מרד גטו טוצ'ין

 מרד גטו טוצ'ין

 טוצ'ין (Tuczyn) שוכנת על הנהר הורין, בחבל ווהלין, שהיה עד 1939 במזרח פולין וכיום אוקראינה. בראשית המאה ה- 20 הקים השלטון הרוסי מחנה צבא גדול בסביבה. לשם כך נסללו דרכים ונפתחו בית-דואר ומרפאות. תושביה היהודים עסקו בהספקת סחורות לצבא ולמשפחות הקצינים. נפתחו שני בתי-ספר פרטיים לנערים ובהם למדו, נוסף על לימודים רוסיים וכלליים, גם עברית. נפתחה ספרייה שהפכה להיות מרכז של פעילות תרבותית יהודית. לאחר מהפכת אוקטובר 1917, כשהחלה מלחמת האזרחים, ניסו כנופיות שונות ויחידות צבא להתעלל ביהודים ולשדוד את רכושם. צעירי המקום ארגנו הגנה עצמית וזו הצליחה בדרך-כלל להדוף את הפורעים. למרות זאת נרצחו שני יהודים. לאחר מהפכת 1917 חלה התעוררות ציונית בקרב יהודייה. הוקם ועד ציוני והחלו לפעול  תנועות "צעירי ציון" ו"פועלי- ציון". נפתח בית-ספר עברי, שהפך להיות אחרי המלחמה בית-ספר "תרבות". קבוצת מורים פליטים מגליציה פתחה פרו-גימנסיה יהודית שלשון ההוראה בה הייתה פולנית. בשנת 1918 ארגנו צעירים מחוגי ה"בונד" את פועלי המפעלים לשביתה והצליחו להביא לקיצור יום העבודה לשמונה שעות והעלאת שכר העובדים.
בין שתי מלחמות העולם חיו בה כ-2,200 יהודים – כשלושה רבעים מאוכלוסייתה. הם התפרנסו ממסחר זעיר וממלאכה, בעיקר בענפי ההלבשה, ונעזרו בקופת הלוואה וחיסכון ובארגוני עזרה הדדית. בשנת 1924 הקים "החלוץ" בעיירה נגריה, מתפרה, סנדלריה ומשק חקלאי קטן, כדי להכשיר את חבריו לעבודת כפיים. הוקם קן של "השומר הצעיר", שהיה לתנועת הנוער הגדולה ביותר בעיירה. בשנת 1927 נוסד קן של גורדוניה ובשנות השלושים פעלו קנים של "בית"ר", "השומר הדתי", "ברוריה", "תורה ועבודה". "החלוץ המזרחי" קיים קיבוץ הכשרה בכפר דרוזדוב הסמוך. בני נוער יהודיים מעטים היו חברים בחוגי ה"בונד" והקומוניסטים.  רוב ילדי הקהילה למדו בבית ספר ממלכתי פולני מיוחד ליהודים, שמנהלו ורבים ממוריו היו יהודים. בעיירה פעלו גם גן ילדים ובית ספר עברי של רשת "תרבות", פרו-גימנסיה פולנית בעברית, תלמוד תורה וישיבה וכן ספרייה ציבורית יהודית.
בספטמבר 1939 לאחר הכיבוש הסובייטי, הולאמו עסקים פרטיים בעיירה, ובית הספר העברי הפך לבית ספר סובייטי ששפת ההוראה בו יידיש. לאחר פלישת גרמניה, עזבו לא מעט צעירים והיהודים שהיו קשורים בשלטון הסובייטי ברחו לברית המועצות. הגרמנים נכנסו לעיירה ב- 6 ביולי 1941 ומיד הוציאו ספרי תורה מבתי-הכנסת והעלו אותם באש, תוך התעללות ביהודים. אוקראינים בני המקום ארגנו פוגרום, רצחו כ-70 איש, פצעו רבים ושדדו רכוש רב. הרופא האוקראיני המקומי סירב להגיש לפצועים עזרה רפואית.
ב- 7 ביולי הגיעה חוליה של איינזצקומנדו 4a, אסרה 30 יהודים לפי רשימה שהכינו אוקראינים מקומיים והוציאה אותם להורג. עד סוף יולי 1941 הוטלו על הציבור היהודי גזרות שונות, כגון החובה לשאת אות היכר יהודי, החרמת חפצים, תשלומי כופר בחפצי זהב וכסף, מינוי יודנראט (היושב-ראש היה גצל שוורצמן) ועבודות כפייה. היהודים הועבדו בבורסקאות, במפעל טקסטיל שהקים פליט יהודי מלודז' ובמשקי איכרים בכפרי הסביבה. למרות לחצם של מנהיגים אוקראיניים מקומיים, הצליח היודנראט לדחות את הגזרה לכלוא את היהודים בגטו, וגידור הגטו החל ביולי 1942, העבודה התנהלה בעצלתיים והסתיימה רק בראשית ספטמבר 1942.
לאחר שהוקם הגטו נכלאו בו בערך 3,000 יהודים, כולל יהודים מכפרי הסביבה. הקרבה לרובנה, שבה נערך החיסול ביולי 1942, והידיעות שהביאו הפליטים שהגיעו משם ומיישובים אחרים שנרצחו בהם היהודים, עוררו את הציבור וראשיו את הרעיון להתנגד ובהתייעצויות בין ראשי היודנראט, היושב-ראש גצל שוורצמן וסגנו מאיר הימלפרב, ובין צעירים מבני המקום, הוחלט לארגן התקוממות. למטרה זו הוחלט לרכוש חומרים דליקים כדי להעלות את בתי הגטו באש, לרכוש נשק ולארגן קבוצות לוחמים ולהקים קשר עם פרטיזנים סובייטיים. קבוצת עובדים ביערות, בפיקודו של נחום בילינסקי, שברשותה היו 3 רובים וכמה רימוני-יד שהשיגו האנשים ניסתה להקים קשר עם יחידתו של הקולונל מדבדיב, שהגיעה לאזור והשתכנה במרחק 70 ק"מ בערך מצפון-מזרח לעיירה. למרות הניסיונות, לא נוצר איתם קשר. בינתיים נרכשה בכספי היודנראט כמות גדולה של נפט, הושגו 5 רובים, 25 אקדחים ורימוני-יד. הוקמו 4 קבוצות לוחמים, שמנו יחד בערך 60 צעירים. ראשי היודנראט ניצלו את התכנסות היהודים לתפילות יום הכיפורים תש"ג (שחל ב- 21 בספטמבר 1942) והביאו בפני הציבור את תוכנית המרד, שעיקרה; על-פי סימן מוסכם יצית כל אחד את ביתו, ואז יפתחו חברי הקבוצות הלוחמות באש, ובמהומה שתקום, יברחו ההמונים לעבר היערות הקרובים. למחרת יום הכיפורים הובאו לטוצ'ין יהודים נוספים מן הכפרים והוחזרו לעיירה הנערים שעבדו במשקים חקלאיים. הנערים סיפרו, ששבויי-מלחמה סובייטיים חופרים בורות.
באותו יום בערב (22 בספטמבר 1942) הקיפו כוחות משטרה גרמניים ואוקראיניים את הגטו ולא הרשו לצאת ממנו. למחרת, יום ד', 23 בספטמבר 1942, לא ניתן לאיש לצאת לעבודה, נודע שהגיעה למקום יחידת SS. היודנראט קרא לכל היהודים להתאסף בבית-הכנסת ושם נאמר להם שהגיע הזמן לפתוח בפעולה. צעירים חילקו לתושבי הגטו נפט, קבוצות הלוחמים נכנסו לכוננות מלאה ותפסו עמדות ליד שני שערי הגטו וליד משרד היודנראט. ברשות הלוחמים היו 11 רובים קצוצי קנה, 25 אקדחים, עשרים רימוני-יד וכמות קטנה של תחמושת.
עם עלות השחר של יום ה', 24 בספטמבר 1942, פתחו השוטרים הגרמניים והאוקראיניים באש והתחילו להתקרב לגדרות הגטו. הלוחמים השיבו אש ובו-בזמן הוצת בית בגטו. דבר זה שימש אות, ובעקבותיו הוצתו כל הבתים האחרים ובתי כנסת ששימשו לגרמנים מחסנים. גדר הגטו נהרסה בכמה מקומות והיהודים נקראו לברוח. בחסות העשן, היריות והמבוכה שנוצרה בשורות הגרמנים והאוקראינים, הצליחו בערך 2,000 איש לברוח ליערות פוסטומט הקרובים. 1,000 יהודים שנשארו בגטו נרצחו. האש והיריות נמשכו כל יום חמישי וגם ביום שישי (24 ו- 25 בספטמבר 1942). מן היריות נהרגו שני שוטרים אוקראיניים וכמה גרמנים. מספר הפצועים לא נודע. בקרב היהודים נפלו רוב הלוחמים.
ביום שבת, 26 בספטמבר, התייצבו שני ראשי היודנראט, שוורצמן והימלפרב, בפני המפקד הגרמני והציגו את עצמם כמארגני המרד. הם ביקשו שיאפשרו להם למות בבית-העלמין היהודי. ואמנם, מבוקשם ניתן להם ושניהם נורו, ונקברו שם. בכך באה ההתקוממות לסיומה. כ-1,000 מהבורחים נתפסו בתוך שלושה ימים ונרצחו. כ-300 נשים וילדים חזרו לגטו ביזמתם בגלל התנאים ביער ונורו במקום. כמעט כל הנותרים ביער כ- 700 בני אדם מתו, הוסגרו או נרצחו בידי מקומיים. היו צעירים שהצטרפו ליחידות פרטיזנים סובייטיות.
ב-16 בינואר 1944, כשהעיירה שוחררה בידי הצבא האדום, מ-3,000 יהודי טוצ'ין, רק 20 נשארו בחיים.

עוד על כך - פרשת טוצ'ין