מערכת קורסק, מבצע "מצודה", 5 – 13 ביולי 1943

מערכת קורסק, מבצע "מצודה", 5 – 13 ביולי 1943
אל"מ (מיל) ד"ר בני מיכלסון 

מערכת קורסק, מבצע "מצודה" בפי הגרמנים, נמשכה שמונה ימים והייתה המתקפה הגרמנית האחרונה בחזית המזרחית במלחמת העולם השנייה.המערכה התחוללה ביולי 1943 לאחר מכת-הנגד של גנרל אריך מנשטיין על הדונייץ בפברואר-מרץ באותה שנה. מבצע זה איפשר לגרמנים לכבוש מחדש חלקים נכבדים מהשטחים שהפסידו במערכת סטלינגרד, בעקבות מתקפת-הנגד הרוסית, כולל הערים חרקוב ובילוגרוד. להצלחתו זו של מנשטיין היה הישג נוסף – שיבוש המתקפה המתוכננת של הצבא הסובייטי כנגד קבוצת-ארמיות מרכז הגרמנית. היערכות כוחות קבוצת-ארמיות דרום איימה על המרכז הרוסי אשר נאלץ להעביר 4 ארמיות מהמרכז לדרום ובכך בוטלה המתקפה המתוכננת במרכז.[1]גנרל-פילדמרשל אריך פון מנשטיין, מפקד קבוצת-ארמיות דרום הגרמנית המליץ ללמוד מההצלחה הקודמת, לעבור למגננה ברמה האופרטיבית, ולנצל את מרחבי רוסיה בדרום ללחימה ניידת - לסגת ולמשוך את כוחות הצבא האדום לעומק ואז שוב להכותם במתקפת-נגד אשר תגיע לים אזוב ממזרח לצבא הרוסי שיתקדם מרכה ודרומה, ותשמידו לאחר ניתוקו ממקורות ההספקה והתגבור. המלצתו לא התקבלה בשל חששו של היטלר לוותר על שטח. לבסוף הוחלט על מתקפת לפיתה כנגד הכוחות הסובייטיים בבליטת קורסק. בליטה זו נוצרה בעקבות הצלחת מכת-הנגד של מנשטיין, היא חדרה לעומק של 160 ק"מ מערבה ורוחבה היה 240 ק"מ כאשר במרכזה העיר קורסק. כוונת הגרמנים הייתה לפתוח במתקפה מייד עם תחילת האביב בראשית חודש מאי 1943.

התכנון וההכנות
המודיעין הסובייטי הצליח לנתח נכון את הכוונות הגרמניות ועל פי הערכת-המצב שהתבצעה בפיקוד העליון במוסקבה, המסקנה הייתה שהגרמנים מתכננים מתקפה על בליטת קורסק. עדיין לא היה מידע לגבי מועד הנחתת המתקפה. בעקבות כך החל הצבא האדום בבנייה מואצת של מערכי הגנה בעיקר בצפון המובלעת ובדרומה. היו אלו מערכי ביצורים ומכשולים (בעיקר מכשולי נ"ט) .[2]
סיורי אוויר ומקורות מודיעין נוספים של הגרמנים גילו מאמץ הנדסי זה וקצינים בכירים רבים החלו מעלים ספקות לגבי ביצוע מתקפה כנגד מרחב מוגן בו האויב מצפה להם. הספקות הגיעו לשולחנו של היטלר והוא החליט לדחות את המתקפה עד לציוד הכוחות הגרמנים בטנקים ובתותחי-הסער החדישים שעמדו לרדת מקווי הייצור בראשית חודש יוני.
כלי הרק"ם החדשים היו: הטנק הכבד "טייגר", שמשקלו 60 טון, חמוש בתותח 88 מ"מ ושני מקלעים. שריון החזית היה בעובי 150 מ"מ ובצדדים 88 מ"מ. הטנק הבינוני "פנתר" שמשקלו 45 טון, חמוש בתותח 75 מ"מ ארוך ובמקלע אחד. שריון החזית 85 מ"מ ובצדדים 40 מ"מ. טנק זה סבל עדיין בעת מבצע "מצודה", ממחלות ילדות טכניות. תומ"ת-הסער "פרדיננד" (כונה גם "הפיל") אשר שקל 70 טון וחימושו תותח 88 מ"מ בעל קצב אש גבוה (בלי מקלע). שריון החזית שלו בעובי 200 מ"מ, על בסיס שילדת "טייגר".

טנקי "פנטר" ו"טייגר" גרמנים במערכת קורסק.
הופעת כלי רק"ם משופרים אלה, נטעו בפיקוד הגרמני הרגשה של עליונות טכנולוגית על הצבא הסובייטי. אולם לבסוף סופקו כלי רק"ם אלו לצבא הגרמני רק בראשית יולי. בפגישה אצל היטלר, ב- 1 ביולי 1943 הוחלט על ביצוע מבצע "מצודה" בימים 4 ו- 5 ביולי 1943. דחייה זו של חודשיים איפשרה לרוסים זמן יקר נוסף למיכשול וביצור בליטת קורסק. לאורך קילומטרים רבים נמשכו 5 רצועות הגנה אשר כללו עד 12 מערכים בעומק שהגיע עד ל- 5 ק"מ ויותר כל רצועה.[3]
המתכננים הגרמנים החלו לתור אחר פתרונות לאגוף את מערכי ההגנה הסובייטיים במקומות החזקים ביותר או לתקוף מזרחה מעבר למובלעת קורסק, אולם כבר לא נותר זמן לשינויי היערכות כה קיצוניים ולבסוף הגרמנים תקפו את מערכי ההגנה מחזיתם. הפיקוד העליון הגרמני העריך שהזמן אוזל ובאם לא יתקפו במהרה, הרוסים יתקפו קודם או תיפתח חזית שנייה במערב ואז לא יוכלו יותר לרכז כוחות משמעותיים למתקפה במזרח. חסרון נוסף של הגרמנים נבע מיחסי-הכוחות/עוצמה שהיו לרעתם והם ידעו זאת. הגרמנים הצליחו לרכז 3 ארמיות בלבד למתקפה הצפוייה כשברשותן כ- 2,000 טנקים ו- 500 מטוסי-קרב.
הרוסים ריכזו בתוך מובלעת קורסק שתי חזיתות, המרכז בפיקודו של גנרל רוקוסובסקי ווורוניז' בפיקודו של גנרל ואטוטין. בעומק הוחזקה "חזית הערבה" בפיקודו של גנרל איואן קונייב כעתודה זירתית. בסה"כ 18 ארמיות רוסיות שעוצמתן הגיעה לקרוב ל- 2 מיליון חיילים, 5,130 טנקים ו- 3,200 מטוסים.[4]  

מהלך הקרבות
מערכת קורסק נוהלה על-ידי הגרמנים בשני מאמצים נפרדים, מצפון ומדרום. גם הקצאת הכוחות, כולל הסיוע האווירי נעשו מראש ולא חל בהם שינוי, תוך כדי הלחימה. מפקדי קבוצות-הארמיות, גנרל-פילדמרשל גינטר פון קלוגה מפקד קבוצת-ארמיות מרכז, בצפון, ומנשטיין בדרום וכן מפקדי הכוחות התוקפים, הגנרלים מודל והות היו בכירים ומנוסים ולא נתנו לפיקוד העליון, אשר פיקד על החזית המזרחית, להתערב במהלך הקרב.
הסובייטים למדו ממקורות מודיעין ומחקירת שבויים, שמועד המתקפה הגרמנית הוא ב- 5 ביולי 1943, אולם לא ידעו, את שעת התקיפה המדויקת. לכן הם הופתעו, כאשר מנשטיין והות הקדימו את פתיחת המערכה בדרום ב- 12 שעות לשעה 15:00 ב- 4 ביולי 1943. בשתי הגזרות, הקדימו הרוסים את הגרמנים ע"י הרעשות ארטילריות כבדות, שעות ספורות לפני מועד המתקפה הגרמנית. המטרה הייתה להשמיד את מירב הכוחות הגרמנים בשטחי היערכותם ולצורך כך רוכזו מספרים עצומים של מטל"רים ותותחים, אולם הרעשות אלו הונחתו כאשר הכוחות הגרמניים לא היו בשטחי ההיערכות אלא רובם עדיין בשטחי הכינוס לכן כמעט ולא נפגעו מפעולה יצירתית זו. המתקפה הגרמנית החלה כמתוכנן. גשמים כבדים, אשר ירדו בלילה בין ה- 4 ל- 5 ליולי, הפכו את הקרקע לבוצית והקשו על תנועות השריון הגרמני. 

ההתקפה מצפון
קבוצת-הארמיות מרכז, בסיוע צי-האוויר ה- 6, החלה את המתקפה בהובלת הארמיה הגרמנית ה- 9 אשר התקדמה באיטיות, ובמהלך היומיים הראשונים הצליחה לחדור רק לעומק של 14 ק"מ בתוככי המערכים הרוסיים.
ביום השני כבר החלו התקפות-נגד סובייטיות עקשניות אשר המשיכו ללא הרף עד אשר ב- 9 ביולי נבלמה לחלוטין התקדמות הארמייה ה- 9 הגרמנית, בעומק של 18 ק"מ בלבד מקווי ההתחלה. כאשר הונחתה מתקפת-הנגד הרוסית ("מבצע קוטוזוב") ב- 12 ביולי במלוא עוצמתה, בגזרת אוריול, בוטלה לחלוטין המשך המתקפה הגרמנית בצפון בשל הצורך להעביר כוחות להגנה מול הגזרות המאויימות וכך גם כוחות מארמיית השריון ה- 2 הגרמנית הושקעו בלחימה.

ההתקפה מדרום
קבוצת-הארמיות דרום אשר תקפה באמצעות ארמיית השריון ה- 4 ו"ארמיית קמפף" נחלה הצלחות מרשימות יותר.
כוחות הארמיה ה- 4, שלוש הדיוויזיות המשוריינות של הקורפוס ה- 48 (ה- 3, ה- 11 ו"גרמניה הגדולה") הצליחו לחדור כ- 5 ק"מ לתוך מערך ההגנה הסובייטי כבר ביום הראשון. גם הקורפוס המשוריין של ה- ס.ס. מימין והדיויזיה המשוריינת ה- 23 משמאל, הצליחו להתקדם בגזרותיהם.
בשונה ממודל בצפון, פתחו מנשטיין והות את מתקפתם, כאשר עוצבות השריון מובילות. את עוצבות החי"ר הם שמרו לקרבות בשטחים הבנויים והמבוצרים. בשלב הראשון הייתה ההתקדמות קשה ואיטית. חטיבת טנקי ה"פנתר" המובילה, סבלה מתקלות טכניות רבות (כפי שגנרל גודריין ניבא), והביאה לדשדוש התקפת הגל הראשון.[5] אולם כבר בשעות לפני הצהרים החלו הכוחות הגרמניים להשיג את מרבית יעדיהם הראשונים.
פרט למאמץ הקרקעי, לוותה פתיחת המערכה בדרום גם ע"י מאמץ אווירי מרוכז של צי-האוויר ה- 4 הגרמני. הסובייטים, אשר ידעו מראש על הכוונות הגרמניות, ניסו לבצע תקיפה אווירית מקדימה על שדות התעופה של הלופטוואפה, שעה שהמטוסים עדיין חונים על הקרקע. אולם שימוש גרמני, כמעט ראשוני, במכ"מ מדגם "פרייא", מנע את השגת ההפתעה הרצויה. זה אפשר לחיל האוויר הגרמני, לבצע 2,400 גיחות בסיוע למאמץ הקרקעי, כנגד הריכוזים הסובייטיים. הגרמנים גם עשו שימוש בשני אמצעים חדישים בתקיפה האווירית שלהם: סוג חדש של פצצת רסק מבוקר ע"י מפציצי הצלילה ושימוש בתותח 20 מ"מ ע"י מטוסי-תקיפה מדגם "הנשל 129". (שניהם גרמו להרס רב לריכוזי השריון הסובייטי).[6]  
מדרום לבילגורוד תקפה, אותו בוקר, גם "ארמיית קמפף" עם קורפוס משוריין וקורפוס חי"ר בכיוון צפון-מזרח. בפתיחת הקרב הצליח הכוח לבסס ראש גשר, מצפון לנהר הדוניץ.
בסך הכל השיגו הכוחות הגרמנים, ביום הראשון של הלחימה, הישגים ניכרים אולם הכוחות הסובייטיים ממולם לא נשברו ונסוגו בצורה מסודרת לעמדות חדשות.
מפציץ-תקיפה גרמני HS-129.
ביום הקרב השני, ב- 6 ביולי, קידמו הרוסים את מרבית עתודות השריון הגזרתיות מהארמיה המשוריינת הראשונה. כדי לשפר את שרידות הטנקים, מול תותחי הנ"ט הגרמניים העדיפים, החליטה מפקדת הזירה הסובייטית (ז'וקוב וחרושצ'וב), להכניס מספר ניכר של טנקים לעמדות חפורות קבועות. זה מנע מהם אח"כ ניידות טקטית להתקפות-נגד, היכן שהדבר היה דרוש ביותר. בימים 8-7 ביולי המשיכו הגרמנים להתקדם. מול התנגדות סובייטית נחושה בכל אחת משלשת גזרות-המשנה: הקורפוס המשוריין ה- 48 לכיוון אובוין, שם הגיע עד כ- 25 ק"מ ממנה, במרכז התקדם הקורפוס המשוריין של ה- SS לכיוון פרוחורובקה, ואילו "ארמיית קמפף" שברה צפונה, כדי לנסות ולהבטיח את האגף הימני של השריון המתקדם.
ב- 9 ביולי הגיעה ההתקדמות הגרמנית לעומק הגדול ביותר, במרבית הגזרות. באותו יום אישר הפקוד-העליון הסובייטי את הפעלת העתודה האסטרטגית מכוחות "חזית הערבה" ואלה, המיועדים לגזרה הדרומית, החלו במסע התקרבות מזורז. לגזרה זו הוקצו ארמיית השריון החמישית של הגוארדיה וארמיית הגוארדיה החמישית. הראשונה נעה משמאל לאזור פרוחורובקה והשנייה מימין לו. בימים 11-10 ביולי התנהלו בעיקר קרבות מקומיים, מבלי שהגרמנים השיגו התקדמות נוספת.
ב- 11 ביולי הגיעה ארמיית השריון ה- 4 להבקעה מוחלטת של המערכים הרוסיים כ- 50 ק"מ מדרום לקורסק ועמדה להתחיל בהתקדמות לבירת החבל מעבר למרחב המוגן.
באותו היום הגיעה ארמיית השריון החמישית של הגוארדיה לגזרת הלחימה ונערכה להתקפה על קורפוס ה- SS המשוריין, למחרת בבוקר, ב- 12 ביולי 1943. באותו בוקר ב- 04:00 נפגשו מפקדי הכוחות הסובייטיים עם מפקד החזית, וטוטין ועם הקומיסר הפוליטי של הזירה, חרושצוב, ואלה אישרו את תכנית המתקפה והורו להשמיד את שריון האויב.
הקרב בפרוזדור פרוחורובקה, במהלך ה- 12 ביולי 1943, נחשב לגדול ולאכזרי בקרבות השריון של מלחה"ע השנייה. שתי הארמיות הסובייטיות תקפו את אגפה המזרחי של הארמייה הגרמנית. על אף עדיפות הכוחות הסובייטים, אבדו להם מספר רב של טנקים בקרבות אותו היום. כתוצאה הם נאלצו לעצור את התקפתם. לעומת זאת מספר הטנקים שאבדו לגרמנים היה נמוך להפתיע. קורפוס השריון ה- 2 של ה- SS שהיה המאמץ העיקרי בהתקפה הגרמנית איבד 5 טנקים בלבד מתוך 273 הטנקים שלחמו בשורותיו באותו היום. אולם החי"ר הגרמני ספג אבידות כבדות בהרבה.[7] 
הקרב בפרוחורובקה היה קשה ואכזרי ביותר ושני הצדדים מספרים על מעשי גבורה של צוותי הטנקים, החרמ"ש והחילוץ. שני הצדדים לא חסו אף על צוותים שנטשו את הטנקים הפגועים שלהם, ירו בהם וניסו לדרוס אותם. בצד הסובייטי היו מכשירי קשר רק בטנקי-פיקוד. לכן מיקדו הטנקיסטים הגרמניים את האש, בפתיחת המגעים, בטנקים סובייטיים שהיו להם אנטנות וניסו לפגוע בהם ראשונים ולשבש ע"י כך את יכולת הפיקוד והשליטה של הצד שכנגד.
בערבו של יום הקרב המשוריין, בגזרת פרוחורובקה, ב- 12 ביולי 1943, לא נפלה ההכרעה לזכות אחד הצדדים, כל אחד מהם ראה עצמו כמנצח. הלחימה באותו יום גם לא שינתה מהותית את ההערכות הקרקעית, אף צד לא כבש שטחים משמעותיים והגרמנים עדיין עמדו בפני התקדמות לעבר קורסק. שני הצדדים היו מוכנים להמשך הקרב, ביום המחרת.
כיום כבר ידוע שסיכויי הגרמנים להצלחה ב- 13 ביולי היו גדולים יותר, משום שארמיית השריון ה- 4 תכננה להמשיך בהתקדמות מעבר למרחב המוגן על אף אבידותיה בחי"ר ביום הקודם, "ארמיית קמפף", בעזרת תחבולה (שימוש בטנקי שלל סובייטים כמובילים את ההתקפה) הצליחה להתקדם באגף המזרחי ויכולה היה להתערב מאגף זה, עם חידוש הקרבות ובידי מנשטיין – מפקד קבוצת-ארמיות דרום הייתה עדיין עתודה בת 2 דיביזיות במסגרת קורפוס השריון ה- 24 שהייתה מוכנה להטלה לקרב בעיתוי המתאים.
אולם האירועים התגלגלו באופן שונה. ביום ה- 10 ביולי 1943 נחתו בעלות הברית בסיציליה ופתחו חזית שנייה באירופה. הגרמנים חששו שבמקביל ינחתו בעלות-הברית גם בבלקנים. לכן, על אף ההצלחות בגזרה הדרומית, החליט היטלר להפסיק את המערכה על בליטת קורסק, בליל ה- 13 ביולי.
מנשטיין השיג מהיטלר אישור, לנסות ולנצל את מה שנראה לו כהצלחה. אולם צי-האוויר ה- 4 והקורפוס המשוריין ה- 2 של ה- SS היו הראשונים שקיבלו הוראה לנתק מגע ולהתכונן לעבור לאיטליה ולבלקנים, לאחר שפילדמרשל מנשטיין הודה להם על תושייתם ואומץ ליבם. להוצאתו של צי-האוויר ה- 4 מהלחימה הייתה השפעה דרמטית על יכולת הגרמנים להמשיך במתקפה. כיוון ששיתוף-הפעולה קרקע-אוויר היה גורם מפתח בהישגים הגרמניים.
אבידות הצדדים במערכת קורסק לא הביאו להשמדת השריון הגרמני (דעה מאד רווחת בקרב רבים). לגרמנים אבדו 262 טנקים מתוך ה- 2,000 שהיו ברשותם. ואילו הצבא האדום איבד 1,614 טנקים. במתקפות הנגד הרוסיות שהונחתו בעקבות מבצע "מצודה" בגזרות אוריול ובילוגרוד הפסידו הרוסים עוד כ- 4,450 טנקים ותותחי-סער.[8]  
הסיבה לפער הגדול באבדות טנקים של שני הצדדים נובעת מכך שהגרמנים כבשו את שטחי הקרבות והחזיקו בהם זמן מספיק לאחר הקרבות על-מנת לחלץ טנקים פגועים ולהחזירם לכשרות.

לוחמים יהודים במערכת קורסק
במערכת קורסק, כמו בקרבות ובגזרות אחרות בחזית, נטלו חלק גם אלפי חיילים ומפקדים יהודים. אחד ממרכיבי המגננה המרכזיים של הצבא האדום במערכה היה כאמור מערכת הביצורים והמכשולים שהוקמה לפני המערכה ושופרה במהלכה. תפקיד מרכזי בבניית המערכים היה לחטיבתת ההנדסה ה- 1 של הגוואריה בפיקודו של הפולקובניק (אחר כך לוטננט-גנרל של חיל ההנדסה) מיכאיל פאדאייביץ' יופה. חטיבתו של יופה גם המשיכה בעיבויי שדות המוקשים בחזית הארמיות בגזרה הצפונית ב- 6-8 ביולי. יופה הגה את רעיון עתודת-המיקוש-הניידת ובמהלך הקרב העביר את פלסיו ברכב מגזרה לגזרה כנגד מאמצי הפריצה הגרמניים תוך הנחה חפוזה של מוקשים. באופן זה עלו כ- 100 כלי רק"ם גרמנים על מוקשים והתקדמותם נבלמה כמעט לחלוטין בגזרת הארמייה ה- 13.[9]
הקורפוס הממוכן השלישי בפיקודו של מיור-גנרל שמעון מויסייביץ' קריבושין, שהיה חלק מארמיית שריון מס' 1, נערך להגנה בגזרה הדרומית של מובלעת קורסק, בה תקפה ארמיית השריון מס' 4 הגרמנית. ב-6 ביולי הצליחו הגרמנים לפרוץ את קו ההגנה הסובייטי הראשון, בו הוצבה ארמיית הגוורדיה ה-6. מי שעמד מולם הייתה ארמיית השריון ה- 1 כאשר המרכז שלה, שהיה משובץ מגנני נ"ט הוחזק ע"י הקורפוס הממוכן של קריבושין. בימים 6-10 ביולי ניהל קורפוס זה, יחד עם יחידות אחרות של ארמיית שריון מס' 1, קרב הגנה קשה מול כוחות שריון גרמנים גדולים, ביניהם דיוויזיות השריון של ה- SS, שהיו מהטובות ביותר שהיו לצבא הגרמני: "דיוויזיית אדולף היטלר", "דיוויזיית גולגולות המוות" ודיוויזיית הרייך". בקרב קשה, עם אבידות כבדות של שני הצדדים, הצליחו אמנם הגרמנים להתקדם קילומטרים ספורים אך לא הצליחו לשבור את ההגנה הרוסית שניהלה קרב נסיגה מסודר ממערך למערך. הקורפוס של קריבושין שהצטיין בקרבות אלה, הושמד כמעט לחלוטין אך קיבל את התואר "גוורדיה". שבועיים אחרי מערכת קורסק הועלה קריבושין לדרגת לוטננט-גנרל וזכה ב "עיטור סובורוב".[10]
ב- 12 ביולי נפל בקרב הטנקים הגדול שליד פוחורובקה פוד-פולקובניק (סא"ל) מיכאל גולדברג - מפקד גדוד (פולק) הטנקים 55 של הקורפוס הממוכן החמישי. בקרב זה נלחם גם פולקובניק ד' קלינפלד - מפקד גדוד (פולק) טנקים מס' 51 מחטיבת שריון מס' 10. ג' קשפרסקי - פיקד על גדוד צנחנים מס' 26 (לחם כחי"ר רגיל), שהגן על גבעה חיונית בקרבת פוחורובקה. סטרשי- לוטננט קאצלמן - פיקד על סוללות תותחים, כשביום השלישי למתקפה הגרמנית נסוג חיל הרגלים שבגזרתו, וצוות הסוללה נשאר בודד למול טנקי האויב. הסוללה פגעה ב-14 טנקים אך רוב אנשיה נהרגו, ובהם קאצלמן ואחרים נפצעו.
בקרב בבליטת קורסק השתתף פולק רגלים בפיקודו של "גיבור ברית המועצות" מיור ליאוניד בובר.
גדוד של טנקים T-34 בפיקוד של סטרשי-לוטננט מטווי פינסקי - היה בעמדות הגנה באזור הכפרים רקובו- שפלבקה (Rakovo- Shepelevka). ביום הראשון להתקפה הסתערו עליו טנקי אויב, שבראשם טנקים כבדים מסוג טייגר, שרק דפנותיהם הצדדיות היו חדירות לתותחי הטנק T-34. פינסקי, שהטנקים שלו היו מוסווים היטב, אפשר לטייגרים הגרמניים להיכנס עד שדפנות הצד שלהם נחשפו דיים, ואז נתן את פקודת האש. עשרים הטנקים של פינסקי פתחו בירי, הטייגרים וחיילי האויב שנעו איתם נפגעו והאויב נסוג. לפינסקי הוענק אות ההצטיינות הגבוה "אלכסנדר נבסקי". בקרב ב-12 ביולי נפל פוד-פולקובניק א' רבין - מפקד פולק הארטילריה 233, כשהוא עצמו יורה בתותח ומשמיד טנק "פנתר", מטנקי האויב שחדרו לאזור הדרגים העורפיים של ארמיית הגוורדיה מס' 5, ליד הנהר פסיול.
בקיץ 1943, לאחר התארגנות, הוצבה דיוויזיית הקלעים הליטאית מס' 16 בעמדות הגנה בגזרה הצפונית של מובלעת קורסק-אוריול, במסגרת ארמיה מס' 48. בגזרה זו עמדו הגרמנים לפתוח במתקפה.
גריגורי אושפול -איש צוות תותח נגרר 76 מ"מ, שהוצב בעמדות הקדמיות של חיל- הרגלים, לקדם בירי ישיר את האויב המסתער כתב: "הגרמנים הציבו בחזית הקדמית שלהם רמקולים בהם הושמעו קולותיהם של עריקים ליטאים, שקראו לבני עמם, לערוק לצד הגרמנים. הם הבטיחו להחזיר כל עריק למולדתו ליטא. בעלונים שהושלכו לעמדות הקדמיות שלנו הם קראו לא להילחם נגדם והבטיחו שלא יכלאו את הליטאים במחנות שבויים אלא יחזירום לבתיהם בליטא. קריאות אלה לא הועילו. הם לא לקחו בחשבון שכמעט שליש מלוחמי הדיוויזיה היו יהודים, שהיו מוכנים להילחם בגבורה מבלי לסגת צעד אחד מעמדותיהם.
בקרבות במובלעת קורסק- אוריול היה לארטילריה הסובייטית תפקיד חשוב ביותר והיא זכתה לכינוי "אלוהי המלחמה" (Bog Voiny). מפקדי הארטילריה של ארמיה 65 ושל ארמיית השריון 2, היו הגנרלים היהודיים ישראל בסקין וגריגורי פלסקוב. מפקד דיוויזיית הארטילריה מס' 12 היה גנרל משה קורקובסקי.
כן השתתפה בקרבות - דיביזיית הקלעים הליטאית ה-16, בה שירת אחוז גבוה של יהודים.
בין מאות היהודים שזכו באותות הצטיינות על חלקם בקרבות קורסק- אוריול קיבלו שלושה עשר את "אות לנין".

סיכום
היתרון הגרמני, ברמה הטקטית, נבע, בעיקרו, ממספר גורמים: עבודת-מטה שהתאימה יותר לקרב נייד ומשולב, סגנון הפו"ש הגרמני, המתבסס על פיקוד-מוכוון-משימה ופיתוח יוזמה, בדרגים הנמוכים. שת"ף קרקע-אוויר יעיל ואפקטיבי שכלל מטוסי-תקיפה יעודיים כמו ה"שטוקה" וה- HS-129 המלווה במערכת קס"א (קישור-סיוע-אוויר) מתואמת ומתורגלת, והטנקים והתומ"תים הגרמניים החדשים, בלתי חדירים בחזית, לתותחי ה- 76 מ"מ, קצרי הקנה, של ה- T-34.
חיל האוויר הגרמני, והיסטוריונים צבאיים אחדים טוענים, שבשלבים שונים של קרב קורסק, השמידו מטוסי הצלילה וההפצצה הגרמנים, יותר טנקים סובייטים מאשר חיל השריון הגרמני ונשק ה- נ"ט הקרקעי.
בסיום ראוי, אולי, להעריך ולהשוות את תפקודם של המצביאים במערכה על מובלעת קורסק. היו הבדלים מהותיים בתכנון וביצוע בין הצמד קלוגה ומודל בצפון, לבין מנשטיין והוט בדרום.
שעה שמנשטיין הקים והפעיל קבוצת-שריון נפרדת (ארמיית קמפף) לבידוד שדה הקרב ולהדיפת התקפות - נגד סובייטיות עיקריות, סמך מודל על כוח חי"ר, לאותה מטרה, אשר נכשל במשימתו. כפי שמתברר בדיעבד, עשויה הייתה קבוצת-השריון קמפף להכריע את המערכה בגזרה הדרומית, אילו נמשכו הקרבות עוד יום או יומיים נוספים.
ניכר היה גם השוני בשיטת פריצת המכשולים ע"י מודל והוט. שעה שמודל ניסה להתגבר על המכשול ושדות המוקשים, בהתבסס על כוחות חי"ר, עשה זאת הוט ע"י הדיוויזיות המשוריינות, והצליח להבקיע לעומק רב יותר בגזרתו, בזמן זהה.
המפקדים בצד הסובייטי, רוקוסובסקי ווטוטין, עשו מלאכה טובה בהכנה הקרקעית ובתכנון קרב ההגנה וניהולו. גם חלוקת העתודות המשוריינות בין הגזרות כעתודות טקטיות ואופרטיביות ובנין כוח עתודה אסטרטגי הוכיחו עצמם כנכונים. הפעלת עתודות אלו נעשה במועד ובמקומות הנכונים. שמירת עיקר העתודה האסטרטגית לניצול ההצלחה ולביצוע מתקפת הקיץ הגדולה, אשר מוטטה את ההערכות הגרמנית ברוסיה, הביאה בסופו של דבר לנצחון הסופי על גרמניה הנאצית. מתקפת- הנגד הסובייטית, הגדולה, החלה ב- 15.7.43 וכבר ב- 4.8.43 נכבשו ערי המפתח אוריול, בצפון, ובילגורוד, בדרום. מערכת קורסק לא הייתה מערכת הכרעה. ההכרעה נגד גרמניה כבר נפלה בסטלינגרד. זה היה ניסיון נואש של היטלר לשנות את מהלך המלחמה במזרח, בדומה לזה, ביער הארדנים, במערב, בסוף 1944.