים ובחוות, שסיפקו לצבא את כלי נשקו ואת אספקתו השוטפת. בנוסף תרמו מהנדסים יהודים ומדענים תרומה חשובה ביותר לפיתוח מערכות לחימה מתקדמות, שתרמו להכרעת המלחמה. כך לדוגמא פותחו דגמים מתקדמים של מטוסי קרב ע"י מתכננים יהודים, תותחים מתקדמים ואף בתחום פיתוח הטנקים וכוחות השריון הסובייטים היתה ליהודים תרומה חשובה לא פחות.
חיילים יהודים רבים נפלו בשבי הגרמני. רבים מהם הוצאו להורג מיידית. אחרים הצליחו להסתיר את יהדותם וניצלו. רבים גם הצליחו לברוח מן השבי ולחבור ליחידות פרטיזנים שפעלו בשטחים שנכבשו ע"י הגרמנים ואף להגיע חזרה לקוי הכוחות הסובייטים. חלקם, שהגיעו למחנות ההשמדה ארגנו בהם התקוממויות.
רבים מיהודי ליטא נלחמו אף היא בשורות "הצבא האדום" וכשהוקמה "הדיביזיה הליטאית" היו כמחצית מאנשיה יהודים ובכללם גם מפקדים רבים, האידיש הפכה בה לשפה שניה ואף נוצר בה הווי יהודי מיוחד.