ריימון ארון – הוגה הדעות של "צרפת החופשית"
מאת אל"מ (מיל') ד"ר בני מיכלסון
ארון היה הוגה דעות, עתונאי וסוציולוג צרפתי-יהודי בעל משנה משלו אשר הותיר חותם בל ימחה על החיים האינטלקטואלים של צרפת במאה העשרים.
כאשר בשנת 1990 יצא לאור בהוצאת "מערכות" ספרו של האלוף יהושפט הרכבי מלחמה ואסטרטגיה, הקדיש אותו הרכבי לזכרו של "רמון ארון – מורה הדור". מאז הוצאתו לאור הפך ספר זה לספר-יסוד בלימודי חניכי המכללה-לביטחון-לאומי.
ארון נולד במשפחה יהודית בפריס ב- 14 במרץ 1905. לימודיו התיכוניים בבתי הספר הוש בוורסי וקונקורדה בפריס הכינו אותו ללימודים אקדמאיים ב"אקול נורמל סופרייר" (École normale supérieure) אחד מבתי-הספר היקרתיים ביותר בצרפת המשתייך לאקדמיה למדעים. מוסד בו למדו רבים מהאישים הנודעים ביותר של צרפת. בלימודיו במוסד זה פגש ארון אישים מספר אשר השפיעו על החיים האינטלקטואלים של צרפת בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה כאשר הנודע שבהם היה ז'אן-פול סארטר. בשנת 1928 זכה ארון במקום הראשון במבחני המדינה בתחום ההגות החברתית (פילוסופיה).
לאחר שירות חובה בן 18 חודשים בצבא צרפת במבצר סן-סיר, עבר ארון בשנת 1930 לעיר קלן בגרמניה שם קיבל משרת מרצה באיניברסיטה של העיר. בתקופה זו חקר ארון והתעמק במחשבה החברתית הגרמנית ובתוך כך בכתביהם של גדולי הפילוסופים, הסוציולוגים, המדינאים והוגי הדעות הצבאיים. ארון התמקד בעיקר בתורתו של מקס וובר (Weber), אשר תלווה אותו כל חייו.[1] בהיותו בגרמניה עקב אחר עלייתו של היטלר לשלטון ואף היה עד לשריפת הספרים הנאצית בברלין. ארון הגיע למסקנה שהמלחמה בלתי נמנעת ובשנת 1933 עזב את גרמניה. החליף את ז'אן-פול סארטר כמרצה באניברסיטה של לה-הבר בצרפת. באותה שנה נישא ושנה אחר כך נולדה בתו.
בשנת 1935 התפרסם ספר תוצר מחקריו של ארון בגרמניה בשם: הסוציולוגיה הגרמנית הנוכחית( La Sociologie allemande contemporaine). בשנת 1938 התפרסם ספר המבוסס על הדוקטורט של ארון בשם: מבוא לפילוסופיה של ההיסטוריה אשר היווה בסיס להגותו ופרסומיו העתידיים כולל ביקורתו על הפוזיטיביזם.[2]
בפרוץ מלחמת העולם השנייה הועסק ארון כמרצה באוניברסיטה של טולוז. עם הגיוס הכללי הוצב סמל ארון לתחנה המטאורולוגית OM1 של חיל האוויר הצרפתי בשרלוויל ליד יערות הארדנים בגבול צרפת-בלגיה. כמה שבועות לאחר ההתמקמות במקום מונה ארון כמפקד התחנה. שמונת החודשים הראשונים של המלחמה, תקופת "המלחמה המזוייפת" בה לא התרחשו כל אירועים חריגים עברו על יחידתו של ארון בחוסר מעש והיה לו זמן לשקוד על מחקרו על מקיאוולי.
תקופת הרגיעה בה נתונה הייתה יחידתו של ארון באה לקיצה במאי 1940 עם המתקפה הגרמנית. בראשית החודש, ארון העריך שהמתקפה הגרמנית קרבה וביקש להפוך את יחידתו לכוח לוחם או לחילופין להיות מועבר ליחידה לוחמת. הוא אכן קיבל נשק וציוד כשל חיילי רגלים עבור כל חייליו, אולם מתקפת הקורפוס המשוריין ה- 19 של גודריאן ב- 13 במאי בקרבה מיידית ליחידתו של ארון – גררה בעקבותיה פקודת נסיגה – ויחידתו החלה בנסיגה ארוכה דרומה. תוך כדי הנסיגה, קיבל ארון אישור לבקר את אמו בעיר ואן שהייתה על ערש דוואי. לאחר הביקור אצל אמו שנפטרה בדיוק, חזר ליחידתו אשר המשיכה בנסיגה לאורך עמק הלואר עד מדרום לבורדו לשם הגיעה ב- 20 ביוני. כאשר עבר ליד האוניברסיטה שמע ברדיו את נאומו של המרשל פטן הקורא להפסקת הלחימה.
ארון הבין מיד שהפסקת הלחימה תהפוך את צרפת לגרורה גרמנית שתצטרך לתת דין וחשבון לגרמניה ותאבד את עצמאותה. כמו כן, במדינה כזו בראשותם של פטן ולוואל יהודים לא יוכלו לחיות. יחידתו פורקה והחיילים חזרו לבתיהם.
בפני ארון עמדו שלוש אפשרויות: להשאר בצרפת ולהמשיך בתפקידו כפרופסור באניברסיטה של טולוז, להפליג לארה"ב, בה הובטחה לו משרת מרצה באחת האוניברסיטאות או לעבור לאנגליה במטרה להמשיך ללחום בגרמנים. לאחר שלושה ימים של שיקול דעת והתיעצות עם אשתו, החליט ארון לבחור באפשרות השלישית – להפליג לאנגליה על מנת שיוכל להמשיך להלחם בגרמנים. הוא העריך שצ'רציל לא יכנע והמלחמה תימשך על אדמת בריטניה לאחר שהגרמנים יתקפו אותה.
ארון נפרד מאנשי יחידתו ומאשתו וביתו שנשארו בטולוז (שם נפרד גם מעמיתיו באוניברסיטה) ושם פעמיו לנמל קטן בשם סן-ז'אן דה לוז בדרום-מערב צרפת מדרום לביאריץ. במקום זה עלה יחד עם רנה קסאן על ספינת נוסעים בשם "אטריק" (Ettrick) אשר פינתה חיילים פולנים לבריטניה.[3]
בהגיעו לבריטניה הגיע ארון ל"מרכז התערוכות אולימפיה" אשר בעתות שלום שימש לתערוכות וכנסים לאומיים ובינלאומיים וכעת שימש מחנה לחיילים הצרפתים בלונדון. בהגיעו, מצא שם אי סדר וחוסר ארגון בולט לעיין. חיילים מכל החיילות והזרועות ששבו מחיל המשלוח לנארויק בנורבגיה התערבו במתנדבים מכל הסוגים והמינים ללא יד מכוונת או ניהול כלשהו. לא היו מקומות לינה לכולם וגם המזון היה במשורה.
כעבור 3 ימים, השלטונות הבריטים השתלטו על המצב וארגנו את האתר כבסיס קליטה ומיון לחיילי צרפת. ארון, שהביע את נכונותו ללחום בגרמנים, נשלח לבסיס אימוני השריון באלדרשוט (Aldershot) מדרום-מערב ללונדון, שם צורף לפלוגת טנקים א' בחיל השריון של "צרפת החופשית" שהחל קורם עור וגידים. פלוגה זו התבססה על אנשי-צוות ששבו מהמשלחת הכושלת בנורבגיה אליהם נוספו מתנדבים חדשים. טנקי ה"הוצ'קיס 39" שלהם הועברו לעוצבה של לגיון הזרים והם החלו להתאמן על טנקים בריטים ולהקים את חיל השריון מאפס. מרבית החיילים והמט"קים היו בשנות העשרים המוקדמות שלהם וארון שהיה בן 35 ופרופסור אוניברסיטאי, "הסמל הוותיק" קיבל יחס מיוחד והתבקש ע"י המ"פ סגן ויויאן, לטפל, בנוסף להכשרתו כטנקיסט, בכל ההיבטים המנהליים של הפלוגה.
בחודש יוני 1940 היה ארון אחד מ- 125 חיילי "צרפת החופשית" היחידים שצעדו ביום הבסטיליה ברחובות לונדון בנוכחותם של הגנרל דה גול והמלך ג'ורג' הששי.
במחצית חודש אוגוסט 1940 לאחר שהפלוגה השלימה את אימוני הצמ"פ (צוות, מחלקה ופלוגה), קיבלה הוראה להתכונן להפלגה במעטה של חשאיות כשהיעד בלתי ידוע. אולם חלוקת מכנסיים קצרות, מדי חאקי וכובעי שעם רמזו על כך שפניהם למדינה טרופית, ואכן התארגן חיל משלוח לנחיתה בדקר ופלישה למושבה הצרפתית של סנגל.
שלושה ימים לפני ההפלגה, בראשית ספטמבר 1940, קיבל ארון פניה מראש אגף החימוש במפקדת "צרפת החופשית", אנדרה לבארטה (Labarthe) לבוא לפגישה במפקדה בקומה הרביעית בקרלטון גרדנס, שם המתין לו לבארטה עם שניים מעמיתיו. לבארטה הציג בפני ארון רעיון ליסד ירחון של "צרפת החופשית" וביקש מארון להשתתף בכתיבה ובעריכה. לבארטה טען שהוא קרא את הדוקטורט של ארון ונראה לו מתאים ביותר שארון ישתתף במיזם שלו. ארון הבין שאם יקבל את הצעתו של לבארטה, כמעט בוודאות לא יוכל יותר להשתתף בלחימה בשדה הקרב. לאחר כמה ימים של התלבטויות החליט ארון לקבל את ההצעה ומונה לעורך משנה של הירחון כאשר לבארטה החזיק בתואר של עורך ראשי. אחת הסיבות להסכמתו של ארון להחליף את החרב בעט הייתה גילו המבוגר יחסית לרוב החיילים בפלוגת הטנקים שלו, יחד עם זאת, עד סוף ימיו לא היה שלם עם החלטתו זו.
מגוריו של ארון בלונדון בתקופת "הבליץ" הוותה נחמה מסויימת לכך שלא נטל חלק בלחימה פעילה. בחודשים ספטמבר – דצמבר 1940, לונדון הופצצה יותר ממאה פעמים ע"י חיל האוויר הגרמני שתקף אותה יום ולילה. ארון, כמו שאר תושבי לונדון, חי כאשר המלחמה על סף דלתו ובתנאי סכנה גדולים אפילו מאלה שחיו בצרפת של וישי באותה תקופה.
בשלהי שנת 1940 החלו ארון ועמיתיו לעבוד על הירחון "צרפת החופשית" שקיבל הכרה כפרסום שייצג יותר מכל אחד אחר את צרפת ותרבותה מחוץ לגבולותיה. בחודש נובמבר 1940 הופיע הגליון הראשון של La France Libre. הירחון שקרא לכל הצרפתים, באשר הם, להצטרף לערכים הבסיסיים אותם מיצגת "צרפת החופשית" בראשות דה גול, כלל בכל גליון קודם כל כרוניקה של האירועים בשדה הקרב ובצרפת הכבושה שהיו חיוניים לקוראים לצורך התעדכנות בהתרחשויות, מאמר אסטרטגי צבאי שחובר ע"י מומחה צבאי שכונה "סטארו" ונכתב ע"י ארון המציג סוגיות צבאיות מרכזיות במלחמה ומנתח אותן, שני מאמרים לפחות שנכתבו ע"י ארון שחתם בשם המלחמתי שלו "רנה אבורד" (על מנת שלא יאונה רע למשפחתו שנשארה בשטח צרפת של וישי) ועסקו בצרפת תחת הכיבוש ובהגות צבאית כמו "המקיאבליזם של הרודנים" ושאר הירחון כלל מאמרים בתחומי הצבא, המדע, הכלכלה, הספרות והמדיניות אשר נכתבו ע"י גדולי וחשובי אנשי הרוח שחיו מחוץ לאירופה הכבושה.
הירחון היה להצלחה מיידית. הגליון הראשון שהודפס ב- 8,000 עותקים נחתף מיד והיו צריכים להכין מיידית עוד 10,000 עותקים. בשנת 1943 כאשר הוא תורגם גם לאנגלית והופץ גם בארה"ב הגיע לתפוצה של 76,000 עותקים.[4] הוא חולק כמובן גם בקרב חיילי "צרפת החופשית" ואף הוצנח לאירופה הכבושה.
על אף שלאברטה היה המייסד והעורך הראשי לכאורה, בפועל, בשל תפקידיו ואופיו, הוא הפך להיות איש יחסי הציבור של הירחון כאשר העורך בפועל היה ריימון ארון. כאשר בשנת 1943 טס לאברטה לצפון אפריקה להסתפח למפקדה של ג'ירו והפך לאופוזיציה של דה גול נהיה ארון גם לראש מערכת הירחון למעשה (מה שכבר היה קודם). הירחון אשר הופיע 59 פעמים בין 1940 ל- 1945 כלל בכל גליונותיו (חוץ משניים) בין 2 ל- 3 מאמרים של ריימון ארון, זאת בלי לקחת בחשבון את המאמרים הצבאיים שכתב בשותפות עם המומחה הצבאי שלו "סטארו" – כמאה מאמרים בחמש שנים.
במשך כל תקופת קיומו של הירחון נמנע ארון מלהפכו לשופר תעמולה של דה גול ושמר עליו ככלי ביטוי אינלקטואלי-אקדמי ברמה גבוהה. מדיניות זו בנתה את המוניטין של "לה פרנס ליבר" מחד גיסא אולם קוממה על ארון לא פעם את דה גול שרצה להשפיע באופן בלתי אמצעי על תכניו. מסיבה זו ארון מעולם לא נחשב על חוג ידידיו הקרובים של דה גול.
בשנת 1943 הצליח ארון למלט את אשתו ובתו לאנגליה. לאחר שחרור צרפת שב ארון לפריס בה חי עד יום מותו.
לאחר מלחמת העולם השנייה ובשארית חייו לימד ארון בביה"ס למנהל ציבורי, במכון ליחסים בינלאומיים ובסורבון. יסד עתון חדש בשם "זמנים מודרניים" יחד עם ז'אן פול סארטר, אולם ב- 1947 נפרדו דרכיהם כאשר סארטר הפך קומוניסט אדוק. ואילו ארון היה מהראשונים לחשוף את פשעי המשטר הקומוניסטי בברה"מ.
מאז שנות ה-50 החזיק ארון בעמדות עצמאיות, אשר הובילו את האינטליגנציה השמאלית בצרפת, לרבות ז’אן-פול סארטר, להתנכר לו.
ספרו הנודע והפופולרי ביותר של ארון הוא אופיום האינטלקטואלים (L’Opium des intellectuels), בו הוא מתחקה אחר התופעה שאפיינה את האינטלקטואלים הצרפתיים: ביקורת חסרת-רחמים על הקפיטליזם והדמוקרטיה המערבית, לצד עצימת עיניים וסנגוריה על הפשעים הקומוניסטיים. אף-על-פי שהספר נכתב בהקשר מאוד מוגדר של המלחמה הקרה, הוא עדיין אקטואלי מאחר שהנטייה השתנתה אך מעט, ולברית-המועצות קמו תחליפים;
בפרק, שנקרא “זכויות אדם אינן תחליף למדיניות”, מציג ארון שתי ביקורות עיקריות כלפי משנת זכויות האדם וחסידיה: ראשית, אופנה זו אפשרה לדוגלים בה להתחמק מקבלת החלטות מדיניות. הדבר נובע מהתפיסה השגויה, כאילו שהמאבק לזכויות אדם הוא טהור ונעלה מעל מחלוקות מדיניות מפוקפקות. שנית, מדיניות חוץ אינה יכולה להתבסס על משנת זכויות אדם, מכיוון שמדיניות היא לעולם דילמה בין רע לגרוע, ולא בחירה בין טוב ורע.
ארון היה למחבר פורה ביותר, בנוסף לאלפי מאמרים בעתונות בעיקר ב"לה פיגארו" ובהיותו יו"ר מועצת המנהלים של "ל'אקספרס".
פרסומים בסיסיים בנושאי צבא ומלחמה כוללים את:
- מאת השנים של מלחמה טוטאלית (1954).
- האופיום של האינטלקטואלים (1962).
- מלחמה ושלום: תיאוריה של יחסים בינ"ל (1966).
כמו כן חשובים לענייננו ספרו המרכז את הכרוניקה של מלחמת העולם השנייה על בסיס עבודתו בירחון "צרפת החופשית" וזכרונותיו שהופיעו בשנה האחרונה לחייו.
במשך השנים נחשב לאחד משני האינטלקטואלים הבולטים בצרפת, כאסטרטג ומנתח חברתי-מדיני, שעמד מצדו השני של המתרס הפוליטי כנגד ז’אן פול סארטר. אולם גם ביקר את דה גול במדיניותו האלג'יראית. ארון פרסם ב-1968, את הספר ‘דה גול, ישראל והיהודים’. בספר זה חושף ריימון ארון, שהכיר את דה גול מקורב, את עמדותיו המסויגות הראשוניות של הגנרל כלפי ישראל והיהודים. הספר נכתב כמענה לנאום האנטישמי של דה גול בנובמבר 67′, שבו כינה דה גול את היהודים "עם יהיר ומתנשא".
[1] מקסימיליאן קארל אמיל ובר 1864-1920, היה כלכלן פוליטי, סוציולוג ופילוסוף גרמני, ממייסדי הסוציולוגיה המודרנית ותורת המינהל הציבורי, ממנסחי החוקה הדמוקרטית של רפובליקת ויימאר.
[3] Sylvain Cornil-Frerrot, L’engagement de Raymond Aron dans les Forces françaises libres, Revue d’information trimestrielle de la Fondation de la France Libre Parution : Mars 2012 Numéro 43.
[4] David Drake, Raymond Aron and La France Libre (June 1940–September 1944), A history of the French in London, 2013.