סיפורו של מאיר רוטשטיין
לוחם יהודי בצבא בריטניה אשר נפל בשבי הגרמנים בטוברוק
מאיר רוטשטיין, נולד בלונדון בשנת 1920. במלחמת העולם השנייה הוא גויס לצבא הבריטי.
באותה עת, הצבא הגרמני השתלט על אירופה והצוללות הגרמניות עשו שמות בכל ששטו אל ומהאי הבריטי. הכוחות הגרמנים והאיטלקיים התקדמו בצפון אפריקה אל עבר מצרים, להשתלט על תעלת סואץ. הים התיכון נשלט ע"י הצוללות האיטלקיות והגרמניות. כוחות התגבור לצבא הבריטי במדבר המערבי (שלימים נקרא - המחנה השמיני), נאלצו לצאת מנמלי סקוטלנד בשיירות של עשרות אניות, כשעל כל אחת מהן - מאות ואלפי לוחמים, ולהקיף את יבשת אפריקה בדרכן אל מצרים.
בתחילת יולי 1941, עלה עם עוד 3000 לוחמים, על "וולנדהם" - אניה הולנדית ישנה בת 15000 טון, ובשיירה של 30 אוניות, הפליגו מנמל וורוויק סקוטלנד - דרומה. היעד לא היה ידוע, אך לאחר שייט של שבועיים, הגיעו לנמל פריטאון, סיירה לאונה במערב אפריקה. שם שהו שבוע, מנסים להתגבר על המחלות הטרופיות שתקפו אותם. המשך הפלגה, ולאחר עשרה ימים, הגיעו לקיפטאון, שם זכה ל-3 ימי אירוח חם של הקהילה היהודית. משם המשיכו לדרבן, לתיקונים טכניים. השיירה המשיכה דרך ים סוף, עד שהגיעה לפורט תאופיק - בחלקה הדרומי של תעלת סואץ. שם, ב- 30.9.1941, חגג את יום הולדתו ה-21. למחרת, יום הכיפורים, בצום, לאחר צעידה של 10 ק"מ, עם כל הציוד האישי, הגיעו לרכבת שהובילה אותם למחנה הבריטי הגדול בתל אל כביר ליד קהיר. משם המשיכו למחנה בדקילה - השכונה המזרחית של אלכסנדריה, ובו שהו שלושה חודשים נעימים, כשהקהילה היהודית הגדולה והעשירה בעיר, אימצה את הלוחמים היהודים בחביבות רבה. בתום התקופה, עלו על רכבת שהובילה אותם מערבה למרסה מטרוך, על גבול מצרים - לוב, ומשם, ברכב לטוברוק, שם פעל במסגרת יחידת חימוש שפעלה לאיסוף והשמשה של כלי שלל.
במהלך פעילותו נפצע ואושפז בבית החולים בטוברוק. בעקבות ההתקפה הגרמנית, פונו הפצועים למערות ליד העיר, עד פינויים למחרת לאנית בית החולים שהעבירה אותם לאלכסנדריה, תוך שהיא מותקפת מהאויר. מאלכסנדריה הובל ברכבת לבית חולים שדה בגיזה, ליד הפירמידות.
לאחר שבועיים, חזר לטוברוק עד יוני 1942. במהלך תקופה זאת, זכה לחופשת פסח, אותה בילה בבית משפחה יהודית עשירה באלכסנדריה.
ב-26 במאי 1942 החלה ההתקפה הגרמנית שהובילה אותם לבסוף עד אל עלמיין - 130 ק"מ מאלכסנדריה. למרות שנבחר להיות בכוח שיסוג לאלכסנדריה, החליט להשאר ולהיות בין מגיני טוברוק. ב- 20 ביוני, לאחר עשרה ימי לחימה, נפל בשבי הגרמני, יחד עם עוד 30000 חיילים של חבר העמים הבריטי. הם הובלו למכלאה מחוץ לטוברוק, שם שהו ללא אוכל ומים במשורה, מתבוננים בהשתאות ברג'ימנט הסקוטי שנכנע, נכנס למכלאת השבויים, כיחידה מסודרת, מובלת על ידי קציניה, במצעד, מלווה בנגינת חמת חלילים...
השבויים הועברו לידי האיטלקים, שהובילום לבנגזי, ומשם במסע לנמל. שם הועלו על אוניות סוחר, מלווים ב-11 משחתות איטלקיות, לנמל בארי שבדרום איטליה. מבארי ברכבת ללוקה, שמצפון מזרח לפיזה, למחנה שבויים, שם שוכנו באהלים, ללא מיטות, ללא כלי גילוח ותספורת.
לאחר שלושה חודשים, לבוש באותם מדים איתם נפל בשבי, מגודל שיער, תקופה בה איבד 20 ק"ג ממשקל גופו, הועבר למחנה שבויים בפרמו לחופי הים האדריאטי, כ- 350 ק"מ מדרום לונציה. כ- 6000 שבויים שהיו במחנה, זכו למגורים בבניינים וזכו לפעילות תרבותית עשירה ומגוונת. בפסח 1943 קבלו מצות מ"הצלב האדום" וספרי תפילה יהודים.
בוקר אחד, בשבוע הראשון של ספטמבר 1943, גילו כי שערי המחנה פתוחים והמשמר האיטלקי - נעלם... איטליה התנתקה מהמלחמה, כוחות בעלות הברית נחתו בדרום איטליה. השבויים בדילמה, להמתין במחנה, או לנסות לחבור לכוחות בדרום? מאיר החליט לצאת מהמחנה ולאחר כ-20 ק"מ הגיע לחווה, הציע את עזרתו ושם עבד שלושה שבועות, עד שהגיעו לחווה כוחות גרמנים ואספו אותו חזרה למחנה.
לאחר ארבעה ימים הועמסו על רכבת והובלו לגרמניה, למחנה שבויים ליד לייפציג, אוקטובר 1943. בזכות שליטתו בשפה הגרמנית, הפך למתורגמן / איש הקשר בין השבויים לשובים, חיים נוחים יחסית. בסוף דצמבר 1943 החלו ההפצצות של בעלות הברית. לאחר שהשבויים הופנו לסייע ללייפציג המופצצת, ניסה לטעון כי על פי אמנת ז'נבה, אין זאת מחובתם להשתתף בעבודות הפינוי. הוא נענה כי אם לא יתחילו לעבוד מיד, הם יוצאו להורג, והוא ראשון...
שלושה לילות לאחר מכן, הופרד מהשבויים ובליווי קצין, הועבר למחנה שבויים אחר אשר שכן במצודה, בה הכיר את אלפרד אנטין (Alfred Entin) - יהודי שנפל בשבי ביוון בשנת 1941. יחד נשלחו לאוסטריץ (Osteritz) ב- 6.1.1944, שם הכירו שבוי יהודי נוסף בשם איסקוביץ (Isakovich). לאחר שלושה חודשים נשלחו לפרננדורף, שם פגשו עוד שבויים יהודים: סולי סלוצקין (Solly Slotzkin) מלונדון, חיים בנימין (Hymie Benjamin) בן מנצסטר ששירת ב- Irish Guards, בלק (Black) מגלזגו, בילי הופשטיין (Billy Offstein) מלונדון, שלי גוטס (Shelley Gottes) בן 45 מיוהנסבורג ועוד שני אחים מפרטוריה.
הם הועסקו במפעל ונדרשו לייצר אריחים. החיים היו נוחים. חבילות "הצלב האדום", וחפיסות הסיגריות שקבלו, שידרגו את מצבם, ובנות הכפר השתלבו בחייהם. בעזרת הרדיו שהיה להם עקבו אחר התקדמות כוחות בעלות הברית ממזרח וממערב, והחליטו להימלט משביים.
בלילה קר של פברואר 1945 התפצלו לשלשות וברחו מהמחסן בו שהו. הוא נמלט עם חיים בנימין ובילי הופשטיין. הם צעדו בלילות והסתתרו בימים, עד שהגיעו לאזור של כוחות הצבא הסובייטי, אשר היה במרדף ולחימה עם הדיביזיה הגרמנית המשוריינת "הרמן גורינג". הם נפלו לידי חיילים סובייטים, חלקם יהודים, אשר תקשרו איתם באידיש. לאחר תחקיר שעברו, צורפו ליחידה כעובדי מטבח ובמהלך שהותם בה, מצאו כי רבים מהקצינים והמש"קים היו יהודים. יחד איתם התקדמו במשך 8 שבועות עד ה- 6.5.1945, והגיעו לצ'כוסלובקיה. שם, ליד טרייזן, מצאה אותם הפסקת האש וסיום המלחמה. בטרייזנשטט, בצורה האכזרית ביותר, הבין את טרגדיית העם היהודי, מה שהוביל אותו לאחר שנים, לעלות לישראל. משם המשיכו לפראג, והועברו לידי האמריקאים רק ב- 21 במאי 1945. לאחר החלפת השבויים הועברו לשדה התעופה פילזן ומשם במטוסי DC3 לריימס בצרפת, שם חוטאו ב DDT ותוחקרו , ובמטוסי לנקסטר חזרה לוורת'ינג אנגליה.