רשימותי לגיורא - סיפורה של חסיה

רשימותי לגיורא
סיפורה של חסיה טאובס - ורשבצ'יק
http://www.jwmww2.org/soldier.aspx?id=9159

משפחתי
בית סבי

סבי, בעל אחוזה היה בפלך מינסק, מחוץ לתחום המושב, לפני מלחמת העולם הראשונה. באותה עת, הישיבה מחוץ לתחום אסורה הייתה על היהודים. זכות זו הוענקה לסב ע"י הצאר, בהיותו בעל זכויות שטבען לא הובררו לי עד כה. סבי ניהל בעצמו את אחוזתו, שהשתרעה על שטח רחב ידיים, אותו עיבד בעזרת איכרים, שרובם דיירי האחוזה היו ומיעוטם שכירים מהכפרים הסמוכים.
לפי השמועה, היה סבי איש חכם, מאמין, ירא-שמיים, תקיף ובעל נכסים, ולפיכך יצאו לו מוניטין של בעל דעה ובורר בעל ניסיון. יהודים ונכרים באו לשאול בעצתו, הרחק ממקום מגוריו. כאשר פסק – לא סבל כל ערעור. כך גם נהג בבני ביתו: ביד קשה ומשמעת ברזל.
סבתי, אישה רכה, כנועה ועדינה הייתה, סרה למשמעתו של סבי, וכן רוב בני משפחתו. ילדיו חייבי השכלה היו, ואמנם את כולם – כולל 5 בנותיו, שלח לרכוש השכלה הרחק מהבית.
בנו הבכור של סבי, אח אמי, נפטר בגיל צעיר, עת למד רפואה בפטרוגרד. הייתה זו תאונה בניסיון שעשה לפגוע בבריאותו, על מנת להימנע מלשרת בצבא הצאר. הייתה זו דרך מקובלת של צעירי היהודים בהשתמטם משירות צבאי.
על אסון כבד זה התקשה סבי להתגבר, מה עוד ובנו השני לא סר למרותו, ובעת לימודיו בטכניון, אף הוא בפטרוגרד, התחבר עם קבוצת שמאל, הושפע מהשקפות המהפכנים והצטרף למחתרת בניגוד לדעתו של סבי, שמאוהדי הצאר היה. אף בנו זה לא חזר לביתו, ונאלץ להימלט בזמן המהפכה, בהיותו חשוד על קבוצה עוינת שביקשה את נפשו.
סבי, עד יום מותו לא ידע על מקום הימצאו של בנו זה. מאוחר יותר התגלה בקובה, ומשם חזר ונמלט לארה"ב, עם עלותו של קסטרו לשלטון. הוא ששרד יחידי מהמשפחה המורחבת.
בנו השלישי של סבי – בן זקונים היה, ויתום נשאר בהיותו עול-ימים, עת נאסר סבי ע"י הקוזקים ומת בבית-הסוהר, אחרי שהעלו באש את אחוזתו על תכולתה ושדותיה.
אלה היו ימי מלחמת העולם הראשונה, ימי המהפכה ומלחמת האזרחים ברוסיה, עת הקבוצות בשלטון התחלפו תכופות. לכל אחד צבא משלו, ואלה בזזו, שרפו והרסו כל מקום בו דרכו רגליהם.
היו אלה, בראש ובראשונה. היהודים המרוכזים בתחום- המושב, שסבלו ביותר מחילופי השלטון השכיחים. פרעו בהם הרוסים, האוקראינים והקוזקים – שחטו ובזזו את רכושם.
הפרעות בקהילות היהודים הפכו אותם לפליטים בהמוניהם. מחוסרי- כל נדדו ממקום למקום, בבקשם מקלט בו יוכלו להיאחז. נדידה המונית זו נמשכה כל שנות המלחמה, ובאה בחלקה לקצה, עת עלו הבולשביקים לשלטון ואיתם המחסור והרעב.
כאמור, באותה עת חרב בית סבי, ואימי לא הייתה עוד בבית. סבתי עם חמשת בנותיה ובין הזקונים שעולל היה, נדדו אף הם מערבה משך כל אותם שנות מלחמה, עד אשר עצרו והתיישבו בעיירה סמוכה לגבול רוסיה-פולין.
אחרי שנים של מחסור ומצוקה, נקלטו שרידי המשפחה בקהילה המקומית. כל הבנות התחתנו, הקימו בית, ילדו ילדים, ולצידן חיה סבתי עם בן הזקונים, דודי הצעיר, שלימים גדל, בגר והתחנך בבית הורי והיה לנו כאח גדול.
לעיתים שימש דודי זה נושא לקנאה לי ואחי, מפאת זכויותיו בהיותו מתבגר, ויחסיו האינטימיים יחסית עם אומנתי, שהייתה אישה יפת תואר, בעלת אישיות מקסימה, וכולנו נאבקנו על אהדתה וחסדיה.
מחמשת בנות סבי - אמי הייתה האהובה עליו משום יופייה, כישרונותיה ואופייה הנחוש, שסבי זקף לזכות היותה דומה לו. הוא ראה בה יורשת טבעית לתכונותיו, ואף היא העריצה את אביה, לפי סיפוריה שנשתמרו בזיכרוני. היא מרדנית הייתה, ועזבה את בית הוריה כעלמה צעירה, וסירבה לקבל את מרות סבי, עת המשפחה עוד ישבה בביתם והאחוזה עמדה על תילה.
סבי שמר את בתו האהובה לאיש כלבבו, אותו בדה לעצמו. הוא אמור היה להיות משכיל, עשיר ובעל מידות טרומיות. סבי התאכזב קשה כאשר אמי התאהבה בצעיר, בן כפר אף הוא נעים למראה, אוהב חיים ובעל השכלה שלא תאמה את שאיפות סבי. היות וסבי היה סמכותי מאוד ועמד על עקרונותיו, לא השאיר לבתו האהובה מוצא, אלא לעזוב ולהתרחק מהבית, ולנדוד עם בחיר-לבה, אבי לעתיד, לעיר הגדולה מוסקבה, והיא על סף המלחמה ולאמי מלאו רק שש-עשרה.
הורי התחתנו הרחק מביתם, בעיר זרה, ללא הסכמת וברכת הורים. זרים, ללא אמצעים, נקלע הזוג הצעיר לתוך המלחמה ובעקבותיה המהפכה. המחסור והרעב היו מנת חלקם של הרבים. בהיותם עקורים, מנותקים ממשפחה, ללא משענת ומחוסרי ניסיון, הציבה אותם התקופה במבחנים קשים. לבושי סחבות שבקושי כיסו על מערומיהם, ללא קורת-גג, בקור חורף רוסי, כאשר הטמפרטורה לעיתים עשרות מעלות מתחת לאפס. הפרוטה לא הייתה מצויה בכיסם, אך גם ערכה לא היה רב משום שבטל, והציבור נהג להחליף חפציו בזול, תמורת מזון שהיה יקר מפז. את לחמם הם מצאו מידי כפריים, שלפעמים גם הסכימו להלינם. אם זה לא במקרה וללא ידיעה על קרוביהם, נסחפו אף הם בזרם הפליטים הגואה מערבה, בבריחתם מהרעב והרס מלחמת האזרחים, בעברם על פני עיירות וכפרים שרופים, מדוללי אוכלוסייה שדודה ומורעבת, הגיעו ברגל, ובחלקו ברכב שנקרה בדרכם לווילנה, איפה שעצרו באפיסת כוחות ויוזמה ולהם עדיין לא מלאו עשרים, והשנה היא 1919. בלא ברירה, החליטו להשתקע בה. גם וילנה הייתה באותה עת הרוסה, רעבה ומשותקת, הציבור חי בה על מה ששרד באמתחתו.

בית הורי

נולדתי בוילנה, בראשית שיקומם והתבוססותם של הורי במקום כפליטים, לאחר שנות נדודים על פני ארץ גדולה, חרבה, ידועת רעב, סבל ושכול.
לידה רביעית הייתה זו להורי, אחרי אחי שגדול היה ממני בשנתיים, ולידתו ל"משיח" דומה, לאחר ששכלו שתי פעוטות, זו לאחר זו בתקופה קצרה, מחלות שהגדירון "ילדות". על פי המסופר, חרב עולמם של הורי ודיכאם עד ייאוש. רק הולדת אחי החזיר להם את התקווה, ועודדם לעשות מאמץ לבסס את המשפחה. ואמנם, חלה תפנית בגורלם, ששינתה את מסלולו. הבן המוצלח והיפה - הביא אושר לביתם. בהיותם צעירים, בריאים ובעלי תושייה, התאוששו מהר, עבדו קשה, ולא רחק היום וגם ראו עושר. הייתה זו אמי בעלת המרץ, תושייה וחריצות בלתי נדלים, שתרמו להצלחה, מה שגם הניע אותה לא לחזור למשק ביתה. את הטיפול וחינוך ילדיה הפקידה בידי אומנת, שאפשרה לה להתמסר ולהשקיע בעבודתה את כל זמנה ומרצה.
ואז, בצורה בלתי מתוכננת, מנוגדת לכל הגיון, לא קרויה לא צפויה, הייתי מגדירה נסבלת, באתי לעולם והחזרתי את אמי למשק ביתה, בניגוד לרצונה, במה שגם יכולתי לחוש, בהיותי ילדה רגישה וכמהה לאהבה.
אחי- למרות היותו גדול ממני בשנתיים, המשיך לגלם את תפקיד "המשיח". מקומו המרכזי במשפחה מובטח היה לאורך שנים. ואני הפעוטה-כסרח נגרר, עתידה הייתי שנים להיאבק על מקומי במשפחה. חיש מהר פיתחתי חוש לעצמאות, צורך לעמוד על דעתי, להיות שונה וגם למרוד למדתי. עם חלוף הזמן, הרחיבו הורי עסקיהם, העסיקו עובדים - רובם נוצרים.
בגלל העובדים שהיו נוצרים ובגלל האיסור להפעיל עסקים בימי ראשון, בחרו הורי לעבוד בשבתות ולשבות ביום ראשון, זנחו את דת אבותם ומנהגיהם, לא שמרו מצוות ומסורת - נהיו חילוניים. את אורח החיים וסדרי הבית קבעו שכירים.
העוזרת - נוצרייה מזדקנת, גרה בביתנו מאז הולדת אחי, כמו כן האומנת. שתיהן היו בביתנו שמרווח היה ולכל אחד חדר משלו. בבוא הזמן בא לגור בביתנו אחיה הצעיר של אמי, שלצורך לימודיו הגיע לווילנה. יחד היווינו משפחה בת שבע נפשות, וחלל הבית מלא חיים ושמחה.
העוזרת - מכורה ליי"ש, משתכרת אחת או פעמיים בשבוע, הזניחה לא-אחת את עיסוקיה בבית. במקרה הטוב, הייתה מסתגרת בחדרה עד אשר התפכחה. ואז השכימה עם בוקר והשלימה את שהחסירה וברוח טובה. למרות שגדלנו בהיותה בבתינו - לא התרגלנו להתקפות השכרות שלה, והדבר גרם לנו לא אחת לפחדים. בתור ילדים למדנו לחיות עם התופעה ולהתנהג בהתאם. ביום שהשתכרה התהלכנו על בהונות רגלינו, נמנענו מלעבור על-יד חדרה, והעדפנו לא לראותה בשכרותה. בהיותה ישרה, דואגת ומסורה - סבלנו את נוכחותה בביתנו. התקפות השכרות נעשו שכיחות יותר עם חלוף השנים, היא נחלשה, חלתה, ונפטרה ממחלת השכרות עוד בהיותה בביתנו.
קרן-אור הייתה לי האומנת: רוסיה תמירה, שחורת עיניים, שערה אסוף גבוה ובעלת הופעה מרשימה, סמכותית ונעימת הליכות. לא זכור לי ואולי גם לא ידעתי, אם הייתה משכילה. בזיכרוני שמור לה מקום מכריע באשר לגילוי וטיפוח כישרונותינו ואורח חיי הבית. בגיל צעיר מאד איבחנה את אחי ברוך הכישרונות בציור, מוסיקה וזימרה, הנהיגה את הוראת הנגינה בביתנו, צירפה את אחי לחוג ילדים מחוננים שליד בית הספר לאמנויות היפות, ואותי לחוג מחול. עוד בטרם ידענו קרוא - לימדה אותנו לדקלם; הביאתנו להצגות תיאטרון ומופעי אמנות; דאגה לטיפוח טעמנו האסטטי; הקפידה; על לבושנו שיהיה הולם והטביעה בנו רגישות ואהבה ליופי. אמי מסרה לידיה את הסמכות והמשאבים, והיא השתמשה בהם בהצלחה. הודות לה הייתה לנו ילדות מוגנת, מאושרת, מלאת אור, צלילים ושמחה.
דודי הצעיר שגר בביתנו – חיזר אחריה בכל מאודו. מארגן ערבי מסיבות וריקודים ומזמינה בצורה ביישנית אך מלאת חן, לריקוד הוואלס והטנגו. ליוויתי כרגיל תנועותיהם במבטי אהבה וקינאה, כי אני ואחי, אף שילדים היינו, רצינו את כולה לעצמנו. אחי השתמש בתחבולות מתוחכמות על מנת להפר ולשבש את האווירה הרומנטית, ובכך זכה לשיתוף פעולה מצידי. אף אבי פזל לעברה של האומנת וליווה את דמותה במבט אוהד. אך היא – גאה ומוסרית, ידעה לשמור על המסגרת ומקומו של כל אחד מאיתנו בתוכה. היא אף דתית הייתה בצורה המיוחדת לה. לא אחת לקחה אותנו לביקוריה בכנסייה, לימדה אותנו לכבד את אווירת ההוד וקדושת המקום ולהאזין לצלילי העוגב. אני זוכרת את עצמי רוכנת לצידה על ברכיי בכנסייה, בחקותי את מעשיה. כאשר הגיעה העת לגן ולבית הספר – נפרדתי ממנה עם בוקר באי רצון, וציפיתי בקוצר רוח שתבוא להחזירני לביתנו, ובראש וראשונה לחברתה.
מאמי כמעט ונגמלנו באותה עת. ראיתיה לעתים רחוקות בבית. אותה אישה חכמה, יודעת ספר ושירה, דוברת במשלים, מצוטטת את טובי משוררי רוסיה – זנחה את עולמה הרוחני. את ניהול הבית וחינוך ילדיה העבירה לידיים זרות, ושיקעה עצמה מעל לראש בעבודתה. בחלקו – גרמה לכך אכזבתה מחיי האישות שלא עלו יפה ומרצונה להיות אדון לעצה ולגורלה. אמי האמינה כי כך תוכל לספק את צרכי ילדיה ובני ביתה. ואמנם, לכאורה הצליחה, אך לא זכתה לתמיכת אבי שאוהב חיים, תענוגות ומותרות היה, ובעזרת אמי השיג את מבוקשו. אבי נהג לאחר קום עם בוקר. בעוזבנו לבית הספר – היה שרוי עדיין בשינה טובה. אהב את הארוחה מוגשת לשולחנו לפי כל כללי הטכס, כולל כוסית להגברת התיאבון. אבי מטופח היה, לבוש בטעם וקפידה בכל שעות היום, הופיע גם לעבודה באותה צורה ובשעה מאוחרת. הוא נהג גם לפרוש למנוחת צהריים, בניגוד לאמי, שלא הפסיקה את עבודתה עד הערב. גם ארוחותיה ומנוחתה נהגה לבלות במקום עבודתה. אבי מצא עת לכל צרכיו, אהב לבלות בחברה, בידור, קלפים וגם נשים. אך "אהבות" אבי, לא רציניות היו, תחליף לאמי שאהב, והיא לא השיבה לו אהבה. טבעה השונה, צרכיהם, תחום התעניינותם ואורח חייהם - הפרידו ביניהם, עד כי לשנים עמדה המשפחה לפני פירוד, עת מצאה אמי אהבה בחיקו של גבר זר , ולי טרם מלאו 7 - ילדה עליזה, מזמרת ומדקלמת בפני כל מי שמוכן להאזין ולהפנות לי תשומת לב.
אמי נהגה לעת קיץ לצאת כעצת הרופאים לחופשת ריפוי קצרה, בסובלה ממחלת השיגרון. אך גם בין החופשות לא הייתה אמי שרויה בבית. כל הווייתה בעולם אחר הייתה. מכתבים שהגיעו וגלויות - הכילו לכאורה מספר שורות של איחולים ותשומת לב. עיטוריהן נשאו תמיד את ריח ואווירת הרומנטיקה על גבן. עם התבגרותי, הייתה לי הזדמנות לקרוא את תוכנם ולהבין שהיה זה מאיש שאהבה. אהבתי להפוך בהם ומצאתי בתוכם עולם קסום של אהבה וכיסופים. באהבתה הכמוסה של אמי - עמדתי, בלי להבין לצידה. חשתי שאהבה זו מגיעה לה, והיא ראויה לחסדיה.
עם כל חסך-האם שגרמה לנו באורח חייה והתנהגותה- גאה הייתי באישיותה ומעשיה. אני יודעת בביטחון , ואף שלא ניצלה את כישרונותיה בתחום הרוח בהם התברכה – אישה חכמה, חזקה, גאה ומודרנית הייתה בדרכה. באשר עשתה - הצליחה וזכתה להערכה ולהוקרה. אמי חקוקה בזיכרוני כדמות דומיננטית במשפחה, שראוי להדמות ולהתגאות בה. עם כוח רצונה ונחישות החלטתה – גם רכה ,רחמנית ומתפשרת הייתה לטובת יקיריה.
היו לה ימי חוסר ודאות שלא ארכו. חושי ילדותיים אך מחודדים, בישרו לי שפורענות עומדת להתחולל על סף ביתנו. ואומנם, ניסה אבי לשים קץ לחייו עם החלטת אמי לעזוב את הבית, ואני אמורה הייתי להתלוות אליה. את חיי אבי אומנם הצליחו להציל - ועלי חשכו ימי. קשות משאת היו לי מחשבות על פרידה מכל מי ומה שיקר היה וקרוב ללבי. בכל ישותי חשתי שרע ולא צודק הדבר שעומד להתרחש. הייתי זו אני שנקטתי עמדה בלתי מתפשרת: לא הסכמתי לעזוב את הבית ואת אחד מהורי. רציתי בשלמות משפחתי. בתחינותיי ביקשתי רחמים מאמי על כל היקר והיא ריחמה, ויתרה ונשארה למעני ואחי. לימים הבנתי את גודל העוול שנעשה לה, והקורבן שהקריבה. והימים לא חזרו להיות מה שהיו. היה זה ניסיוני הילדותי הקשה הראשון.
עדיין לא הספקנו להסתגל לאווירת הבית השונה קיצונית מקודמתה- וכבר באותה שנה פקד את משפחתי אסון נוסף. הבית והרכוש כולו אוכלו באש, עת פרצה בקומה מתחת לביתנו, בו שכן בית – חרושת בבעלות המשפחה. הייתה זו תאונת נר שהצית חומרי אריזה דליקים בעת הפסקת חשמל באזור עם ערב. האש התפשטה כהרף -עין ואחזה בקומת המגורים ומבואותיה, מקום בו ישנתי עם אחי. ללא השגחת מבוגרים. מכבי- האש פרצו בעזרת סולמות דרך החלונות לקומה העליונה, וזרקו אותי ואת אחי ישנים החוצה דרך החלון, לתוך ההמון שהתקהל. כל שנחרת בזיכרוני מאותו מאורע מחריד, בעופי ארצה משמיים בוערים לידי ההמון שקלט אותי לזרועותיו, עת צנחתי מתוך כבשן לוהט. הלהבות ליחכו וצרבו מכל עבר את גופי, גציו התעופפו סביבי והאירו לפני את השטח כביום בוקר בהיר. כאשר שבה אלי תודעתי והוסבר לי את שמתרחש - מצאתי עצמי עטופה וחבוקה בזרועות אמי, כאשר מסביבי ממשיך הכל לבעור עד כליה. חזיון מחריד זה חקק בנפשי הילדותית חרדה טראומטית בפני אש, הנמשכת לאורך כל חיי.
השריפה כילתה את הבית, תכולתו ומקור הפרנסה, והמשפחה נותרה ללא אמצעי קיום. הורי ניסו להציל שרידים מהשריפה ולזכות בפיצויי ביטוח הנכסים, מה שפתח תהליך משפטי מטעם חברת הביטוח על הצתה, ברצונם להימנע מתשלום פיצויים. חברו יחדיו קבוצת סחטנים, שרצתה לזכות בחלק מהפיצויים. אמי סירבה לשתף עמם פעולה ותלונתה במשטרה גררה איומים ברצח. המשפט ארך 3 שנים מרות, מלווה מעצרים חוזרים לצורך חקירה. מחוסרי בית ומקור פרנסה - עברנו לגור בדירה שכורה, טחובה, מרוהטת בדלות, כאשר המצוקה הציצה מכל קרנותיה. היו אלה ימי רעב, מחסור ואימים שהגיעו לקיצם הטוב בקבלת פיצויים על הרכוש, שיקום הורי ומאסר הכנופיה, מהם נשקפה סכנה למשפחה.
עייפים ודוויים, אך מאוששים מניצחונם במשפט- נרתמו הורי שוב למשימת השיקום. בעמל רב הצליחו לבנות את הבית והעסקים מחדש. מזלם האיר להם פנים. זכו שוב לשגשוג ורווחה, וגם השלימו עם עצמם ומאחורי שבע שנות ילדות מאושרות ומצוקה שלובים זה בזה.
הורי, משום-מה מסרוני לבית ספר דתי לבנות, שם לימדוני תורה, משניות ושמירה מחמירה על קיום מצוות, בניגוד לאורח החיים בבית. לראשונה הועמדתי בהתנגשות וסתירה עם כל מה שידעתי במציאות ביתי. למדתי להתבייש ולהסתיר את האמת מפחד פן תתגלה וירחיקוני מבית הספר. קשה וכמעט בלתי אפשרי היה להסתיר מחברותי שכולן בנות משפחות דתיות היו. בביתן לראשונה נפגשתי בהווייה הדתית יהודית שהייתה זרה למשפחתי וביתי.
לא אוכל היום לפרש את שיקול הורי ברצותם לחנכני ברוח הדת, בניגוד להתנהגותם, מה שכמובן לא עלה יפה וגרם לסתירה, שקר ופגיעה בחינוכי לעקרונות ולאמת. בהיותי על סף בית ספר תיכון - סירבתי להמשיך בחיי הכפולים, ועמדתי על דעתי לעבור לבית ספר חילוני ששפתו עברית. הדבר חולל שינוי יסודי בחיי. באותו עת הצטרפתי לתנועת "השומר הצעיר" - תנועה שחרטה על דגלה את הציונות, סוציאליזם ואחוות עמים. לא הבנתי באותה עת מאותן סיסמאות. הן קסמו לי על אשר עוסקות בנושאים שנראו בעיני נעלים, ומקובלים על ציבור שרציתי להשתייך ולהידמות לו. תנועה זו כמובן אסורה הייתה על בנות בית הספר הדתי. גם הורי אסרו השתייכותי לתנועה ציונות סוציאליסטית הם ציפו, כהמשך טבעי לתפנוקי הילדות, שאגדל לעלמה "מעודנת", משכילה ונאה, באה בחברה "טובה" כיאה ל"בת טובים". החלטתי לעמוד על דעתי, ובניגוד לרצון הורי ללכת בדרכי, שהייתה שונה מאוד מציפיותיהם. שנים אמורה הייתה להסתיר אמת זו. נאלצתי לחיות את חיי בשקר. הפעם היו אלו הורי בפניהם נמנעתי לגלות את צפונות נפשי. חיי פנו לראשונה מהבית החוצה, מלווים שינוי רעיוני מהותי, שמצא ביטוי בהווי השומרי.
גיליתי עניין בנושאי חברה וצורך בהגשמה עצמית. לימוד השפה העברית הפך להיות אמצעי לשאיפתי להגשים עלייה לישראל, שעוררו את התנגדות הורי. "מרד הבת" הפך לי ידע ראשון במעלה, ואת סמליו החיצוניים של אותו מרד גייסתי לצורך מאבקי בהורי וסביבתי. המטרות נראו לי רחוקות - אך ראויות לשאוף להגשמתן. מה עוד, והדרך שזורה חלומות וכמיהות והחברה - שותפה מלאה לכל הכיסופים. היינו חבורה צעירה של חולמים בהקיץ, שמצאו ביטויים בשירים, טיולים, משחקים, מושבות שיחות ודיונים סביב במדורה. כל הפעולות כולן מכוונות היו לאותו היעד, שלא היה נעלה ממנו - הגשמת עלייה לישראל והקמת חברה צודקת בה. היו אלה חלומות שהעשירו את חולמיהם, וחיי חברה ודרך ראויים שנלך בה, אם גם לא כולם הגשימוה. מאבקי עם הורי על דרכי היה קשה וארוך, ואיש בעצם לא זכה בו. נעמדתי בפני בעיות שטרם התנסיתי. השתתפותי בפעולות, שיחות ודיונים, מסיבות ערב שבת הפכו למשימה כמעט בלתי אפשרית. נאלצתי להמציא שקרים ותחבולות על מנת להצדיק את היעדרי בשעות הערב, שהיינו רגילים עד אז לבלות בבית. יצאנו בערבים בחברת מבוגרים בלבד. קשה במיוחד היה לצאת למחנה צופים ומושבות קיץ, שארכו לפעמים שבועיים ויותר. יצאתי לאלה במסווה של טיול בית ספרי לחופי ים או הרים מרוחקים. הפלגות כאלו ידועות היו כיקרות. הורי סיפקו לי את התמורה בנדיבות - ואלו כיסו חלק נכבד של הוצאות מושבת קיץ צנועה.
לראשונה השתחררתי מעיני מחנכת בגיל שתים עשרה. אומנתי הנערצת עזבה את ביתנו בהיותי בת שמונה. היא שהתה וטיפלה בנו ללא תמורה שנה תמימה, כל עוד הייתה המשפחה במצוקה, חילקה עמנו את הסבל והמחסור. רק אחרי שרווח מעט למשפחתי – עזבה את ביתנו וחזרה לעיר מולדתה על גבול רוסיה. לא ראינו אותה עוד. המחנכת שבאה מאוחר יותר במקומה – לא הייתה לרוחי, אף על פי שידעה שפות, בין היתר עברית ואמורה הייתה לעזור לנו בלימודים. על פי הוראות אמי, החמירה בקטנות ודאגה במיוחד להקניית השכלה ונימוסים. נוכחותה בביתנו חידדה את מרדנותי. מצאתי לנכון להפסיק את שיעורי הפסנתר, שהיו לחובה בעייני הורי, כסמל "המעמד" שבחלתי בו. במקום לשעורי נגינה – הלכתי לתנועה, עד אשר גילו הורי את האמת. החלטתי להיאבק בגלוי על דרכי. גם למען חופש בחירת חברי שלא היו לרוחם של ההורים. עם שיפור מצבנו הכלכלי, דאג אבי לצייד אותי ואת חדרי בסמלי "המעמד". קיבלתי מתנות בצורת בדים יקרים ועדיים שלא היו לטעמי. החלפתי אותם ברצון בחולצה עם שרוך, חצאית ועניבה צבעונית – מהם הייתה מורכבת תלבושת התנועה. הורי סירבו להסתגל למציאות החדשה ולהשלים עם דרכי. מה עוד שהחלו להגיע ידיעות שראוני לשטוף רצפות בקן, ולמכור עיתונים בקרן רחובות. עם אלה הורי ובמיוחד אבי לא רצה להשלים. קרה, וקנה ממני את כל העיתונים שהיו למכירה על מנת למנוע מעצמו את "הבושה" שהנחלתי לו בהתנהגותי. יום אחד החלטתי לסלק מחדרי את הריהוט שהיה אלגנטי, יקר ומנוגד לרוחי. הוא סימל בעיני כל מה שלא רציתי עוד. מה עוד, וחברי בנעליהם המסומרות, השאירו לעיתים את עקבות השלג והבוץ בשטיח המהודר שקישט את חדרי למגינת לבי. הורי ראו בי עתה בת-סוררת שיש לשבור את עקשנותה ויהי מה, וככל האפשר מוקדם.
הורי לא ראו בעין יפה חבר קבוע נכנס לביתנו, ולי טרם מלאו שלוש-עשרה. באותו גיל נראה חבר-נעורי כאביר החלומות. השוני בינו ואחי - עשה אותו מיוחד בעיני. בן-גילי, זריז, קל – תנועה ובעל תבונת – כפיים - הצטייר בעיני כבן הפרולטריון אליו שאפתי להצטרף. חבר תנועה, שותף לדרך- אימץ בעקיפין את ידי והיה לאיש סודי. בהסתר ערכנו טיולים מחוץ לעיר. הפלגנו עם זרם הוילייה, הרחקנו לרכב על האופניים לנופים הקסומים של וילנה, שהיו משופעים בהרים מוריקים ואגמים עטורי שיחים. בילינו הרבה בחיק הטבע – לרוב בחברת חברי הקבוצה. הקשר האסור וסמוי מעיניי ההורים – נעשה יקר לי שבעתיים ושווה להיאבק על קיומו. הוא העניק לי אומץ לב וטעם להפעילו. קשר זה נימשך לאורך שנים. מאוחר יותר, עם כיבוש הנאצים את וילנה, עת הוכנסו לגטו, קיבל קשר זה לגיטימציה במשפחתי. אבי לא היה עוד בחיים, אמי למדה להעריך את סגולות חברי ומסירותו, שהעניקה לה גם משענת בזמן קשה.
הימים היו ימי משבר כלכלי מחמיר של שנות השלושים בעולם ובאירופה. יהודי וילנה, כמו רוב הקהילות האחרות - מבוססים היו. רובם עסקו במסחר, במקצועות חופשיים, במלאכה ותעשייה זעירה. רבים העסיקו פועלים נוצרים, שבעת משבר וחוסר עבודה ראו ביהודי מנצל, מנשל ומתחרה על מקורות הפרנסה המעטים. האנטישמיות שרחשה תמיד במקומות אלה הרימה עתה ראש. עוצמתה גברה והחריפה כרגיל בימי משבר כלכלי. באירופה לבשה ממדים קיצוניים. בהגיעה לביטויה השטני, בדמות הפשיזם בגרמניה ואיטליה, וביטויו התיאורטי בחוקי נירנברג. החרם על היהודים, הנישול, פרעות והשמדה - קיבלו בגרמניה גושפנקא חוקית יזומה ומיושמת ע"י השלטון. עם התפשטות הכיבוש מזרחה, הגיעה גם לווילנה בעוצמה שהחרידה את הקהילה היהודית התוססת חיים ויצירה.
היו אלה ימי מלחמת העולם השנייה. תקופת הרת-גורל, שקיפלה בתוכה את השואה- את החורבן ומאבק על חייו של חלק גדול של העם היהודי.
וילנה חיה עדיין את החרדה לבאות מפי השמועה, אליה הגיעה עם זרם הפליטים ממרכז אירופה שנע מזרחה, בדרכם לארצות שהסכימו לקבלם. אך גם מפי חלקו הצעיר ומאורגן של נוער ציוני, שפניו היו לארץ ישראל.

בפרוץ מלחמת העולם השנייה

בפרוץ מלחמת העולם השנייה טרם מלאו לי שש-עשרה. תקופת בשלותי המוקדמת הושפעה בצורה ניכרת מפרק הזמן הסוער בו בגרתי, ולנוף סביבת הולדתי-עקבות בנשמתי.
יפה,יפה הייתה וילנה. שופעת נוי, אותו סיפקה ביד נדיבה למבקשיה. סביבתה המוריקה, רכסי הריה מתנשאים במרכזה ונושאים על גבם מסתורי מבצר עתיק, שקסם למבקשי מסתור. יערותיה ואגמיה הרבים הקיפוה, ובחיבוקם קרצו לבני-גילי לשוטט בם בערבי אביב, כאשר ירח מלא מכסיף משתקף במימיו, ובימי קיץ מרהיבים ביופיים. נהר הוילייה ויובלו הווילנקה, חצו במימיהם את העיר בהדר ורוגע. כבמראה השתקפו במימיהם הוד עתיק, על כנסיותיו וצריחי מבצריו, ובבוקר שבת ובחופשים סיפקו מחבוא סבכיו שהיו למאוויים של בני הנעורים.
וילנה - ירושלים דליטא העתיקה, על אוכלוסייתה היהודית הפעלתנית, תוססת חיים ויצירה הייתה בכל התחומים. רחובותיה מתמשכים ובוהקים לאור שמש, כבלובן שלג בימי חורף קרים. סמטאותיה העקלקלות מאוכלסות בצפיפות, הומות אדם ורוחשות חיים בימי חול ושלווה במועדים. בתי כנסת עתיקים רבים הצטופפו בסמטאותיה, אך גם במרכז העיר הפגינו נוכחותם בגאווה. קהילה יהודית יוצרת הייתה וילנה. מוסדותיה מפוארים, מערכת חינוך יהודית ועברית ענפה, הקימה דור חולמים ומגשימים. עיתונות יהודית לכל טעם. ספריות עטורות נכסי רוח ומדע, קונסרבטוריון ותיאטרון יהודיים, ועדת יוצרים מהוללת של סופרים, עיתונאים, שחקנים ואמנים למיניהם - העשירו את חיי עירם והפרו חיי קהילות רבות מקרוב ומרחוק.
תנועות נוער ציוני מהשמאל והימין צמחו בווילנה כבקרקע עידית דשנה. הנוער היהודי מצא בהן פורקן למרידותיו, תשובות לספקותיו, וכלי לסיפוק מאווייו הלאומיים, אשר קהילת וילנה לא לאחרונה הייתה בית טיפוחיו.
בפרוץ המלחמה, עת כבשו הנאצים את פולין, נעצר צבאם לפני וילנה, על פי הסכם חלוקת שלל עם ברית המועצות והעיר הפכה לבירת ליטא.
כאי שאנן בים סוער הייתה וילנה אותה עת. החיים זרמו בה לכאורה באפיקם הרגיל. המסחר פרח, המזון היה בשפע, חיי היצירה הושפעו אמנם לא מעט ממאורעות המלחמה, אך עבודה הייתה לכל דורש. למרות החרדה שעוררו הדי המאורעות ממערבה לה – המשיכה העיר בעסקים כרגיל, ואף הגדילה אוכלוסייתה היהודית ואת קצב חייה.
המוני פליטים מהמערב זרמו לווילנה במנוסתם מאימת הנאצים. העיר קיבלה אותם בזרועות פתוחות וקלטה אותם לתוך חייה. גלים-גלים הם באו: מאירופה הכבושה, מפולין התיכונה ומדרומה. יהודים בני כל השכבות, מקצועות וגילים. בליל של שפות וניבים ובתוכם נוער ציוני רב, שראה בווילנה גשר בדרכו לישראל.
בחלקם הצליחו להגשים את שאיפתם ולרבים הפכה וילנה בית לתקופה הרת-גורל, מאבק אכזר וסוף הדרך. לא ארכו הימים ווילנה הפכה רפובליקה סובייטית על כל המשתמע מכך, בפרט ליהודים. חנויות נסגרו, רכוש הולאם, התעשייה שותקה והציוד בחלקו הגדול נשלח לברית המועצות. מבעלי הנכסים נשללה הזכות לעבודה וישיבה במקום, ממה שנפגעו רבים יחסית מהיהודים, שגם הוגלו לעומק ברית המועצות. שותקה כליל מערכת החינוך העברית המפוארת של וילנה, שהייתה נושא הדגל וכור ההיתוך של הנוער הציוני. צלילי השפה העברית נדמו, כלו כלא היו בכותלי בתי הספר. מערכת החינוך עברה שינוי יסודי, גם אידיאולוגי.
המורים הוחלפו לדוברי יידיש שמוצאם הפוליטי "הבונד", או המפלגה הקומוניסטית. הרגשנו את עוינותם של המורים. בתור תלמידי בתי ספר עבריים לשעבר, ראויים היינו "להינזף". לא אחת שמענו את הביטול והלעג לשפה העברית והרעיון הציוני, שהיו שלובים זה בזה. נאסרה פעילות ארגונים ותנועות נוער ציוניות, ורובם ירדו למחתרת. אנו - השכבה הצעירה, בני 16 היינו באותה עת, בעצם לרחוב יצאנו. בהיותנו שכבת נעורים, התבטאה פעילותנו על פי רוב בפגישות שוטטות, טיולים והפלגות לחיק הטבע, שם חיפשנו את "היחד", את השייכות ורגש החופש לבטא את עצמנו, להתרפק על העבר ולרקום תכניות לעתיד שהיה מעורפל, והמחשבה עליו הייתה אסורה.
טיול אחד כזה נקטע בראשיתו, עת נפגשנו ברחובות העיר. חמישה היינו בני טיפש-עשרה, ולא נתנו את הדעת שאנו עלולים להיות תחת מעקב. בבת אחת הוקפנו שוטרי חרש. כ"אויבי המהפכה" דחפונו ללא הסבר לתוך מכוניות שציפו לנו מראש והובילונו לבניין גדול, רב אגפים ומסתורי. מראהו בחוץ היה מאיים ומרתיע כל בר-דעת. אנחנו צעירים מדי היינו, מחוסרי ניסיון - פחד לא ידענו משום שגם אשמה לא הרגשנו, ואת הצפוי לנו לא חזינו. לראשונה נחרדתי עת הובלתי תחת משמר בפרוזדורים ארוכים, חשוכים, הועליתי וירדתי קומות למרתפים, שלעומקם נדמה לא היה סוף. לא ידעתי היכן אני מצויה, מנותקת מהסביבה ומהמציאות, מה גם, ואחרי חקירה ואיומים לא ירדתי לסוף דעתם של החוקרים במה האשימוני, ואלו סודות רצו לגלות מפי. היו אלו שעות ארוכות ומפחידות שמא לא אראה עוד את הורי וחברי. הוזהרתי שיחידה אני יוצאת לחופש ואת חברי לא אראה עוד. אסרו עלי לספר על מקום המצאי וחקירתי , לא להקים קשר עם משפחות חברי שאמורים היו להישאר במאסר. הלאו היה מלווה באיומים שבהעצרי שנית - לא אשוחרר וגורלי דומה יהיה לזה של חברי. גם דרכי לחופש עת שחררוני – ארוכה ומתמשכת הייתה, כבעת המעצר. שוב פרוזדורים, עליות, ירידות ומרתפים, תאים ומבוכים ולצדי שוטר – דומה הייתי פושעת מסוכנת. פתאום סונוורתי באור יום ובחוסר אמון שאמנם אני חופשית – התחלתי במנוסה בכל כוחותיי הביתה. דרכי התמשכה ללא סוף ולבי מלא חרדה לגורל חברי שלתומי האמנתי שנשארו במאסר. פרצתי את הדלת ביתי ומה גדולה הייתה שמחתי והפתעתי, כאשר חברי להרפתקה הקדים אותי, וחיכה לי בביתי וסיפורו דומה לשלי.
הייתה זו שיטה להרתיע צעירים בלתי מנוסים מלהצטרף לארגונים אסורים ולגלות מפיהם מידע על קיומם. ואמנם, היקשה עלינו ניסיון זה בעתיד ואילץ אותנו לחפש צורות שונות של מפגשים. גם ריכוזי הנוער החלוצי בקיבוצים פוזרו. החיים בצוותא נאסרו, ובחלקם נשלחו לסיביר. והימים ימי חרדה לגזירות צפויות שטרם ידענו.
היות והורי היו בעלי בית חרושת שהולאם – נשללה מהם זכות העבודה והישיבה במקום. אבי נאלץ לנדוד לעיר אחרת, זרה, לשם קבלת עבודה, על מנת להבטיח לנו זכות קיום וישיבה במקום למשפחה. בוקר אחד נלקחו הורי ללא התראה לצורך הגלייתם לסיביר. אחי ואני ניצלנו מהניסיון, בהיותנו באותה שעה מחוץ לבית. נמענו מלהתקרב למקום, שמה מצפים לבואנו. הסתובבנו בין החברים. אך מזלם של הורי לא שיחק להם, התקפת הפתע של הנאצים על ברית המועצות חסמה את דרכם של קרונות הרכבת, הוחזרו לווילנה והושמדו מאוחר יותר ע"י הגרמנים. גורל דומה נפל גם בחלקה של משפחתי המורחבת ובהיותם תושבי עיירות רוסיה הלבנה, נכבשו ע"י הנאצים והושמדו עד האחרון בהם, יחד עם כל קהלם.
זה היה נוף נעורי. חניכת "השומר הצעיר" על צוויה וליווייה המחמירים, העשירה את אישיותי והזינה ברומנטיקה את נפשי הרגישה, טיפחה רגישותי לצדק חברתי, הביאה למודעתי את מצוקת עמי, כאן בשלו נעורי, בתוכה חישלתי כוחותיי עם בוא הכיבוש הנאצי, על השכול וההשמדה שנשא בחובו. הוא שהכחיד את משפחתי עד אחרון אבריה, השמיט קרקע צמיחתי וקיצץ בחלומות נעורי. הוא שהציבני אובדת משענת, יחידה ממשפחה, בפני אתגרים שטרם בשלתי והוכשרתי להם.
משפחתי סיפקה בשפע צרכי החומריים ואפשרה לי ילדות מוגנת, נוחה, מאושרת ומהנה בכל תפנוקי הילדות – וגם נטעה בי והצמיחה את ניצני מרד הבת לאורח חיים זעיר-בורגני, שלא במעט עיצב את נפשי החצויה.
אבי בשנות הארבעים היה, עת נלקח מהמשפחה על ידי הנאצים למקום ממנו לא חזר. דרך מותו ומקום קבורתו לא נודעו.
 היו אלה ימי הכבוש הנאצי הראשונים, עת הדי השואה וההשמדה המתקרבת ממערבה הגיעו כדבר ערטילאי, ובטרם למדו יהודי העיר להכין להם מסתור.
היה זה בוקר קיץ נאה, רחובות העיר ריקים נשמו פחד של הווה ועתיד מבשר רעות. השמש בשלל קרניה נתנה ידה להסוות את המזימה. אבי נהג ביום קיץ כזה (אפילו לא בישר טובות), להתקשט בחליפה בוהקת בלובנה. איש טרזן היה אבי בחייו וכזה נשאר בזיכרוני. ממעריצה של התרבות הגרמנית, כפי שנשתמרה בזיכרונו מאז מלחמת העולם הראשונה, הוא בטח בתרבותם והתנהגותם הרשימוהו. הירבה לספר לנו על חריצותם, דייקנותם ויחסם האדיב, בלי לחשוד נתלווה אליהם ולפי פקודתם, בהיותו בטוח שהיותו איש אמיד ובעל נכסים, נרדף ע"י הרוסים – ישוחרר אחרי חקירה קצרה. לפי הבנתו היו אלה הפועלים והקומוניסטים שאמורים היו לחשוש בפני שלטון הגרמנים. ברוח זו גם הרגיע אותנו – ילדיו, ברצונו למנוע את בריחתנו מהגרמנים מזרחה, בעקבות נסיגתם של הרוסים. כמובן שהתבדה באמונה זו.
 כאמור, ימי יוני 1941 היו, עת פלש הצבא הנאצי האדיר וכבש את ווילנה, שטף אותה בציוד רב וכוח עצום – בדהרו בעקבות הצבא האדום הנסוג.
כעיר ללא אדם הייתה ווילנה למחרת. בתי העסק והמלאכה נעולים, בטלים ממלאכה, מסוגרים בבתים, אחוזי חרדה בפני יום שטומן בחובו כל סכנה אפשרית, ואם זאת לא מוגדרת. מעבר לחלון – עיר רפאים שטופת שמש. רק שעטות צעדי הגרמנים ומשרתיהם הליטאים – משוטטים ורודפים אחרי טרפם. בבוקר כזה הופתעה המשפחה במספר נקישות קצרות אך איתנות על הדלת. מיד נפרצה וחשפה אותנו מפני הקלגסים. שניים הם היו: רחבי כתפיים, בעלי קומה מרשימה ובמדי צבא מטופחים עד לפרט האחרון. בטוחים בעצמם שלא צפויה להם סכנה – לא ביקשו לשאול או להסביר, עברו בחדרים, פתחו דלתות הארונות, לקחו דברי זהב וכסף שלא היו מוסתרים. בהתעלמם מנוכחותי ואמי, שמבוהלות היינו וחשנו בסכנה – פנו ישר אל אבי שבקושי הבין את מבוקשם, ופקדו להתלוות אליהם. כאמור- יותר לא חזר אלינו. רק פיסת נייר שנשמטה מידי הגרמנים ונמצאה אחרי עזיבתם את הבית, כאשר נטלו עמם את אבי, נשאה את שם ומשפחה וכתובת ביתנו, שקשרה מאוחר יותר את היעלמו של אבי עם קבוצת בעלי נכסים בעיר, שנלקחו באותו יום ונעלמו בלי להשאיר עקבות. סברה אמרה, שנלקחו לפי רשימות יהודים אמידים שהופנו ע"י הרוסים לשם הגלייתם לסיביר. ואמנם, נלקחו הוריי ע"י הרוסים לשם הגלייתם - סמוך מאוד לפלישת הנאצים לווילנה.
במנוסתם - לא הספיקו הרוסים להשלים את תוכניתם, והוריי הוחזרו לביתנו. אבי, כאמור, נעלם בימי הכיבוש הראשונים, אמי נותרה אתנו עוד שנתיים נוספות.
סמוך מאוד להילקח אבי - נפוצו שמועות שהגרמנים מעבידים אותם על פסי - הרכבת סמוך למינסק. באו אפילו למסור ד"ש ולקבל חבילות. אך הסיפור התבדה מהר. הסתבר שיהודים נוספים רומו על-ידי מי שקיבל לעצמו חבילות בשם הקורבנות.
אחי יחידי, גדול ממני בשנתיים, איסקה היה שמו - לפי הנוהג בגולה לתת את השם ישראל ולעשותו ערב יותר לאוזן. גם שמי שובש ומאותה סיבה, לאסיה. שנים לא ידעתי את שמי האמיתי, עד אשר גיליתי לראשונה בתעודתי והופתעתי לדעת ששמי חסיה. כדרכי- בשנות מרד- הבת, החזרתי לי את שמי המקורי, בניגוד לרצון הורי שלא כיבדו את רצוני והמשיכו לכנותנו בשם החיבה, אף שהיום הייתי מעדיפה את הצליל הרך והערב יותר לאוזן- אסיה.
איסקה גדל לעלם יפה - תואר. גבה - קומה, שחור עיניים ומבט רומנטי, גנדרן, אוהב בילוי, חיי נוחות ומותרות , מקובל היה על בנות גילו. זכור לי כעל פי רוב מוקף נערות, ואלה החמיאו לו וניפחו את גאוותו. לא העסיקוהו האנטישמיות, מצוקות היהודים לא הטרידוהו, גם צדק חברתי לא רדף. הוא חי בעולמו המוגן לכאורה. הציונות - לא הייתה בשבילו דרך. שפתו פולנית הייתה - בה דיבר, למד ובילה. חבורתו - "נוער הזהב" של וילנה. שפתינו השונה, מסגרות הבילוי והשקפותינו הנוגדות - עודדו לעתים ביקורת וריב קולני, גרמו בינינו לקטטות, עד כי נאלצים היו להפריד בין חדרינו. מה עוד, וגיל ההתבגרות הקרב, החריף את הניגודים וגרם ליריבות. מתחרה רב עוצמה היה איסקה אחי על אהבת ההורים. הוא ידע להחמיא להם, לעודד את אהדתם וליהנות משפע, הגנה ונוחות שסיפקה המשפחה. הוא הכיר בערכם ולא נמנע מלהפיק מכך תועלת. איסקה היה מחונן וברוך כישרונות. קולו הערב והחם מילא את ביתנו שיר, עת תרגל שעוריו בזימרה ומלווה את עצמו בפסנתר. שעות אלה רבות ומתמשכות, מילאו את הבית בצלילים. איסקה גם צייר, פיסל ובנה. מעשי ידיו עוררו בי תמיד פליאה, אם כי גם קינאה. שאפתן בעל אמונה היה איסקה. שאיפת חיוו הייתה במת האופרה, אליה שאף לבצע את יצירות גדולי המלחינים ויתחרה בטובי הזמרים. ואמנם, נראה היה שהדרך פתוחה לפניו להגשים את שאיפותיו, לולא פרצה המלחמה והוא עודנו בן 18. באותו יום, עת יהודי וילנה הפכו בהמוניהם לפליטים, בהשאירם מאחוריהם אתת ביתם וכל רכושם בבריחתם מזרחה לעבר מינסק, הלך גם איסקה בעקבות הצבא האדום, הנסוג בבהלה. איסקה לא שאה לשכנוע אבינו להימנע מלהצטרף לנחשול האדם הבורח מזרחה. מעטים יחסית עברו את הגבול לברית המועצות, בטרם השיג אותם הצבא הגרמני. רבים מצאו את מותם בדרך מידי הנאצים, אך גם מידי הרוסים, הפולנים והליטאים. גדול היה ההרג, הרצח וההרס בדרכים. הפצצות הגרמנים את הצבא האדום הנסוג ואת המוני הפליטים, הפילו חללים רבים.
עדיין לא ידענו שאלפים הצליחו לחמוק מידי הגרמנים ולהגיע לעורף הרחוק בברית המועצות. לעת קצרה נראה ששפר גורלם של אלה שהצליחו לחזור חיים, וגם אנו שמחנו לחוזרו של איסקה, עת חסמו הגרמנים את דרכם מזרחה. בין החוזרים היה גם אחי איסקה, ואביו – לא היה כבר בחיים וגם וילנה לא הייתה עוד דומה לעיר שעזב. לעיר רפאים דמתה. השוד ברכוש היהודים הותר. אנשים נמנעו לצאת החוצה, פן יחטפו אותם. מלבד אלה שהיו נאלצים לרגל עבודתם, או להצטייד במזון. החנויות נסגרו. רק פה ושם נראו תורים ארוכים של מחכים לחלוקת הלחם. כבר בימי הכיבוש הראשונים, הוצאו צווים ע"י הגרמנים שהורו ליהודים לענוד את אות הקלון על החזה והעורף, את הטלאי הצהוב, להלך בטור עורפי בצדי הכביש ולא ברחובות ראשיים. אסרו על היהודים לנסוע בכלי רכב, ואף בתור למזון הפרידו. לא אחת גורשו היהודים ע"י הנכרים, בראותם בנו יצורים מיותרים, פיות מתחרים על מעט הלחם. בתורים נראו רק נשים, זקנים וילדים. את הגברים הכשרים לעבודה – חטפו. בהתחלה מהרחובות וכאשר נמנעו לצאת החוצה, פשטו לבתים ורוקנו רחובות ורובעים שלמים מגברים. חטיפות היהודים לעבודה נעשו מעשה יום יום, ובמספרים הולכים וגוברים. בהתחלה, לעבודות בסביבה והחזירום עם ערב. עד מהרה שינו נוהג זה ואנשים החלו להיעלם. בחלקם נשלחו לעבודה הרחק מהבית, אחרים, הובלו לפונאר והוצאו להורג, על כך נודע לנו רק בהמשך המאורעות. החלו להגיע שמועות מפי איכרים שהזדמנו לעיר, שיורים ביהודים. עם חלוף שבועות, החלו לספר על הוצאות להורג בפונאר, לא הרחק מווילנה. פה ושם הגיעו גם נמלטים. סיפורם על רצח היהודים בהמונים לא נקלט בקלות באוזנינו. הייתה נטייה לראות הכך הגזמה, או רצון הנכרים להטיל פחד על היהודים. יהודים החלו לשחד גרמנים שיסכימו להעביד אותם קבוע במקומות שנראו להם כבטוחים וקרובים לבית.
באותה עת היינו עדיין שלושה במשפחה. אחי הצליח איכשהו להימלט מהחטיפות ע"י שסודר באמצעות "קשרים" בעבודה פחות או יותר קבועה. הייתה זו כמובן עבודת כפייה ובלא כל תשלום, שעשינו "מרצון". עזרו לנו בכך שני דיירינו לשעבר, פליטים שבאו לגור בביתנו. אחד מהם הנריק, הגיע ממרכז פולין והשני יצחק, מהרוסים, מהעיר קובל, איפה שציפתה לו הגליה לעומק ברית המועצות. הייתה זו תקופת מעבר קצרה בה שלטו הליטאים בווילנה. באותה עת הגיעו אליה פליטים גלים - גלים מארצות אירופה שנכבשו ע"י הנאצים, במיוחד מגרמניה, צ'כיה, פולין וגם משטחי הכיבוש של ברית המועצות. הצפיפות בווילנה הייתה באותה עת רבה, משפחות יהודים רבות ויתרו על חדרים על מנת לאפשר מגורים לנמלטים. יצחק והנריק מצאו במשפחתנו בית, גרו בחדר אחד והתיידדו. כיבוש ווילנה ע"י הגרמנים, מצא אותם בביתנו ללא אפשרות לחזור למשפחתם.
עדיין גרנו בביתנו המרווח, שהלך והתרוקן מחפציו בהחליפנו חפצים ודברי ערך תמורת מזון. החנויות היו נעולות, פרט לחלוקתן של מנות מזון זעומות ע"י שלטונות הכיבוש, לא ניתן היה להשיג בכסף דבר. מקור המזון היה בידי האיכרים. שוויו היה גבוה וערכם של חפצי יהודים, שבלאו-הכי היו אמורים לנטוש, היה זול. עד כניסתנו לגטו נשללו מאתנו, רובם. "עזרו" לנו בכך ידידינו-מכרינו הפולנים שבעבר רובם עבדו בעסקינו, או עמדו עם הורי בקשרי מחסר. אלה גם אלה התייחסו לרכושנו כלדבר שבמילא ישרוד אחרינו וחשוב רק מי יירש אותם. הם דאגו שאיש לא ישגיח בקשריהם עם היהודים, בהביאם כיכר לחם או מעט תפוחי אדמה תמורת חפצים יקרי ערך. פה ושם הביעו גם השתתפו בצער היהודים, הבטיחו לשמור על קשר, על רכוש, ולהחזירו עם חלוף הזמן הקשה. בעומק ליבם רובם ציפו ואף האמינו שלא נזכה לכך. אמי האמינה בכנות כוונותיהם ונאמנותם. היא בטחה שתמורת רכושנו נוכל למצוא לנו מסתור בבית אחד ממכרינו הפולנים, ואף החלה לתכנן את הדבר. את החפצים בעלי הערך העבירה מראש לידיהם. הודעתי לאמי שאין בדעתי להצטרף למחבוא שיתכננה, מה שגם מנע מאמי ואחי להמשיך בהכנות.
הייתי באותה עת בשכבת הצעירים בתנועה. עדיין לא היינו בין מחליטי החלטות ומעצבי דרך. הבוגרים ששרדו, שמתוכם צמחה ההנהגה, חיו בצוותא ברובע מרוחק, והקשר איתם היה כמעט בלתי אפשרי. הניתוק וחוסר המגע עם אלה שציפינו מהם שיורו לנו את הדרך, גרם לתחושת בדידות וחוסר אונים.
בגיל צעיר מאד חינכה אותנו התנועה להיות מעורבים ורגישים לבעיות העם, החברה והתנועה. ואמנם, חשתי שאין להמשיך בניתוק וחוסר מעש. חייבת להימצא תשובה, אם כי לא ידעתי את מהותה. האמנתי ששאלות דומות מטרידות גם את חברי. יחד נרגיש בטוחים יותר ונטכס עצה.
המאורעות התרחשו במהירות הבזק. כל יום הביא עמו פורענות חדשה. חטיפות, פרעות ורצח. הגזירות הופיעו כל בוקר בפרסומים גדולים על קירות הבתים, בהם הכריזו על איסורים חדשים ליהודים, מסירת רכוש או קונטריבוציה. כל פעם הגדילו את הסכום שדרשו, על ידי שנקבו את המועד ואת הסנקציה, במקרה וועד הקהילה לא יספיק למלא אחר ההוראה. והיה ולא הצליחו לאסוף את הסכום כנדרש ובזמן, הוצאו להורג מספר אנשי ועד הקהילה וזה, על מנת שידעו היהודים שאין להפר את פקודות הגסטאפו. באותה עת הלכו וגברו היעלמויות של קבוצות יהודים. אלה נלקחו לכאורה לעבודה מחוץ לעיר ולא חזרו. הידיעות על הירצחם נעשו עקשניות יותר ומקורן התרחב. להבדיל מחטיפות ברחוב, פנו הגרמנים לראשי הקהילה בדרישה לספק להם יהודים למשימות מיוחדות. בין היתר, השתמשו ביהודים כמתקן חי לגילוי שדות מוקשים שפוזרו ע"י הרוסים. גילוי המוקשים נעשה ע"י שהריצו את היהודים הלוך וחזור בשטח חשוד כממוקש. יהודים לא מעטים נהרגו בביצוע משימות אלה. ראש הקהילה דאז, ד"ר ויגודסקי, שהיה עסקן ותיק, איש יקר ובעל שאר רוח וזקן מופלג, סירב לספק לגרמנים את היהודים ל"משימות" אלה. הגרמנים אסרוהו, זרקוהו לצינוק בית הסוהר המרכזי בעיר. בהיותו חולה ומתקרב לשנותיו התשעים, הוציא את נשמתו על רצפת בית הכלא.
באותה עת קצרה שלפני הגטו, נרצחו ו"נעלמו" קרוב לעשרים אלף יהודים. אלה שטרם נחטפו, נמנעו מלצאת החוצה בשעות היום והסתתרו. בשעות הערב המוקדמות נהגו השלטונות הגרמנים להכריז על עוצר, לסגור רחובות ורובעים, על מנת לנתק קשר בין האוכלוסייה ולמנוע מידע על המתרחש. הדבר סייע בידם לבצע את זממם ביתר קלות, בלי להסתכן.

הגטו
הכניסה לגטו
וילנה הייתה באותה עת מנותקת מערים אחרות ומחוסרת מידע מדויק על המתרחש בהן. הידיעות מערי בשדה הגיעו טיפין - טיפין, מפי הנוצרים, שבחלקם גם נהנו להטיל אימה על היהודים. קשה היה לבור את האמת משפע השמועות.
בהתחלת ספטמבר 1941 פשטו שמועות על סגירת היהודים בגטו, מה שבינתיים התרחש בערי פולין האחרות. אנשים ידעו לספר, שהמקום אותו הועידו לכך הגרמנים יהיה הרובע היהודי העתיק. רחובות הרובע שהיה מאוכלס בצפיפות ביהודים, רובם עניים מרודים.
לא מעטים ראו בגטו את הרע במיעוטו. האמינו שבהיותם יחד עם קרוביהם, יקל עליהם לשאת את הסבל והמצוקה. לפי השערות היהודים, אמורים היו הגרמנים לבנות בגטו בתי מלאכה לעבודות חיוניות ומשום כך להפסיק את החטיפות והמשלוחים להורג, מה שיאפשר לעבור את הזמן הקשה שחייב אי פעם להגיע לקיצו. כך האמינו. אף אני מסיבה שונה, האמנתי שבהיותנו בגטו מרוכזים, נוכל ביתר קלות לקיים מגע עם החברים ולהקל על האין אונים.
סמוך מאד לאותה עת, עשו הגרמנים פרובוקציה על רצח חייל גרמני ברובע היהודי. עם ערב הקיפו, יחד עם המשטרה הליטאית, את רחובות הרובע מכל עבר. אין יוצא ואין נכנס. סתמו כל סדק דרכו ניתן היה להימלט. עשו מצוד מבית לבית, במרתפים ובעליות הגג, מצאו והוציאו את כולם, כולל ילדים, עוללים, זקנים ונשים, העמיסום על עגלות והובילם לפונאר, שם הוציאו אותם להורג. היה זה פינוי הרובע היהודי מדייריו, על מנת למלאותו שוב ביהודים ולקבוע בו את הגטו. יום לפני שהכניסונו לגטו, פרסמו הגרמנים צוו בדבר חובת מסירת כל הרכוש היהודי לידיי השלטון. עם ערב התמלא הרחוב בשאון סוסים, עליהם ציוו להעמיס את הרכוש. ואמנם, עשו כך כולם במו ידיהם. לנו הרשו ליטול צרור לנפש, בגודל שמסוגל אדם לשאת בידו. הייתה זו אמי שנשברה ראשונה, בהתייפחה על שרידי הרכוש שאין באפשרותה ליטול עמה. הייתה זו האכזבה מכל מה שהאמינה ולמענו טרחה כל ימיה. עמדנו שלושתנו באמצע הבית, בלי יכולת להחליט במה לבחור. בשארית כוחות הנפש ארזנו שלושה צרורות. אמי לקחה עמה את מה שהחביאה ל"שעה שחורה" וירדנו החוצה לתוך החושך הסמיך. איש מאתנו לא טרח לסגור את הדלת מאחורינו, לפתחה שחרו לטרף ובקוצר רוח שכנינו הפולנים. הם חמדו את הרכוש היהודי. כעורבים נמשכו לריח המוות, כעיט הושיטו ציפורניהם לטרף. השארנו מאחורינו את כל מה שידענו, חווינו ואת כל שארית רכושנו, את האתמול.
לא היינו עוד בעלי שם משפחה וכתובת. ברחוב הצטופפו המוני יהודים. לעדר גדול דמינו: אובד דרך, חסר ישע ורצון משלו. ללא מנהיג ומורה דרך התנהל המסע הארוך לאטו, אל הלא נודע, לכל אורך הכביש, עד אשר אבד באופק. עדיין לא ידענו בוודאות היכן ישכון הגטו ובלב כונן הספק. את החושך פילחו קריאות אימהות לילדיהן ובני משפחתן שאבדו או נותקו. בכי ילדים ואנחות זקנים שקרסו תחתם. רבים נטשו בדרך את צרורותיהם. צריחות הליטאים האיצו בהולכים, הרביצו, דחפום שיזרזו צעדיהם ושמרו על השורות פן יברחו היהודים. אך ההולכים לא חשבו לברוח. לא היה להם לאן ולא עמד להם הרצון והכוח. כל תקוותם הייתה לברוח מהאימה ולהגיע אל המנוחה, אותה קיוו למצוא בגטו ואף אני רציתי בכך. קיוויתי שבתוכו לא יפרידו בינינו העוצר והגדרות. נהיה יחד עם אותם חברים, שבהם ראיתי שותפים למחשבה ולדרך.
הייתי באותה עת בת שמונה-עשרה ואמי בשנות הארבעים שלה, וכבר זרקה בה השיבה. התלאות כופפו את קומתה, בשרה נפול וחוסנה נסוג וקרס תחת מאורעות הזוועה. הרגשתי חובה להטות לה שכם, לעודדה ולעורר בה הרגשה שאנו זקוקים להגנתה. אחי גדול היה ממני כמעט בשנתיים. חולה- פונק וטופח משך חייו הקצרים. הדבר פגע בכושרו להתמודד עם צרכי הקיום הקשים והאכזריים. הוא זקוק היה לתמיכת האם ודאגתה. צורך זה הוסיף לה כוח להמשיך במאבק על חיי השעה. היא שאפה אותו מתוך עצמה בגוננה עלינו. כל מצוקותיי באותו מסע קצר לגטו, שדומה היה נמשך שנות דור, השתקפה בדמות אמי. בראותי אותה קורסת על יד שער הגטו וכוחותיה עוזבים אותה, הפעלתי את כל תחבולותיי על מנת לבקש תמיכתה, כעזרתה ובכך עוררתי את כוחותיה.
כאשר הגענו סוף סוף לשער, ונוכחנו שאני אמנם בפתח הגטו שאיש לא ידע מה תהיה חזותו, הוקל לנו והוסר מאתנו אותו פחד ראשוני של הבלתי נודע.
היה זה עם הנץ שחר, יום בוקר סתווי גשום, רבצה העדה מקובצת בצפיפות ועיני כולם נשואות לעבר השני, דומה משם תבוא הגאולה.

הגטו
ברגע שהיינו מעברו השני של שער הגטו, בתוך הדוחק הבלתי נסבל, הפעלנו את כל כישרונותינו על מנת למצוא לנו קרן זווית מקורה שאפשר יהיה להטיל בה את צרורותינו המעטים, ולהפיג את עייפות ליל הבלהות. פנינו לחצר ראשונה הסמוכה לשער הגטו לא עמדו לנו כוחותינו להמשיך לחפש ולבחור מהמועט המצוי, עליו שאט המון רב. עלינו לקומה בתוך המון מסתער ונכנסנו לדלת הראשונה שהצלחנו להידחק לתוכה. לא היינו ראשונים באותו חדר שעדיין נשמה בו רוחם של אלה שגורשו מביתם ימים מעטים לפני בואנו והוצאו להורג. החפצים ששרדו, התמונות על הקיר, מיטות שאיש לא טרח לכסות מצעיהן ואביזרי הבית המועטים שהבוזזים לא מצאו בהם חפץ, התגלגלו ללא בעלים, עזובים, ועשו לנו להרגיש פולשים למקום שאיננו שייך לנו והפריע לעשות בהם שימוש.
שבע משפחות היינו באותם שני חדרים ומטבח. סה"כ קרוב לשלושים בני אדם. אחרינו ניסו עוד רבים להצטרף, אך לא מצאו חלקה בה יוכלו להטיל את גופם. דרכנו איש על רעהו. הכל נראה לא ממשי, כחלום בלהות. בני אדם שחררו מתוכם את הפחד העצור, הצער, הכאב והייאוש. ביטויים היה איבוד כל שליטה על מעצורים, הידחקות, צעקות, בכי ויללות.
דומה לבית מטורפים נקלענו, בו אמורים היינו לגור חודשים רבים. מאוחר יותר גילינו כוך ללא חלון מאחורי הכותל שלצידו רבצנו. כנראה שימש בעבר את דיירי הבית לאכסון מזון. גודלו הספיק בקושי למקם בשכיבה על הרצפה ארבעה בני אדם, זה לצידו של זה. ראינו בפינה זו את שיאה של הפרטיות, אליה יכולנו לשאוף באותו מצב.
בינתיים מצא אותנו יצחק, אחד מבני ביתנו לשעבר. אחד משני הפליטים שמצאו מחסה בביתנו. יצחק עמד בראש קבוצת יהודים שעבדו במפעל אצל הגרמנים, ואף נהג להישאר ללון במקום העבודה ברשות הגרמני הממונה עליו, אתו קשר קשר של תועלת הדדית. מאוחר יותר הגדיר יצחק את הגרמני כידידו, ואני עדיין לא הבנתי את מהות ידידות זו. יצחק בן גילם של הורי היה, נשוי ואב לבת בגילי, אותם עזב בביתם, עת ברח מהרוסים והגיע לווילנה כפליט, שפוט לעשר שנות גלות בסיביר. משפחתו נהגה לבקר אותו בביתו, וקשרנו עם המשפחה יחסי ידידות כנים. בגטו זכר לנו יצחק את החסד, אימץ את משפחתי ודאג לנו כאב. היות והיה בעל "שיין" של יהודי "מועיל", רשם אותי ואת אחי כילדיו ואת אמי כאשתו, מה שעשה את חיינו לגיטימיים למספר חודשים, עד אשר בוטלו אותם "שיינים" והיהודים שעבדו במפעל חוסלו וגם את יצחק לא ראינו עוד.
באותו זמן עבד גם אחי במפעל לצידו של יצחק, מה שעזר לא מעט לקיים את צרכינו, בהבריחו מדי פעם כיכר לחם או תפוחי אדמה. הברחת המזון לגטו הפכה אז למלאכת מחשבת וסכנה בצידה, היות ואסורה הייתה תכלית האיסור. הייתה זו תקופה "רווחה וביטחון" יחסי למשפחתי, שהגיעה מהר לקצה. לאחי שיחק המזל ובאותו יום בו חוסלו עובדי המפעל היהודים, נשאר בבית בגלל מחלתו שפקדה אותו באותה עת לעיתים קרובות. אף אני יצאתי לעבוד מחוץ לגטו, כל פעם עם קבוצה אחרת ובהתאם למה שסיפקה לשכת העבודה בגטו, בהתאם לדרישתם של שלטונות הכיבוש הגרמניים.
מיד עם כניסתנו לגטו, החילותי לחפש את חברי שאמורים היו להגיע מכל קצוות העיר. הייתה זו משימה לא קלה, לאתר אדם בצפיפות ואנדרלמוסיה ששררה באותה עת. המקום דמה למכוורת. לא כולם מצאו מיד קורת- גג. רבים שרויים היו על צרורותיהם בחצרות, כניסות ומדרגות. מאוחר יותר הסתבר שבאותו ליל כניסה לגטו, הוצאו מביתם כל יהודי העיר, אך רבים לא הגיעו אליו לעולם, הועמסו והובלו ישירות לפונאר, שם הוצאו להורג. אחרים נשלחו למחנות עבודה והשמדה, עליהם נודע לנו רק אחרי השחרור. ביניהם חברים לתנועה, ללימודים וידידי המשפחה. גם חברי הקרוב לא הגיע באותו שלב לגטו הראשון, התגלה להיות בשני עם אחיו ואמו.
מכל שכבת בני גילי בתנועה, למעלה מחמישים במספר, פגשתי בגטו רק שבעה. מחברי בלימודים, בודדים בלבד. באותה עת עדיין לא ידענו לאן נעלמו. היינו מפוזרים בכל קצות העיר והקשר היה כמעט בלתי אפשרי. הגורל לחיים או למוות הוכרע במקריות בלבד. לפעמים לפי מקום מגורים, או הימצאותו של אדם במקרה במקום.
מכל יהודי וילנה, כשמונים אלף במספר, הובלו לגטו כחמישים אלף והגיעו אליו רק כארבעים אלף בלבד. חלק נמלט לברית המועצות בעקבות הצבא האדום הנסוג, אחרים הסתתרו אצל הפולנים, או הכינו לעצמם ניירות מזויפים ויצאו את הארץ. אלה היו מעטים. אחרים הובלו למחנות עבודה או השמדה, מהם חזרו מעטים בלבד אחרי השחרור. כעשרים אלף יהודי וילנה נרצחו ע"י הגרמנים עוד בטרם הוכנסו לגיטו, רובם בפונאר, על כך כמובן, למדנו לדעת רק מאוחר יותר.
על מנת לבצע רצח המוני בלי להסתכן בהתנגדות מצד הקרבנות, ואף לזכות לשיתוף פעולה מצדם, הכינו הגרמנים "תוכנית פעולה" מדורגת ויעילה למופת. תורת הרמייה וההטעיה הייתה מבוססת היטב על ידיעת נפש האדם והתנהגותו בתנאי לחץ קיצוניים והם אמנם יצרו תנאים אלה, בהשאירם תמיד את האשליה, שסתום פתוח על מנת להפחית את לחץ "הקיטור". מכוני הרצח, ככל שהיו יעילים, משוכללים ומותאמים למשימה, לא יכלו לעמוד בהספק של ריכוז, הובלה, רצח, קבורה והסוואה של עשרות אלפי גופות בבת אחת. נאלצים היו לעשות זאת קבוצות - קבוצות, כאשר בלב הנותרים הממתינים לתורם עוררו תקוות באמצעות אמצעי רמייה מתוחכמים. מה עוד, והיינו רעבים לתקווה ותהיה זו מבוססת על אשליה בלבד, חיפשנו אותה בכל מקום. למדנו לפרש ידיעה, סיפור או גזירה כך, שלא תשלול את האשליה שבלעדיה בלתי אפשרי היה להמשיך את הקיום.
שיטות ותחבולות ההטעיה היו מגוונות ומתחלפות. על מנת להפריד בין הקבוצות ולהשאיר תקווה בלב הנותרים, החלו להעתיק "שיינים", רישיונות עבודה לקבוצות בהתאם למקום עבודתם וחשיבותם למאמץ המלחמה. לכאורה יהודים בעלי מקצוע מועילים, חיוניים או מבוקשים. צבעי ה"שייניים" סימלו סוגים שונים של בעלי זכויות, מה שיום אחד היה "שיין" מבטיח - למחרת הפקיר את בעליו. ילדים ונשים שלא יכלו להיות בעלי "שיינים" עצמם, שילמו בכל כספם על מנת להירשם כבני משפחה של מחזיק "שיין". מחירי ה"שייניים" היו בעלייה מתמדת, עד שהרקיעו שחקים. היהודים שילמו משארית רכושם על מנת לקנות את ה"שיין" ולזכות בחיי שעה. מאוחר יותר פרח המסחר ב"שניים" ולא מעטים היו הגרמנים ומנהלי מקומות עבודה יהודים שעשו הון ממסחר זה, מה עוד, ושכיחות החלפתם של ה"שייניים" הייתה גבוהה. יחד עם ביטולו של "שיין" כלשהו, נעלמו גם רוב מחזיקיהם. הנותרים צוידו ב"שייניים" חדשים שאמורים היו להיות מבטיחים ומפיחים שוב תקווה בלב.
בהתחלת ספטמבר 1941 הובלנו, יהודי וילנה, לגטו. לשם כך הקימו הגרמנים חיץ בין מספר סמטאות ברובע היהודי העתיק ויצרו שני סוגי גטו. לגטו הראשון הובילו אוכלוסייה מקרית, שהכילה את כל מרכיביה, כשלושים אלף במספר. חלק מהאוכלוסייה שהובילו לגטו ב', אף הוא היה מקרי, וחלקו השני - זקנים, חלשים, יתומים, חולים, נשים עם תינוקות וילדים ומחוסרי מקצועות "נדרשים", כעשרת אלפים במספר. אלה היוו את אוכלוסיית הגטו השני והיו ראשוני המועמדים לחיסול. המיון לכשעצמו עורר מיד חשד והחריד את האוכלוסייה. מעטים הצליחו לברוח ממנו, אחרים ניסו לשחד את הליטאים שומרי השער, על מנת שיאפשרו להם לחדור לגטו הראשון, שנראה היה כמבטיח אשליית "אתנחתא" תחנת ביניים. ואמנם, חיסלו את יהודי הגטו השני אחרי מספר חודשים בלבד לקיומו. כאשר סיימו להוביל לפי קבוצות, כל פעם בהתאם לסיווג שונה, אותו עשו באמצעות ה"שיניים". כאשר החליטו על השמדת קבוצה כלשהי, ביטלו את ה"שיניים" של הקבוצה ואת מחזיקיהם הובילו לפונאר או למחנות השמדה אחרים. את השיטה היו מחליפים מדי פעם, משנים את הסדרים, או מוסיפים חדשים, אף על פי שבקווים כלליים חזרו על עצמם פעמים אין ספור.
היה ופשטו על הגטו וחטפו את כל מי שניקרה בדרכם, בלי לבדוק ב"שיניים", והובילום ישר לפונאר, משם לא חזרו עוד. פעם אחרת הוציאו את בעלי ה"שיניים" עם משפחותיהם למקום עבודתם מחוץ לגטו ואלה, בהאמינם ב"ייחוסם" בטחו והלכו מרצונם, גורלם דומה היה לזה של הראשונים. פעם אחרת היו אלה בתי יתומים, זקנים, חולים כרוניים או חולי נפש. במקרה כזה היו הנותרים נרגעים, בהאמינם שהכוונה ללא מפרנסים. לעת קצרה הרגישו יהודי הגטו הראשון בטוחים יחסית, במיוחד חשו את עצמם מוגנים בעלי השרירים ובעלי מקצועות "נדרשים". עד מהרה קמו לנו קבוצות שראו עצמם מיוחסים, בהאמינם בחיוניותם למאמץ המלחמה הגרמני הוא שיציל אותנו מהשמדה. גם אלה הלכו ופחתו מסלקציה לסלקציה. הגטו השני שימש מעין תחנת מעבר לקבוצות יהודים בהמתנה להובלתם להורג. כך הובילו חלקי אוכלוסייה מהגטו הראשון לשני, עד שחיסלוהו סופית.
לצורך "טיהור" הגטו מאלמנטים לא "מועילים" השתמשו הגרמנים בעזרתם של מיליציות הליטאים שהיו בעלי ברית נאמנים, אך גם בעזרתו של היודנראט – מועצת הגטו והמשטרה היהודית . הגרמנים עצמם פיקחו על "תהליך" העבודה שיתנהל לשביעות רצונם, לפני תכניתם, ביעילות וללא חריקות. את ההוראה להמציא להם את מספר היהודים שהועידו לחיסול באותו שלב, או לסירוגין לעבודה, העבירו ישירות לראש מועצת הגטו והוא העביר את הוראת הביצוע למשטרת הגטו.
לסירוגין ובאופן פתאומי היו הגרמנים, בעזרתם של הליטאים מקיפים את חומות הגטו כך שלא היה מנוס ממנו. בחלקם פושטים פנימה לחצרות ובתים על מנת לפקח על עבודתם של השוטרים היהודיים שמצווים היו תחת עינם הפקוחה של קציני הס.ס., לחפש ולהוציא ממחבואם את היהודים המסתתרים. והיה ולא הצליחו השוטרים עצמם לספק את ה"סחורה" במלואה, השלימו אותה הליטאים והגרמנים.
לא מעטים היו השוטרים היהודים שלא עמדו במבחן המוסרי. תחת איום על חייהם וחיי משפחותיהם. רבים בצעו את שהוטל עליהם. בעצם הסכמתם לשרת במשטרת הגטו קיבלו על עצמם בין היתר את התפקיד הבזוי של משתפי פעולה עם רוצחי בני עמם. לא מעטים היו גם המקרים, כאשר בעל "שיין" נדרש לגלות את מקום מחבואו של אחיו מחוסר ה"שיין", תחת איום על חייו ובני משפחתו. האיום בענישה קולקטיבית פעל בדרך כלל בצורה יעילה והוכיחה את עצמה כעונה על צרכי הרוצחים. מה עוד, והשמירה על החיים בכל מחיר הפכה אצל רבים לערך עליון ומקודש. יהודי הגטו הושפלו עד עפר, הושוו לדרגת הבהמה. קשה היה לשמור על צלם אדם ואמנם רבים לא עמדו במבחן זה.
בימים הראשונים הייתי רשומה עם אחי כבני קצין משטרת הגטו . גם הוא נימלט מעירו עם פלישת הגרמנים למרכז פולין. הגיע לווילנה בלי משפחתו ויחד עם יצחק השתקע ביתנו. קלטנו אותם כבני משפחה. שמו היה הנריק. איש נשוא פנים וממשפחה מיוחסת בעירו לשעבר. אם כי תרבותו הפולנית ושפתו והתנהגותו היו לי זרים. התרגלתי עם חלוף הזמן ואפילו למדתי לחבבו. היותו פליט, הרחק ממשפחתו והמצוקה כופפו מעט את קומתו ומאידך נעשה קרוב יותר ויהודי חם בביתו ובצאתו. עם היעלמו של יצחק, ראה לעצמו חובה לדאוג לביטחוננו כבני משפחתו. בהיותו קצין משטרת הגטו, נהנה מתנאי מגורים טובים יותר, לא גר עוד עמנו, אך שמר על קשר מדי יום ביומו.
באחד הימים פגש הנריק בגטו את אם ידידו הקרוב מימי נעוריו. היא נמלטה לווילנה אחרי ששיכלה את כל משפחתה. רעבה, ללא אמצעי קיום ובלי פינה להלין את גופה, התהלכה כסהרורית עת פגש אותה ברחוב. הנריק אימץ אותה כאם והביאה לביתנו. הצטופפנו בכוך האפל, צרפנו אותה למשפחתנו, השכבנו אותה על משכבנו המשותף לכולנו והתחלקנו עמה בכל מה שהיה ברשותנו. היא הייתה אישה אצילה וגאה, לא ידעה לפשוט ידה לעזרה, רוחה הייתה שפלה ומיעטה לדבר. הסתבר שניסתה מספר פעמים לשים קץ לחייה. ניסינו לעודדה בצרת הרבים, לחזקה ונדמה היה שבמידה מסוימת הצלחנו בכך. גם הנריק השתדל לעודדה והביא לה מדי פעם מצרכים שהיו בחזקת מותרות באותה הימים.
הדבר היה סמוך ליום כיפור ראשון בגטו, עת באה הגברת גוטרמן (כך קראו לה) לגור במחיצתנו. לכאורה דומה היה אותו יום כיפור לכל ימות חול בגטו. אף אם צמו היהודים, נצטווו לצאת כרגיל לעבודה. מי שהתפלל, עשה זאת על פי רוב בליבו, או בכל מקום בו מצא מנין לשם כך. הייתה זו תפילת יגון , בכי מר, קורע לב וזועק לשמיים. בגטו נותרו באותו יום נשים, ילדים, זקנים וגברים מעטים, אלה שהעזו להפר את הגזירה, בשימם מבטחם באלוהים שיהיה בעזרם ויצילם מידי הרוצחים, אך האלוהים לא ריחם.
נשארתי באותו יום כיפור עם אמי ואחי, שרויים בפינתנו עם הכאב והצער. גם גב' גוטרמן ישבה לצדינו דוממת, בלי להשמיע גם אנחה. דיברה מעט ולא גילתה את צפונות ליבה. התפלאתי על איפוקה ועל הריסון שהתנהגה בעצמה. האווירה הייתה מדכאה ורוויה חרדה לבאות. חיינו יום יום עם הציפייה לגרוע מכל, לגזירה חדשה כי תבוא. השמועות עשו להן כנפיים וריחפו מעלינו כציפורני טרף. לעת אותו ערב יום כיפור הקיפו הגרמנים והמשטרה הליטאית את הגטו, פרצו פנימה בקבוצות, פשטו ברחובות והחלו חוטפים את כל מי שניקרה בדרכם. המהומה והבהלה הייתה גדולה. הידיעה פשטה מיד בכל הגטו והיהודים ברחו אחוזי אימה מהרחובות. כל מי שהספיק, דחק את עצמו לכל חור שקלט אותו לתוכו. גרנו בבניין הסמוך לשער הגטו וההפתעה השיגה אותנו ללא זמן התראה לשיקולים ובחירה. דיירי הדירה רובם היו מחוסרי "שיינים" הבעלים המעטים שהיו בעלי "שיינים" וחזרו רק עתה מעבודתם, שמו מבטחם ב"שיינים" שברשותם. עזרו לנו מהר לסתום את הפתח בעזרת ארון שעמד הכן במקום. פיזרנו מסביב חפצים ומצעים לצורך הסוואה והגברים עם ה"שיינים" השתרעו עליהם בתקווה שלא יגעו בהם. עמדנו צפופים וחרדים. ללא אוויר לנשימה, קשובים לכל רחש מחוץ לחדרון האטום. לא היה לנו מקום לעמוד על שתיים, לשם כך החלפנו רגליים. לא שמענו דבר מהמתרחש מעבר לכותל, חרדים ועייפים מעמידת כל אתו לילה ציפינו שהגברים שנשארו בחדר שלפנינו יבואו לחלץ אותנו ולהודיענו שהסכנה חלפה. אך הם לא באו. עם בוקר פתחנו סדק בין הארון והפתח על מנת לוודא את פשר השקט הממושך. מהעבר השני לא היה איש, רק שקט אימים. בזהירות דחפנו את הארון מהפתח וקרני האור שחדרו לתוך החדרון המלא מפה לפה, חשפו לעינינו את גופתה של גב' גוטרמן ללא רוח חיים, תלוייה על חבל קשור לוו על הקיר. צווארה שמוט על החבל וקצות רגליה נוגעות ברחף על המצעים שעל הרצפה. הייתה זו תמונה מחרידה. הנסיבות לא השאירו לנו זמן לבכותה. הנשים והילדים פרצו בבכי אימים, כאשר לא מצאו איש מהאבות. הסימנים בשטח הצביעו על פוגרום שעשו המרצחים, בהפכם כל חפץ בחפשם את קרבנותיהם. הפעם לקחו איתם גם את בעלי ה"שיינים". את פתח המחבוא בו ישבנו לא גילו ואנו ניצלנו הפעם ויכולנו להביא את גב' גוטרמן לקבורה. כאשר יצאנו עם בוקר לרחוב, היה זה יום חדש. הרוחות נרגעו, היהודים יצאו כרגיל בתורים ארוכים לעבודה והנותרים בגטו התגודדו וסיפרו את הקורות אותם באותו ליל מוצאי יום כיפור ועל חלקה של משטרת הגטו ב"טיהור", בו לקחו עמם הגרמנים אלפי יהודים, משפחות ובודדים, כל מי שנקרה בדרכם ואת מי שמצאו מסתתרים וגם על בעלי ה"שיניים" לא פסחו.
ליודנראט - מועצת הגטו והמשטרה היה חלק כבד אך בלתי מכובד בהשתקת האמת, טיפוח אשליות הפרדה בין אוכלוסיות ושיתוף פעולה עם המרצחים ב"טיהורים" הסלקטיביים אם מתוך כוונה ואמונה שיצליחו לשמור על חיי חלקו החסון הצעיר וה"יוצר" של יהודי הגטו וכמובן על חיי עצמם ומשפחותיהם. מה שמאוחר יותר הכזיב, באשר סולקו גם הם, אחרי שלא היה יותר צורך בהם.
יום יום פחת מספרם של יהודי הגטו וגם הצפיפות פחתה. הלנים בחצרות כניסות ומדרגות, יכלו סוף סוף להיכנס לדירות פנימה עת "פונו" דייריהם מיום אתמול. הגענו ל"רווחה" ושתיים – שלוש משפחות יכלו לאכלס חדר, ואף כאלה שהצליחו למצוא חדר נפרד למשפחתם. גם אנו החלפנו מספר פעמים "מגורים" עד שסוף סוף הגענו לחדר עם חלון במבנה ששימש לפני הגטו לבית מלאכה. במידה רבה העסיקו באותם ימים את תודעתנו צרכי הקיום לשעה ומעשינו ברובם מכוונים להישגם.
המאורעות רדפו אחד את זולתו. לא חלף יום ללא גזירה, חטיפות על יד השער, מאסרים והוצאה להורג על הברחת פת לחם. הרוצחים הציבו לנו את החיים כאתגר שעה שעה. מצב בריאות אמי נחלש, רזתה וגם רוחה הייתה בשפל. ראיתיה לנגד עיני. אף אחי לא היה גיבור ובימים כתיקונם לא התלבט בתושייה רבה בענייני חולין. מראהו החיצוני עשוי היה להטעות את מי שלא התמחה בזיהוי וחטיפת יהודים.
מדי פעם כאשר אזלו אמצעי הקיום היה יוצא עם קבוצת יהודים לעבודה מחוץ לגטו, בדרך מוריד את הטלאי הצהוב, חומק מהשורות, עולה על המדרכה ובסכנת נפשות מגיע למכרינו הפולנים שאמי הפקידה בידם חלק מרכושנו . אלה גרו מרוחקים ממרכז העיר והיה עליו לעשות את דרכו ברחובות בהם פגש באנשי צבא גרמנים, ליטאים ואוכלוסייה עוינת . גם מכרינו הפולנים לא רוו נחת מביקורים אלה. אף שהיו נדירים סיכנו את ביטחונם. אחי נהג לשהות בביתם עד שעות הערב עת חזרו קבוצות היהודים מעבודתם לגטו, היה משתלב בגנבה בשורותיהם עונד את הטלאי הצהוב ועובר עם הקבוצה את הביקורת בשער. הצרור שהבריח אחי לגטו היה תמיד לא גדול, מה עוד וגם ל"מיטיבינו" לא היו עודפים ולאחי לא הכוח והסכנה בצידה הייתה גדולה. ואמנם, נתפס אחי באחד הימים עת חזר עם תפוחי אדמה ומעט סוכר תחת שולי מעילו. הביקורת באותו ערב הייתה חמורה. קציני ס.ס. גבוהים באו להזין את עיניהם ב"מחזה". הם היו מופקדים על החיפוש שהתנהל בידי הליטאים ומשטרת הגטו עזרה בחריצות תחת עיניהם הפקוחה. אלה שמצאו באמתחתם מזון - הוכו קשות. רבים נאסרו והובלו לבית הסוהר המרכזי, בו ריכזו את העצורים ומשם הובילום לפונאר.
גם אחי נאסר באותו ערב ושוחרר ע"י "אבינו" המאמץ, קצין במשטרה, בעזרת קשריו עם גרמני בעל השפעה שהפעיל מאמצים רבים על מנת לאתרו ולהחזירו לגטו. אמי לא הסכימה עוד להשתמש בשירותיו של אחי לצורך הברחת מחייתנו לגטו. היא ניסתה לעשות זאת בכוחות עצמה, גם חידשה את ניסיונות השכנוע לצאת מהגטו ולהסתתר מחוצה לו. בשיחות שניהלנו הייתה זו אמי שלא ניסתה להשלות את עצמה ואותנו, האמינה שסופנו בגטו קרוב, שישמידונו אחד אחד וחרדה בראש וראשונה לגורל אחי, שחשבה אותו לבא בתור, לא היו בין אמי ואחי חילוקי דעות באשר לכך. זו הייתי אני להם לאבן נגף, כאשר לא הסכמתי להצטרף אליהם למחבוא בעיר. אמי הייתה חסידת המאמץ האישי להיחלץ מהגטו על מנת לעבור את התקופה הקשה, באשר האמינה בניצחון הטוב על הרע למי שיצליח לשרוד. היא גם האמינה בכוחו של הרכוש לקנות את הכול, ואף בכוונותיהם הטובות של "מיטיבינו" הפולנים. לא הסכמתי להפקיד עצמי בידי זרים ולחיות בחסדם, מה עוד ובאותה עת הגיע לגטו חברי הקרוב מהגטו השני ובא לגור בינינו. היינו שוב ארבעה.
חברי עבד באותם ימים במקום בו קשריו היו טובים עם הגרמני הממונה עליו. גם נהנה מתבשיל "אמת" ממטבחם של הגרמנים, ומאפשרות להישאר ללון במקום העבודה בימים שבגטו צפויים היו "טיהורים". מראהו הארי הגן עליו ואפשר לו להלך בעיר ללא טלאי צהוב. בלי לעורר חשד. מקום עבודתו לא מרוחק היה ממקום מגורי מכרינו הפולנים, איתם הצליח מדי פעם להחליף חפצים במזון. אמו ואחיו הצעיר עזבו את הגטו ונסעו בהיחבא לכפר, שם התפרנסה אמו מתפירה בשביל אנשי המקום. מצפוני ייסר אותי לא אחת על המכשול שהיוויתי לאמי ואחי ברצונם לעזוב את הגטו, מה עוד ואמי הטיחה בפני האשמות על אחריות שאני נוטלת לחייהם בסירובי להצטרף. אמי מיאנה לעזבני ולבקש פתרון לעצמה. שיחותינו על הנושא החשידוני בעיניה במעשה "בלתי אחראי" שעתיד לקרב את הקץ, כאשר נפוצו כבר אז שמועות על קיום מחתרת לוחמת בגטו.
"הריכוז"- המקום בו גרו בצוותא ובשיתוף מלא בוגרינו המעטים ששרדו, הפך להיות מקום משיכה לצעירי התנועה. הרגשתי בחברתם חוסן יחסי, וקינאתי בחיי "היחיד" שלהם. בהיותנו צעירים מהם, ראינו בהם מורי-דרך וציפינו לשמוע מפיהם "תורה". הרגשנו וגם הסימנים בשטח העידו על פעילות ומחשבה שלא הובאו בשלב מוקדם לידיעתנו. התהליכים שעברו על יהודי הגטו לא פסחו על אנשי "הריכוז". מדי פעם נעלמו חברים, אם זה מידי הרוצחים, אחרים יצאו בעזרת ניירות מזויפים העירה, עבדו אצל פולנים או במנזר. אחדים שוב יצאו לגטאות ורשה וביאליסטוק, שבאותם ימים החיים בהם נראו להיות בטוחים יותר. אנשי-קשר מהתנועה שהגיעו במחתרת מערים אלה, סיפרו שבניגוד לרצח המוני ביהודי גטו וילנה, מוציאים את יהודי אותן ערים להורג. סיפרו על רעב ומצוקה קשה, תמותה גדולה, מחלות ומגיפות טיפוס, גוויות המתים מרעב מוטלות היו ברחוב, ואין מספיקים להביאם לקבורה. ומאידך, נמשכו החיים למרות המצוקה. התנועה פועלת כסדרה, מקיימת מקומות הכשרה ועבודה חינוכית, בהאמינם בצורך לשמור על חיי העתודה החלוצית למען עלייה שנראתה באותם ימים רחוקה אך קוסמת ומעוררת תקוות.
אנחנו, צעירי התנועה הווילנאית, המעטים ששרדו, חשנו שאין מביאים אותנו בשלב ההוא בסוד השיקולים. לא שיתפו אותנו בדיונים, הדברים נעשו בסודיות מוחלטת, אם זה בגלל זהירות, סכנת הלשנה ובילוש משטרת הגטו, או כל גורם עוין אחר שעלול היה לסכן את חיי האנשים וגם את ה"צינורות" דרכם התנהלו העניינים. בלבי הגביר מצב זה תחושת אין-אונים.
המאורעות לא פסקו מלהתרחש ולא השאירו זמן לתהיות. גל חדש של גזירות, חטיפות ו"טיהורים" ערערו את האמון היחסי שהשתרר, שמא אין צפויה סכנת חיסול לנותרים.
סיפורי הזוועה מפי נמלטים מגיא ההריגה רבו. התיאורים בפי בודדים שנצלו מקבר האחים דמו מאוד. אלה היו ניצולים שהכדור החטיא מטרתו או רק הספיק לפצוע, הם היו עדים חיים של רצח המוני. סיפרו איך הוצבו בקבוצות מעל פני קברים כרויים מראש ונורו ע"י כיתת יורים. ערימות של גופות שלא תמיד הספיקו לכסותם. קרה ואיש אשר למזלו רק נפצע, הושלך לבור עם גופות המתים כי נחשב למת. תחת חסות הלילה הצליח בשארית כוחותיו לחמוק ולהגיע לגטו, על פי רוב פצוע וזב דם. פרנסי הגטו עשו מאמצים להסתיר את המקרים מעיני הציבור הרחב – לא לתת להם פומבי, להרגיע את היהודים ולהטיל ספק בסיפורם של הניצולים ואת ממדי התופעה, ואמנם, הספק היה המפלט האחרון להמוני היהודים. על קרקע של אין אונים נוכה תחושה של השמדה פיזית חוברת, הייתה האשליה לסם-מרפא.

רעיון המרד ופ.פ.או.
רעיון המרד
עוד בדצמבר 1941 התכנסו שרידי ההנהגה של תנועת השומר הצעיר בגטו. עדיין בקושי חלפו ארבעה חודשים לקיום הגייתו, ובאותו פרק זמן "נעלמו" קרוב לעשרים אלף יהודים מווילנה. הדיון נסוב על המצב בגטו ועל חיפוש דרך ועצה. לא הייתי באותו מעמד, גם מפאת גילי. תוכן הדברים הידועים לי משיחות וקריאה במסמכים, הרבה מאוחר מכן. החלטותיו של הכנס הובאו לידיעתנו קרוב מאוד להיערכו, ע"י שגויסנו לשורות הארגון הלוחם שהוקם בעקבותיו.
אחרי שסקרו בכנס את המצב בגטו וילנה ובערי פולין אחרות, השמיעו חברים דעות בדבר דרכי פעולה. בין היתר, בזכות הצורך לשמור על העתודה החלוצית, להעבירה מחוץ לגטו ולגטאות בערי פולין אחרות, שהחיים באותו שלב נראו בהן בטוחים יותר. בלטו הדעות בדבר החובה להיות חברי התנועה חלוץ הכוח המאורגן של הציבור בגטו ובתור כזה. עליו להישאר ולפעול בתוכו, להיות שותף לגורלו ודרכו. הרחיק לכת אבא קובנר, שזו הפעם הראשונה הרחיב את שדה ראיית ההתרחשויות והגדיר את המצב כראשיתה של הכחדה לאומית נרחבת, מתוכננת ומחושבת, שמדובר לא ביהדות וילנה בלבד, אלא שתלך ותקיף את יתר הגטאות. הוא הגדיר את החלפת המקום כמנוס ואשליה, אם כי תיתכן הצלת צעירים מעטים, אין זו דרך להמוני היהודים ובתוכם ילדים, זקנים וחלשים. ההשמדה עלולה להשיג את הבורחים בכל מקום, כאשר מנותקים מקהלם, ללא שורשים, חלשים ושבורים ברוחם ומשום כך בלתי מוכנים. לפי דבריו של אבא, הפתרון איננו בהצלת המעטים, אלא בצורך להיערך במאורגן במקום, בתוך הקהל היהודי ובראשו, לצורך התגוננות מזויינת רחבת ממדים ובראש המונים במאבק על החיים והכבוד הלאומי. להביא את הרעיון למודעות הנוער, לפעול בתוכו ולגייסו להתנגדות פעילה בנשק. אבא הדגיש את הצורך לראות את המציאות נכוחה, בדעה צלולה ובמלוא החושים – לחיות לאור מטרת המרד. לשם כך יש לנפץ את כל האשליות, להעלות אמונה בלב בכוחות עצמנו, לטפח גאווה לאומית ושנאת האויב. מאידך, נשמעו דעות בדבר אחריות קולקטיבית שעשויה לגרור הפעלת נשק, כאשר אין ודאות מוחלטת שאמנם עומדים אנו בפני השמדה מוחלטת וסופית של הגטו. נשמעו טענות שיהודי הגטו לא יעמדו לצד המורדים, ואולי אפילו יראו בכך את מקור השואה המתרגשת עליו ויאשימונו בתוצאה. למרות התהיות וההיסוסים נפל רעיון המרד על קרקע פורייה, אם כי כולם הסכימו שהאחריות הקולקטיבית תמשיך להיות בעיה קשה, כפי שגם קרה במציאות מאוחר יותר. ואם גם לא יקבלו המוני היהודים את הדרך, אין ללכת כצאן לטבח, ועלינו להתגונן. דברי אבא קובנר נתקבלו בהסכמה נרחבת. עוד בינואר 1942 הובאו רעיונות המרד לאספת חברי התנועה, אבא הקריא את הכרוז שחיבר והופנה לצעירי התנועות הציוניות. הכרוז הועבר גם לתנועות החלוציות בגטאות אחרים בפולין.

הכרוז כלשונו:         
אל נלך כצאן לטבח!
נוער יהודי, אל תיתן אמון במוליכים אותך שולל. משמונים אלף היהודים שבירושלים דליטא שרדו אך עשרים אלף. לעינינו קרעו מאתנו את הורינו, אחינו ואחיותינו.
- היכן הם מאות היהודים שהובלו לעבודה בידי החוטפים הליטאים?
- היכן הן הנשים והילדים, שהוצאו מאתנו בליל-האימים של הפרובוקציה?
- היכן הם יהודי יום-הכיפורים? והיכן אחינו מגטו ב'?
- כל אשר הוצא משערי הגטו לא עוד יחזור. כל דרכיה של הגסטאפו מובילות לפונאר, ופונאר היא מוות.
המהססים! השליכו מעליכם כל אשליה: ילדיכם, נשיכם ובעליכן אינם עוד.
לא מחנה ריכוז הוא פונאר. שם כולם נורו!
היטלר זומם להכחיד את כל יהודי אירופה, נפל גורלם של יהודי ליטא להיות הראשונים בתור.
אל נלך כצאן לטבח!
- אכן חלשים וחסרי מגן אנחנו, אך התשובה היחידה למרצח – התגוננות!
- אחים! טוב ליפול כלוחמים בני-חורין מלחיות בחסד מרצחים.
- נתגונן! נתגונן עד נשימת-אפנו באחרונה!
1 בינואר 1942, וילנה, בגטו.                         
אבא קובנר     
ההד לכרוז היה חזק ביותר. רעיון המרד וההתנגדות בנשק נסך בתוכנו רוח חדשה, שינה את כיוון המחשבה. החלה התעוררות גם בין הנוער בגטו.
חברי התנועה, אלה שנמצאו עד אז מחוץ לחומו הגטו, נקראו לחזור. האנשים עזבו את מחבואם, מי את המנזר, או כל צורת חיים מוסווית אחרת שנראתה באותה עת כבטוחה יותר, ובאו לגטו במטרה לארגן את המסגרת להגשמת רעיונות המרד. כל הכוחות והאמצעים גויסו לצורך מטרה אחת ויחידה זו.
בנפשי דמה הרעיון לרכיבי מוצר שעמדו הכן וציפו ליד אמינה שתעצבם.
גם מחוץ לתנועה הורגשה התעוררות, גברו הקריאות להתנגדות.
אם זה לא במקרה, פעלו גם רוב המפלגות והארגונים בגטו, וכל אחד בנפרד ועל פי דרכו, חשבו שיש לעשות איזה מעשה, למצוא תשובה להשמדה ההמונית. גדל חלקם של המאמינים שתהליך ההכחדה המתבצע לנגד עינינו בשיטתיות, מטרתו השמדה טוטלית. אך עדיין היה ערפול רב במחשבה, כיצד להתמודד עם השאלה. המסקנות לא היו חד-משמעיות. הן היו חלוקות וחילוקי הדעות. אף הן חצו את כל הארגונים והמסגרות. חלק דגל במאבק מזויין בתוך הגטו, כאשר חלקו האחר תמך בהעברת המאבק המזויין ליערות, לצורך לוחמה פרטיזנית.
ואומנם, אחרי משא ומתן התאחדו כאשר נראה היה בעליל ששום הבדלי דעות פוליטיות לא יכלו להפריד, כאשר הובלנו להשמדה בעוון היותנו יהודים בלבד.
לקראת סוף ינואר 1942 מצאו באי כוח הארגונים את דרכם המשותפת, והתאחדו למען רעיון המרד והקימו יחד את פ.פ.או. – הארגון המאוחד של הפרטיזנים. ואמנם, מחתרת פ.פ.או. בווילנה איגדה בתוכה את אנשי המפלגות מהימין עד לשמאל הקיצוני. השאיפה הייתה להגיע לכל הארגונים, כולל הבונד והמפלגה הקומוניסטית. התאחדנו על הבסיס הצר היחידי של הכנת התגוננות מזויינת על החיים והכבוד הלאומי בתוך הגטו נוכח חיסולו, אך גם לצורך ביצוע פעולות חבלה מחוץ לגטו וסיוע לכוחות הלוחמים בחזית ובעורף האויב. התעלמנו מכל שהפריד בינינו בעבר למען מטרה קדושה זו.
רעיונות ומטרות הארגון הפיחו אור בתודעתנו. את מקום האין אונים החליפה האמונה, רוח חרות וזקיפות קומה. העשייה למען מטרות המרד, נסכה משמעות לחיינו. לא היה כל סיכוי לנצח את הגרמנים במאבק, בכוחות בלתי שווים כפי שהיו. אך היה בו ניצחון רוח הגבורה על ההתבטלות, ההשפלה והאין אונים.
 האמנו, שבבוא יום חיסול הגטו, אותו חזינו בוודאות, תיווכח אוכלוסייתו באין מוצא ואז נוכל לגייס את הרבים, לעורר אמונה בכוחותינו ולהוליך למאבק מזוין על החיים וכבוד הלאומי. במקום ללכת כצאן לטבח.
על מנת להכשיר את עצמנו ליום פקודה כנ"ל , דחינו מתודעתנו כל אלטרנטיבה. היציאה ליער בהתאם להשקפתנו אמורה הייתה להתבצע רק על ידי מי ששרד כתוצאה מקרב בתוך הגטו, נוכח חיסולו. בחירה אחרת מראש, עלולה הייתה להחליש את המניע, ליצור דו-ערכיות במחשבה ונחישות הדעת, ובכך עלולה הייתה להרפות את כושר העמידה, מה שהוכיח מאוחר יותר שההנחה הייתה נכונה.
מהרגע שגויסתי ונשבעתי אמונים לארגון פ.פ.או, היו כל מעשי ומחשבותיי נתונים ודרוכים לחישול נפשי ופיזי למשימה שנראתה בעיני קדושה. באותם ימים שמשו לי מופת לוחמי "מצדה". הזדהיתי עם דרכם ובהתנהגותם מצאתי מקבילים במחשבותיי. את ספרו של למדן "המצדה" אימצתי לי כמורה דרך, אותו שמרתי באמתחתי שנים לאחר הינצלי.

פ. פ. או.
רוח דומה אפפה את רוב לוחמי הארגון בתחילתו. כמובן, היו בו גם גוונים שונים. מטרות הארגון גובשו אחרי דיונים וויכוחים בין באי כוח התנועות שהרכיבו את פ.פ.או. לבסוף הייתה זו פשרה פחות קיצונית, בעלת גמישות מחשבה וגם בחירה. עיקר המטרה נשארה החתירה להתנגדות מזויינת ככל האפשר המונית, נוכח ניסיון חיסול היהודים בגטו, אך גם הצטרפות בפועל לתנועת הפרטיזנים, סיוע לצבא האדום במלחמתו בפולשים הנאצים וביצוע מעשי חבלה.
מפקדת הארגון הייתה מורכבת מנציגי המפלגות וארגונים שהרכיבו את פ.פ.או. ובראשה עמד מפקד ראשי. השמירה על הסודיות, אף על פי שהייתה בעייתית בתנאי הגטו, אמורה הייתה להיות מוחלטת. לשם כך חולקו האנשים ליחידות קטנות, אינטימיות, אשר בתוכן נעשתה הפעילות השוטפת, כולל לימוד הנשק ושימושו. אנשי יחידה אחת לא הכירו את אנשי זולתה, עד אשר נחשפנו לציבור בפעולה טרם זמנה. עד אז גם לא ידעתי את שמות אנשי המפקדה ואת מפקדיה. הכל היה אפוף סודיות וכל התרחשות חידה שגם לא העזנו לפתור. חברי ליחידה, בני גילי ומחוסרי מידע כמוני, היוו את הפורום לתהיות, חילופי מחשבה וליבון בעיות.
שעורי הראשונים בידיעת הנשק והפעלתו התעלו בעיני לרמת פולחן. הנגיעה בו בלבד עוררה התרגשות, התרגול בו היה דומה למלאכת קודש. הימצאותו נסכה בנו ביטחון ואמורה הייתה לגאול אותנו מהעבדות.
בשלב הראשון הוקדשו רוב מאמצינו להשגת הנשק. הייתה זו, באותה עת, החשובה והמסוכנת במשימות. כל מקור להשגתו, אם זה בגנבה או שימוש בכוח - כשרים היו בעינינו. גילויו בידינו סיכן את החיים וגרר אחריו אחריות לחיי הגטו כולו. ואמנם, היו לבטים קשים בסוגיה, אם רשאים אנו ליטול לידינו את האחריות על חיי הגטו. למרות שהאמנו בצדקת דרכינו, קשה היה להוכיח אותה, אלא אם וכאשר יתקיים החיסול הסופי. מה עוד, וטענו נגדנו שבמעשינו אנו מקרבים את הקץ וגורמים לתוצאה הנוראה, וכופים אותה על אלה ששוללים את דרכנו. באין מוצא, התגברנו עם הזמן על ההיסוסים, אך לא על הלבטים. גניבת הנשק והברחתו לגטו הפכו לשגרה. אף שהסכנה לא פחתה.
אחדים מבין חברינו עבדו במחסני תחמושת ונשק של הצבא הגרמני. עם חלוף הזמן נעשו מאמצים להחדיר חברים נוספים. ואמנם, מחסנים אלה היוו מקור ממנו הבריחו חברינו את הנשק. פרט מהגרמנים, אמורים היו להישמר מעינם החשדנית והבולשת של העמיתים – פועלים יהודים שראו בגניבת הנשק גם סכנה לחייהם.
הברחתו של הנשק דרך שער הגטו הייתה קשורה בסכנה רבה, וסבירות גילויו לא קטנה. החיפושים הדחופים על גופם של החוזרים אחרי יום עבודתם היו מסוכנים ביותר ובכל זאת הצליחו גם להפתיע. הידיעה על חיפוש בכליהם של החוזרים על יד השער הייתה נוחתת בבת אחת עם הופעתם של שליטי הגטו , קציני הס.ס., לא הייתה אז כל דרך חזרה. הזקיפים הליטאים היו פושטים וממלאים את הרחוב שהוביל אל השער. דקות לפני בואם של טורי היהודים מעבודתם. את האלפים היו מצופפים כעדר, ומקיפים לעיני ציבור נוכרי שבא לחזות ולהזין עיניו במראה המשפיל של החיפוש, המכות וההתעללות. מה עוד, שלא התנזרו מהפעולה שוטרי הגטו היהודים תחת עינם הפקוחה של קציני הס.ס.. חומרת החיפוש תלויה הייתה במצב רוחם ובצורך לספק את תאוות הרשע של הנאצים. אם החליטו לעשות באותו יום "שמח" על ידי השער, מובטחת הייתה להם הצלחה. רובם של היהודים שעבדו מחוץ לגטו נהגו להבריח על גופם מעט מזון. המעטים שחשו מרחוק בסכנה הצפויה על ידי השער, השתדלו להשתחרר ממטענם ולפרוק אותו בצדו של הכביש, או בקרן בית, ולעיני העוברים ושבים. אצל רבים מצאו את הצרורות על גופם ועל כך נענשו בחומרה. שלל חיפוש כזה על גופם של היהודים שחוזרים מעבודתם היה בדרך כלל רב. ערימות גדולות של מזון וסחורות פונו מהשער ע"י הגרמנים. מעברו השני של השער ציפו לחוזרים כרגיל מדי ערב בני המשפחה החרדים, ביודעם את הסכנה לה היו חשופים יום יום יקיריהם.
חמורות פי כמה היו התוצאות מגילוי הברחת נשק. בחיפוש מפתיע בשער. ביום שציפינו להברחתו לתוך הגיטו דרך השער, נעשו מספר פעולות כגון: וידאו סבירות נמוכה של חיפוש בשער, שלא תמיד גם ניתן היה לחזותו מראש. כוננות חבר (שוטר) הארגון על ידי השער, שאמור היה להיחלץ לעזרתו של "המבריח" בעת צרה. בדרך כלל ציפו תמיד חברים על יד השער למי שעתיד היה להביא את הנשק. במקרה של אין ברירה היו מסתערים קדימה, מביימים מהומה ומושכים על עצמם את תשומת לב הזקיפים, סופגים מכות ומעצרים , ובכך מפנים את הדרך לנושא את הנשק על גופו. פעולה כנ"ל לא מעט הייתה תלויה ב"חסדי שמיים". ואמנם הייתה מאוחר יותר נטייה להימנע מהברחת נשק דרך השער, ולהיעזר בדרכים נוספות כגון: מעברים תת-קרקעיים, תעלות ביוב, עליות גג וכדומה. אף מקומות אלה היו מסוכנים מאוד, ושמורים ע"י חיילים ליטאים שהקיפו את הגטו. סכנת גילוי הנשק הייתה צפויה גם מבילוש יהודים, שהאיום בעונש קולקטיבי דרך וחידד את ערנותם.
ענישת ציבור שלם על עבירת הפרט נהוגה הייתה בידי הנאצים על הפעוטה בעבירות. מה עוד, והענישה הקולקטיבית הוכיחה את עצמה כיעילה. הגרמנים לא היססו להוציא להורג אנשי בלוק שלם, על העלמתו של יהודי מחוסר "שיין", או הימצאו של נשק בידי אדם בודד.
לשער הגטו הייתה משמעות בחיינו מעבר לתפקיד המעבר שיועד לו. הוא היה לנו אשנב לעולם, מקור מידע, חיזוי, ניבוי אם לטוב או לרע, תחליף לעיתון, רדיו, לוח שנה. ממנו ציפינו לשמועות, אותות ומופתים, ממנו למדנו להסיק על המצפה לנו באותו יום, שעה, או שבוע. פעמיים ביום אמורים היו היוצאים לעבודה להתנסות בשער במבחן אימים של מכות, השפלה ורמיסת האנושי שבתוכנו. תגובות ורגישות ישותנו, הצביעו על מידת האדם שעדיין נותרה בנו. עם בוקר הייתה זו השאלה "מה בשער" שפתחה את היום. משך היום עולים היו לשער הנותרים בגטו, על מנת לקלוט שמועות, ידיעות ולנחש על פיהן את הצפוי לחוזרים עם ערב מעבודתם. פיתחנו בתוכנו "סיסמוגרפים" בזעיר אנפין לגילוי עוצמות הזעזועים שעלינו להיות מוכנים לקדם באותה שעה, יום או שבוע. השער – דרכו עברו יום יום המוני יהודים, מהם רבים שלא חזרו עוד, דרכו ציפו גם לבוא הגאולה.
במהלך 1942 ידענו במקצת הפוגה ב"טיהורים". נותרנו באותם ימים לא הרבה למעלה מחמש-עשרה אלף יהודים בגטו. החיים קיבלו דפוסים קבועים ו"יציבים" כלשהם. יהודים נטו להאמין שהגרמנים שינו את התנהגותם, ולאחר שלמדו להפיק תועלת מהשירותים הרבים שקיבלו מהגטו, ישאירו אותו אולי על כנו וימנעו מהוצאות להורג המוניות. קמה ליהודים לתחייה התקווה.
החיים בחסד והשפלה – אצל רבים לא נחשבו. היציאה לעבודת כפייה, החיפושים על הגוף בעירום, היריקות בפנים, הבעיטות והמכות על יד השער הפכו לנורמות מקובלות ו"מובנות" שאיש לא העלה על דעתו למחות על כך. היהודי הפנים את דמות העבד הנרצע, המושפל. התאווה לחיים גברה על יתר התחושות ומאידך, החלשת החרדה למוות שחררה כוחות נפש, מחשבה ויוזמה לדאגות צרכי הקיום, ולשיפור חיי הקהילה. רובו של "הגאון" היהודי כוון להשגת מטרות אלה.
אף על פי שמספר היהודים בגטו קטן לאין שעור, המשיכו הדוחק והצפיפות להעיק. הסמטאות המו בני אדם משך כל שעות היום. החיים התנהלו ברחוב, אליו ברחו מהצפיפות וחוסר הפרטיות "במעונות". הרחוב צר ואפור ללא חתימת ירק נושם. חומותיו הדהויות מתנשאות וסוגרות על פיסת השמיים המשקיפים כזר נטול רחמים על יצורים מבקשי חסדם. אותו רחוב הפך להיות מפגש לצעירים מבקשי כר לפעולתם ולזקנים מחוסרי המעש. בו החליפו דעות, כספים, עשו עסקאות, פגשו מכרים וגם תהו על הצפוי. הקבצנים פושטי היד גדשו כל קרן רחוב, שהפך להיות נחלתם. אך גם נשים וילדים ברחו מהצפיפות לרחוב, לנשום אוויר "צח".
באותו פסק זמן התפנתה אוכלוסיית הגטו להשלמת מוסדות הציבור. התגלתה יוזמה ותושייה בלתי נדלים. הוקמו גני ילדים, כיתות לימוד, מעונות ליתומים לחולים, לזקנים מועדונים, בתי קפה, מאפיות ומסעדות ואפילו מקהלות, חוגים דרמטיים ותיאטרון בזעיר אנפין.
גם מנגנון מועצת הגטו השתכלל ובתוך המנהלה קמו מחלקות לאספקה, עבודה, שיכון, מח' טכניות, סניטריות וסעד, מים ומיסים. בכל מחלקה פקידים רבים, שקיבלו משכורת והטבות במזון ואספקה שונה. מעמד בעל סימני היכר לכל דבר. הגטו שקק חיים. החיים אורגנו והשכיחו לשעה קלה את הסכנות, הרדימו את הערנות, ועוררו אשליות של חיי יצירה מועילים ובטוחים. הוקמו בתי מלאכה ותעשייה. את "השיווק" עשו המבריחים שיכלו באותה עת להבריח בשני הכוונים. לא מעטים היו גם הגרמנים שהזמינו להם חליפות במתפרה, מגפיים וריהוט מבתי המלאכה בגטו. אף מעדנים החלו להופיע והיו להם קונים. בשלב מסוים הפעילה גם אמי את מרצה וניסיונה ברקיחת ממתקים בצורה פרימיטיבית, להם היו לה לקוחות בגטו ומחוצה לו. החומרים כולם סופקו ע"י מבריחים. אף שמחירם היה גבוה, השתלמה העבודה. ההכנסות ממקור זה שיפרו באותה עת את מצבנו הכלכלי ואפשרו לנו לוותר על צאתו של אחי העירה, לצורך הברחת סוגי מזון.
ענף ההברחה התפתח עד אשר היו ל"סיטונאים". אחדים מהמבריחים שמרו לעצמם זכויות בלעדיות על סוגי סחורות, מקורות ומקומות הברחה, כגון: עליות גג, מחפורות שהתחברו מהגטו לעיר. אך גם בפרהסיה, באמצעות עגלות ומשאיות דרך שער הגטו, בידיעת שוטרים משוחדים וגם בשותפות עם גרמנים וליטאים בתפקיד. באותה עת לא חסר דבר בגטו למי שידו הייתה משגת לשלם את המחיר. המבריחים ה"סיטונאים" היו לגבירים ומשום כך ל"מכובדים", שרבים ביקשו את קירבתם וחברתם. הכל היה בהישג ידם, אותו הם לא ידעו בעבר. לעומתם, רבים מחוסרי כל ורעבים ללחם. קם גם מעמד "מיוחסים" מבעלי ה"שיינים" של מקצועות מבוקשים ע"י שליטי הגטו הגרמנים. אלה גרו בבלוקים נפרדים, בתנאים "משופרים", ונהנו מיבוא מרוכז של מצרכים לכל דיירי הבלוק. גאוותם הייתה על היותם יעילים ו"נדרשים". למעמד בולט זכו גם פקידי מועצת הגטו הגבוהים ומפקדי המשטרה היהודים. הם נהנו מהטבות מפליגות. מפקדם הראשי - דסלר, איש מאוס על הבריות, שפל ומשתף פעולה עם אנשי הגסטאפו. חופשי לצאת בכל עת, שיתף עצמו בהילולות ומסיבות במחיצת הגרמנים. הוא שחתר "ליעל" את אנשיו, הקפיד על "איכות" כוח האדם במשטרה. הייתה זו "נבחרת" מחוסרת מוסר ומעצורים, מנוכרת ומתנכרת למצוקת האוכלוסייה. אלה מוכנים היו לבצע את פקודות אדוניהם הנאצים, ואף עשו זאת: חפשו אחרי היהודים המסתתרים, מחוסרי ה"שיניים", מכים לעיני הגרמנים ומסגירים לפי דרישתם. תחילה עשו זאת מחוסר ברירה ותחת איום על חייהם ובני משפחותיהם. עם הזמן נשרו אלה שלא יכלו לעמוד ב"משימות", ונותרו במשטרה מי שהגיעו להזדהות עם תפקידם, וגם מפאת היתרונות והנהנתנות.
יצירת חיי האשליה ורווחת יחסית בתוך הניוון וההשפלה, הסתירה והשכיחה מלב רבים את המציאות, דחתה מהתודעה את סכנת ההשמדה, אם גם לא יכלה לשנות את מהלך המאורעות – טיפחה את האשליה, וזו הזינה את היוזמה ליצירה, שיפור חיי החומר והקלת המצוקה הכלכלית.
פרק מחפיר רשמה המשטרה היהודית ב"טיהור" הגטו מאוכלוסיית הזקנים והחלשים למיניהם. אמנם הייתה זו פקודת השליטים הנאצים, שלא אבו להשלים עם קיומה של אוכלוסייה לא מפרנסת.
בבוקר קיץ "שגרתי" פשטה שמועה בגטו על איסוף הזקנים במגרש הספורט. היות ולא נראו באותו בוקר גרמנים וליטאים בגטו, לא משכה תחילה הפעולה תשומת-לב ראויה. משפחות אשר לא נפגעו ישירות מהפעולה, הקלו בכך ראש ונטו להאמין, כפי שגם הרגיעו ראשי הגטו והמשטרה, שמעבירים את הזקנים לנוחיותם לבית-מרגוע מחוץ לגטו.
בראש ובראשונה פונה מעון הזקנים בו היו מרוכזים עריריים, חולים, רובם מחוסרי יכולת לטפל בצרכיהם ולהלך בכוחות עצמם. הם נישאו על ידי השוטרים, אחרים נגררו או השתרכו לאטם, לבושים למחצה ומחוסרי צרורות - כאשר הכל מעיד על דרכם האחרונה.
קשה יותר הייתה מלאכתם של השוטרים עם הזקנים שדרו במחיצת משפחותיהם. אלה ניסו להסתיר את הוריהם האומללים שהתחננו על נפשם. לא מעטים היו המקרים שהשוטרים הותקפו על ידי הבנים כאשר באו לחפש את הוריהם ולהוציאם מהמחבואים. אחרים שוב ליוו את הוריהם למגרש, כאילו אין להשיב את הגזירה והפקידו את הוריהם "בידי שמיים".
אחרי שריכזו את הזקנים על המגרש העמיסום על עגלות והובילום לכאורה לבית מרגוע שבפיקוח המשטרה היהודית לא הרחק מווילנה. תחנת ביניים זו הקלה על מצפונם של העושים במלאכה וגם על בני במשפחה, ברצונם להאמין שלא הפקירו למוות את הוריהם, מה שבעצם הייתה התוצאה. סמוך מאוד לאותו זמן הוצאו הזקנים להורג וחוסל "בית המרגוע".
הגטו עבר מהר מאוד לסדר היום על כך, ואפילו סיפק לעצמו צידוקים, שהצילו בכך חיי צעירים וכשרים לעבודה. ברחובות הגטו לא נראו כמעט זקנים. אלה ששרדו בהיחבא מאותו "טיהור " – המשיכו לשהות במחבואים, עד אשר הגיע תורם.
אחרי שמשטרת הגטו הוכיחה את יעילותה, זכתה לשבחים מהגרמנים, ואלה הסיקו מסקנה שניתן להשתמש בשירותי המשטרה היהודים גם בביצוע "טיהורים" בערי השדה הסמוכות, בבוא תורן של הקהילות הקטנות בסביבה, הטילו הגרמנים את ביצוע המשימה על משטרת הגטו, שהוכיחה כושר ביצוע ואמינות. הופעת שוטרים יהודים בעיירות הפחיתה את ערנותם של היהודים, את החרדות והחשדות, והבטיחה לגרמנים פעולה שקטה יותר וללא התנגדות. אחרי משא ומתן בין מנהל הגטו ובין אנשי הגסטפו על מספר היהודים שיסופקו ועל סיווג האוכלוסייה, הסכימה המשטרה ואף הוציאה לפועל את הסיווג, בהאמינה שבכך תצליח להקטין את הנזק ולהציל את הצעירים הכשרים לעבודה והמשכילים. במקרים כגון אלה, דיווחה המשטרה היהודית וראש הגטו על הצלחתם להציל את חיי הנותרים ולא על הנרצחים, בהם ראו קרבן פחות ערך.
היה שלב נוסף בהכחדתנו המוסרית , הטלת מום בנפשנו וניכור מכל מסורת של כיבוד החיים, האבות והזקן.
תפיסתם של ראש הגטו את שיתוף הפעולה עם הנאצים, נטילת חלק פעיל במיון היהודים לשם השמדתם, הסביר בשאיפתו להרוויח זמן ולהציל ככל שניתן את חלקו הצעיר והיוצר של העם ושימרה על קיום הגטו עד בוא השחרור. תפיסה זו הדריכה את מעשיו לאורך כל התקופה. הוא הפך זאת ליעד עליו דיבר בגלוי, הצדיק, הטיף לו ברבים ונטל על עצמו אחריות למעשיו, בבקשו תמיכה מוסרית מהיהודים בגטו ,עת הסביר את שהתרחש.
 אף על פי שמעשים אלה גרמו לסערת רוחות ותרעומת, לא מעטים ראו בכך את הרע במיעוטו ואת המוצא היחיד להרוויח זמן, לדחות את הקץ ולשמור על מה שניתן להציל מהשמדה. מה עוד, ותמיד הייתה זו דעתם של הנותרים בחיים. ככל שהזמן חלף והאוכלוסייה בגטו פחתה, הפכה תפיסה זו קשה יותר להצדקה.
באותה עת שופר גם המצב בחזית הרוסית. הצבא האדום החל להנחיל תבוסות מקומיות לגרמנים. הידיעות הפכו להיות מעודדות יותר ומפיחות תקווה, מה עוד, והוספנו עליהן מפרי-דמיוננו שהיה צמא לתקווה. גם בגטו הורגשה התעוררות. רעיונות המאבק בצורותיו השונות נעשה קביל יותר הנשק החל לזרום ממקורות מגוונים ורבים רכשו אותו. ואמנם, קבוצות ובודדים החלו לצאת ליערות. הציבור נפתח יותר לרעיון ההתנגדות הפעילה. לא מעטים ראו אז בקיומו של הארגון הלוחם פ.פ.או. בגטו, כוח מפיח ביטחון וזקיפות קומה. הייתה זו גם תקופת התרחבות לארגון פ.פ.או. קלטנו חברים רבים יחסית, גם מחוץ למסגרות הפוליטיות הקיימות. אמות המידה לקבלת חברים לפ.פ.או. נעשו פחות קפדניות, ולכך הייתה השפעה על "התרוצצות" השקפות שחרגו מאלה שדגל בהם הארגון בתחילתו. האפשרויות הגוברות לצאת לפרטיזנים החלישו את הדבקות במטרה הבסיסית של מאבק מזויין בתוך הגטו נוכח חיסולו. בהתאם לתפיסה הבסיסית של פ.פ.או, אמורים לוחמיו לצאת לפרטיזנים, רק כתוצאה מקיום קרב בגטו ובראש קבוצת ניצולים ככל האפשר גדולה. הוויתור על הקרב מראש ויציאה ליער, מציאת מחבוא, או כל צורה אחרת של ההתנהגות נוכח חיסול הגטו, אמורה הייתה להתפרש כנטישת חזית ובגידה. הנסיגה ליער, רק כתוצאה של קרב שאפסו סיכוייו . לשם השגת מטרה זו אמור היה כל לוחם פ.פ.או להיות בעל תודעה לאומית ומוסרית גבוהה, בעל כושר הבחנה והחלטה. לשם כך סיגלנו לעצמינו מצבים שעלולים היו להיווצר אם תשותק המפקדה או תבודד, וכל פרט ייאלץ לפעול על יד עצמו, לנהל קרב בכוחותיו, להנהיג יהודים אחרים גם בעזרת כל עצם שעשוי היה לשמש נשק. לשם כן חייב היה להיות בעל כושר החלטה, בעל תושייה להפעיל יוזמה. תרגלנו צורות התנהגות הולמות מצבים אפשריים אלה. הייתי גאה באותה עת שנתנו בי אמון ויכולתי להשתייך לחלקו האידאי-לוחם של הציבור בגטו. הפעילות בפ.פ.או. באותה עת תפסה את כל תשומת ליבי ואת כל להט נעורי, שדרכים אחרות היו חסומות בפני. הפעילות הלהיבה את דמיוני, לה הקדשתי את רוב זמני. לרוב היו אלה השעות המאוחרות של היממה, בהן קיימנו פגישות, דיונים, תרגלנו את הנשק וגיוסים שנעשו באותה עת שכיחים ביותר, באשר שלטונות הגטו הרבו להתנכל לחברי פ.פ.או, במיוחד לאנשי המטה, בהם ראו חותרים תחת מרותם.
פ.פ.או קרא תגר על מדיניות שיתוף הפעולה והסיוע שנתנה המשטרה היהודית לרוצחים בביצוע השמדה סלקטיבית, בהעלמת האמת והחלשת הערנות. מנהיגות הגטו ראתה בארגון פ.פ.או. אבן נגף בביצוע מדיניותם. בזהירות אך בנחישות הדעת, חתרו לחיסול הארגון הלוחם, תוך ציפייה לשעת כושר. אנשי מטה פ.פ.או. נחשפו לא פעם על ידי קיום פגישות, אליהן הוזמנו על ידי מנהל הגטו, לכאורה על מנת לדווח להם על המצב, או להתייעץ על כל נושא שהיה לו עניין ללמוד מקרוב את מידת ההתנגדות שתכננו מעשיהם.
שהייתי בין בני משפחתי הייתה באותה עת מועטה ביותר. היות ולא ניתן היה להסביר את היעדרי בלילות ומקום המצאי, אף על פי שאמי ידעה על דעותיי והשתייכותי לארגון הלוחם, גרם הדבר לחשדנות והתרופפות הקשרים בינינו.
התרבו חוסר ההבנות, אותן לא יכולתי ליישב ועליהן הצטערתי, בראותי את אמי נחלשת ומזדקנת פיזית מעבר לגילה. היא הייתה רק בת 43, וכבר הלבין שערה כולו, רוחה נפלה וגם מרצה דעך. נחמתי היה חבר נעורי לייבקה, שגר במחיצת משפחתי, אף הוא חבר פ.פ.או. וחניך השומר הצעיר מאז ראשית היכרותנו. ללייבקה היו יחסי הבנה ואמון מצד אמי. היא בטחה בו, התייעצה ונעזרה בו יותר מאשר באחי שהיה גדול ממנו בשנה. לאמי ואחי זרים היו השקפותיי. כרוב היהודים בגטו, חשבו כיצד לחלץ את עצמם, שארית רכושם ולהימלט מהגורל שצפוי היה לכולנו. אסור היה בנוכחות משפחתי להעלות מחשבה על התנגדות מזויינת, ואף בהחזקת נשק ראו סכנה לא רק לעצמם, אלא לקהילה כולה. חשיפת מחשבות מאין אלה אותם ימים ראשונים גררו אחריהן האשמות בפרובוקציה ובגידה בכלל היהודים. השיחה על הנושא בלבד הייתה זוכה לגינוי וגרמה לי להרגיש מבודדת בתוך משפחתי. עם כל השוני וניגוד ההשקפות, הייתה הזדהותי עם צער ויגון אמי חזק וגם מעורר רחמים. הייתי צעירה סוערת, קיצונית ובלתי מתפשרת ורעיון המאבק המזויין בלע את כולי. הידיעות שהובאו לידיעתנו כשכבה צעירה בתנועה ובארגון הלוחם. היו נושא לפעולה חינוכית שחפפה את מטרות הארגון הלוחם. היותי חניכת השומר הצעיר, הייתה לה באותה עת משמעות והשפעה מכרעת על דרך המחשבה וההתנהגות. גם בהיותי לוחמת פ.פ.או. – מסגרת המורכבת מאנשי זרמים וארגונים שונים. היו חברי בתנועה ובוגריה, משפחתי המורחבת ו"ביתי". לאור עקרונות התנועה פעלנו, הם שהנחו אותנו ואת מעשינו. אם כי ארץ ישראל הייתה "רחוקה" ומאורעות הזמן והמקום הכתיבו מעשים שלא היו קשורים בעלייה, הארץ הייתה ברקע, בתת-מודע, בהוויה. היא שהכתיבה את פעולותינו בקורות אותם ימים, שהיו המשך טבעי להיותנו תנועה ערכית, לאומית-ציונית וסוציאליסטית.

ליזה מאגון      
מדריכת קבוצתי בתנועה לפני פרוץ המלחמה, המשיכה גם להדריכני בגטו. הייתה דמות אהובה ונערצת על ידי, עוד בטרם בגרתי. היא הייתה גדולה ממני רק בשנים מספר, ראיתי בה באותה עם מופת לאשה אמיצה, בעלת מרץ, תושייה וחדוות חיים. בהיותה קשרית בין פ.פ.או. ובין המפקדה הפרטיזנית בעיר, הרבתה לצאת העירה לרגל תפקידה, בתור ארית וללא טלאי צהוב, עד אשר נעצרה יום אחד בתחנת המשטרה הליטאית בבואה לקבל את דרכונה המזויף, עליו היה כנראה ידוע להם מראש. נעשו מאמצים עילאיים להצילה. הניסיונות לשחד את הגרמנים ואת הליטאים לא נשאו פרי, הציפיות אכזבו, ההבטחות שניתנו לא קוימו וליזה הוצאה להורג ע"י כיתת יורים ודווקא בפונאר, במקום שסימל בשביל כולנו יותר מכל את ההשפלה וחוסר האונים, עליהם פיללנו יום אחד לגבור. מותה של ליזה היה מכה קשה שהונחתה על כל חברי הארגון הלוחם. בתור חניכה צעירה ומעריצה של ליזה, חשתי שכול עמוק ומדכא. על שמה של ליזה נקבעה סיסמת גיוס הלוחמים "ליזה קוראת".

יוסף גלזמן         
לפ.פ.או. גויסו לוחמים גם מתוך משטרת הגטו, ואף הוחדרו לתוכה. הארגון היה זקוק לשירותים שונים לצורף תפקודו, כגון: קבלת מידע, סיוע על יד השער בכניסת אנשים שלא הורשו להיכנס כחוק, סיוע בהברחת נשק, שימוש במעברי סתר, או כל שרות אחר שהיה בהישג ידם של אנשי המשטרה. יוסף גלזמן, נציב בית"ר בגטו וילנה, שירת באחד הדרגים הגבוהים במשטרה עוד מתחילתה. כמוהו בדרגים שונים שרתו במשטרה רבים מבין חברי בית"ר. יוסף ייצג את אנשי בית"ר במטה פ.פ.או. והיה אחד מחבריו הבכירים עד יומו האחרון בגטו. ראיתיו רק פעם אחת, כאשר הובל כבול באזיקים ע"י שוטרים יהודים דרך רחובות הגטו לשער היציאה. היה זה מחזה דרמטי ומבחן קשה, אחד ממספר אירועים בהם התנגש בגלוי ארגון פ.פ.או. עם מנהיגי הגטו וחשף עצמו בטרם עת. אם כי ראש הגטו גינס, היה אף הוא חבר בית"ר, נפרדו דרכיהם. לא אחת יצא יוסף בגלוי נגד מדיניות חברו. גינס האמין, שבאמצעות שיתוף פעולה עם הגרמנים, השלטת סדר ומשמעת ביד חזקה, הפיכת הגטו למאגר עבודה מועיל וגורם כלכלי חשוב, יצליח לשמור על קיומו של הגטו עד בוא השחרור. יוסף התנגש לא אחת בממונים עליו ומתח ביקורת על מדיניות שיתוף הפעולה עם הגרמנים, במתן סיוע עקיף לפעולות הכחדה סלקטיביות. בנקיטת עמדות נוגדות וחורגות את רוח הממונים עליו קומם אותם, עד אשר הרחיקוהו מתפקידו במשטרה והעבירוהו לתפקיד ראש מחלקת הבינוי והשיכון. גם בתפקידו זה יצא ליוסף להפר פקודות הממונים עליו, כאשר נדרש בתוקף תפקידו במחלקת השיכון, לבצע שליחויות בקהילות היהודים בערי השדה, במטרה להשליט סדר ולארגן את בעיות המגורים. היו אלה תפקידים שהטיל הגסטאפו על מנהיגי גטו וילנה, אחרי שנוכחו בכושר ארגונם הגבוה ויעילות עבודתם במקום. גטו וילנה נבחר ע"י הגרמנים כגטו המחוזי, כמרכז ארגוני מנהלי לשם ביצוע מדיניותם בעיירות הסביבה. את הביצוע הטילו על מנהל ומשטרת גטו וילנה. לשם כך העבירו להם סמכויות, חילקו הטבות ואת המשטרה "קישטו" במדים על כל סממניהם, עליהם הייתה גאוותם. הדבר חיזק את גאוותם והערכתם העצמית של השוטרים וביטחונם בחשיבות שמייחסים להם הגרמנים.
לעומת זאת, הייתה זאת תקופה רציחות המוניות ו"טיהורים" ביהודים בערי השדה. לגטו וילנה הגיעו ידיעות על השמדת יהודי טרוקי, מקום בו התעללו בקורבנות וזרקו את גופות היהודים ל"קבורה" באגם המפורסם ביופיו. באותו זמן השמידו גם את יהודי מינסק, חיסלו את יהודי לידה, ועשו רצח המוני ביהודי ברנוביץ'. סמוך מאוד לאותו זמן, התבצע "טיהור" יהודי אושמייני מזקנים וחלשים בלתי מפרנסים. תפקיד מחפיר מילאו ב"טיהור" זה מנהל גטו וילנה והמשטרה. מנהל הגטו גינס נטל על עצמו את כל כובד האחריות לפעולה באושמייני, בהסבירו שבעשותו כך, הצילו את חלקם הצעיר היוצר של יהודי אושמייני, לשם כונסו, קודם לכן, שארית יהודי הכפרים והעיירות הקטנות בסביבה.
באותה תקופה ובמסגרת אותה מדיניות, הטיל מנהל גטו וילנה גינס, על יוסף, את התפקיד לצאת בראש קבוצת שוטרים לעיירה סווינציאני, על מנת להסדיר בה את בנית המגורים. מטה פ.פ.או. ויוסף שהיה חברו, שללו את הפעולה, בהבינם שמנהיגי הגטו זוממים לנצל את שמו ומעמדו הציבורי של יוסף לצרכי הצדקת הפעולה, להרגעת רוחות וחרדות היהודים שעוררה כל פעולה מנהלתית שכזאת. היה זה פרי ניסיון מר שהצטבר, כאשר על פי רוב הייתה זו הקדמה לפעולת "טיהור" או השמדה המונית. בדעה אחת עם המטה, סירב יוסף לציית לפקודה והטיף לשוטרים להימנע מעשותה. מפקדי הגטו ראו בכך הפרת אמון, הסתה, חתירה תחת סמכותם ואסרו את יוסף. הידיעה שעשתה לה כנפיים, הכתה בתדהמה את הקהל וגרמה להתערבות אנשי ציבור לטובת שחרורו של יוסף. אם כי הארגון הסתכן בחשיפה, החליט מטה פ.פ.פאו. להתערב. יצחק ויטנברג, ראש מטה פ.פ.או. וקומוניסט ותיק ידוע בציבור, וחיינה קומוניסטית ידועה וחברה בכירה בארגון הלוחם, הלכו לגינס ודרשו את שחרורו של יוסף. אף על פי שכבר קודם לכן התעוררו חשדות בלב מנהלי הגטו בדבר קיום מחתרת בתוכו, לא ידעו את ממדיה של המחתרת ועל שמאחדת בתוכה אנשי ציבור מכל גווני הקשת הפוליטית. התערבותו של ויטנברג הקומוניסט לטובתו של ראש בית"ר גלזמן, הוסיפה נדבך נוסף לחשד. תחת לחץ דעת הקהל וביודעם שמאחורי יוסף עומד כוח מלוכד, שחררוהו. בד בבד הגבירו מנהלי הגטו גינס ודסלר את זהירותם, אך גם את שאיפתם וחתירתם לחסל את ארגון פ.פ.או.. המשטרה הרחיבה את רשת המרגלים בעקבות חברי הארגון הלוחם, הגבירה את חיפושי הנשק בבתים, הפתיעה ברחוב וגם בשער.
המשטרה אסרה את יוסף שנית. כאשר התנגד למאסרו, היכוהו וגררוהו בכוח למשטרה. על הדרישה האולטימטיבית לשחרר מיד את יוסף, הסביר מנהל הגטו גינס, שיש להרחיק את יוסף מהגטו לטובתו משום שלגסטאפו הגיעו ידיעות על פעילותו.
מטה פ.פ.או החליט להתנגד, אם צריך, גם בכוח. הלוחמים נקראו להתייצב בעמדות, נכונים לפעולה. באותה עת הועברה למנהלי הגטו אזהרה שיתקלו בהתנגדות אלימה לכל ניסיון להוציא את יוסף מחוץ לגטו. למרות האזהרה והמתח שנוצר בגטו, החליטו השלטונות לבצע את זממם. בצהרי היום הוכרז עוצר. אסרו על איש להימצא ברחוב, פקדו לנעול את שערי הבתים. לאורך הרחוב המוביל אל שער הגטו הציבו שמירה מוגברת. למטה פ.פ.או היה ברור שאין מנוס מהתנגשות.
יוסף הובל בעגלה, כבול בידיו ותחת משמר שוטרים כבד, לשער היציאה מהגטו. המרחק היה קטן והזמן היה קצר. לוחמי פ.פ.או שהיו נכונים מראש לפעולה לאורך המסלול, פרצו משערי הבתים, זינקו על משמרות השוטרים. התגברו על הליווי, הורידו את יוסף מהעגלה ובחסימתם בגופם את הגישה אליו, הרחיקוהו מהר מן המקום שהיה במרחק עין מהשער, על ידו הוצבו חיילים ליטאים. השוטרים, בחלקם מובסים, אחרים נדהמים ואוהדים את המעשה, הצטרפו ללוחמינו. גם המוני היהודים המעודדים פרצו מבתים לרחוב, במתן דרור לאיבתם לשלטונות. הרחוב "חגג" לרגע קט. היה זה פסק זמן בו שלטו ברחוב לוחמינו, לא הורגש שלטון בגטו ולא נראתה משטרה. ארגון פ.פ.או. צבר באותו שלב אהדה רבה ומאידך, נחשף לציבור הרחב בגטו בטרם עת. מנהל הגטו והמשטרה מצאו עצמם במעמד נחות, כאשר לא היה לאל ידן לבצע את החלטתם, מחשש פן יגרמו להתנגשות אלימה, יאבדו שליטתם על המאורעות ויגרמו להתערבות הגסטאפו, מה שעלול היה לשים קץ לשלטונם. הם נאלצו בשלב ההוא לסגת, אך לא ויתרו על זממם להתגבר על הארגון הלוחם. הם קראו להחזיר את הסדר על כנו, להרגיע את הרוחות. מטה פ.פ.או הודיע למנהלי הגטו בגלוי, שכל איום על קיומו, יתקל בהתנגדות בכוח. הקלפים היו עתה גלויים.
לא היה מנוס מעימותים חוזרים, היות והשליטים הגרמנים חזרו והשתמשו בשירותי המשטרה היהודיים לכל עבודה בזויה, כגון: חיפוש אחרי היהודים המתחבאים, מיון סלקטיבי של קרבנות, מיון ואיסוף חפצי הנרצחים וגם כיסוי קברות המוניים. מנהל הגטו האמין שבכך יצליח להפחית את הנזק, לדחות את הקץ.
לשם כך היו זקוקים ליד חופשית, לסלק את העומדים בדרכם, המבזים אותם בפומבי וחותרים תחת סמכותם. היו אלה עימותים מחויבי המציאות, שחשפו אותנו בפני שלטונות הגטו והציבור הרחב בטרם עת, תרמו לפיחות יכולתנו להגשים את המטרות שלשמן הוקם ארגון הלוחם פ.פ.או.
כאמור, שנת 1942 הייתה ליהודי גטו וילנה תקופת רגיעה יחסית. פרט לרצח על הקלה בעבירות, רדיפות, מכות על יד השער, השפלות שאיש לא חלק על הלגיטימיות שלהן, לא נחרדנו זמן מה מפעולות השמדה המוניות. ארגון פ.פ.או יכול היה להתמסר לפעולות הכנה, חינוך והדרכה, הברחות נשק ותרגול השימוש בו , לחדירה מתוכננת יותר למקומות עבודה, בהם ניתן היה לסחוב נשק, תחמושת וחומרי חבלה, וגם לבצע פעולות חבלה. תשומת לב מרובה הוקדשה "לרכש". חברי פ.פ.או. שעבדו במחסנים, בתי מלאכה וסדנאות לתיקון ואחזקת ציוד לחימה, גנבו נשק מפורק לחלקיו וחברו אותו וגם חיבלו בו במקום. סחבו רימונים, חומרי נפץ. נפצים ואלתרו מוקשים ופצצות, מבלי שלאיש יהיה ניסיון קודם לכך. מאות תותחים ומכונות ירייה שיועדו לחזית, הוצאו מכלל שימוש, מנועי מכונות ומשאיות צבאיות חובלו לפני שיצאו לדרכן.

לייבקה מחבל בציוד צבאי
לייבקה בחור שעבד בתור מסגר בסדנה בה הרכיבו תותחים נגד מטוסים. לייבקה הטיל על עצמו משימה מתמשכת, להוציא מכלל שימוש תותחים רבים ככל האפשר, על ידי שחיבל בבריח התותח לפני שנשלח לחזית. באותה עת נקטעו במכונה שלוש אצבעות יד ימינו. הקטיעה גרמה לו סבל רב ומגבלה שעמה לא הסכין, המשיך לצאת לעבודה עם יד חבושה, בראותו בחבלה בתותחים משימה קדושה.

ויטקה    
באחד מאותם ימים הופיעה ויטקה עם שערות צבועות. טיב הצבע ועבודת הספרות לא היו בעלי מיומנות גבוהים, בלטו מאוד כתמי שער מובהרים. אם כי לא הייתה בכך הסוואה מספקת, בלט מאוד הדבר, היות וצביעת שיער לא הייתה מקובלת בנינו באותם ימים. לא העליתי על דעתי שיש לכך קשר פעולת חבלה, ראשונה מסוגה שאמורה לבצע. לתומי חשבתי שעתידה היא לצאת לשליחות מעבר "הורי החושך". לא הייתי בסוד העניינים, עדיין בסטטוס של חניכה צעירה, לא אחת ממורמרת, בראותי עצמי בשלה במחשבה ולמעשים. לעומת זאת הייתי עדת שמיעה למאורע עת התפרסם, שותפה לשמחה, עת הובאה הידיעה לגטו על פעולת חבלה, בה סופר שלא הרחק מווילנה עלתה רכבת גרמנית נושאת תחמושת על מוקש והתפוצצה על תכולתה. לא היה גבול התרוממות הרוח הגאווה שאחזה בכולנו, עת נמסר לנו באופן מוסמך וחגיגי שהייתה זו פעולה מעשה ידי לוחמינו ויטקה, איסקה ומשה.

בעלי ברית?
 באותה עת ובאופן מקביל, חיפש המטה קשרים לגופים וארגונים בעיר. היה לנו צורך משווע בבעלי ברית, בכתובות מחוץ לחומות הגטו, דרכה ניתן יהיה להעביר ידיעה לעולם החופשי על קיומנו, על ההשמדה ההמונית השיטתית של היהודים, על מצבינו בגטו ועל קיום מחתרת בתוכו ומטרותיה וגם עזרה בנשק, תחמושת וסיוע מעשי בעת פקודה. קיווינו מגוף כזה לעזרה ממשית בפרוץ המרד, אליו התכוננו ועתיד היה לפרוץ לנוכח חיסול הגטו. רוב המאמצים לקשור קשר ממשי לא נשאו פרי, או נקטעו בשלביו הראשונים. עוד בראשית הדיונים נותק הקשר עם המחתרת הפולנית-לאומית בווילנה. אם כי הכובש הנאצי היה אויב משותף לנו ולמחתרת הפולנית, נפרדו דרכינו, בהיות המחתרת הפולנית עוינת את ברית המועצות ואת היהודים. משום כך סרבו להושיט סיוע בנשק שהיה מצוי בשפע ברשותם. ניסיון נוסף, הסתיים אף הוא בכישלון בראשית הדרך, כאשר אנשי מטה פ.פ.או הקימו קשר עם חוליית צנחנים שהגיע ממוסקבה קיץ 1942, כחיל חרוץ לתנועת פרטיזנית באזור. קוימו מספר פגישות בין איש המטה ובין נציגי החוליה. דווח להם על הקורה ליהודים בגטו וילנה, על קיום המחתרת, מטרותיה ופעולותיה מחוץ לגטו, על הזיקה בין שאיפותינו להילחם בגרמנים ובין זירת הקרב בגטו.
לא בנקל התקבל על דעת חוליית הצנחנים הרעיון של מאבק יהודי בגטו. היה זה מקרה חריג ונוגד כל מה שרגילים היו בתפיסתם את המאבק הפרטיזני. אחרי חילופי דברים והבהרות, שוכנעו אנשי החוליה בחשיבות שפ.פ.או. מייחס למאבק על כבוד העם והחיים, כחלוץ עמו. הם הכירו בפ.פ.או, בשם המפקדה המרכזית של הפרטיזנים במוסקבה, כחלק מהתנועה כולה ובמטרותיה הספציפיות. הבטיחו לסייע בנשק, תחמושת ועזרה בפרוץ המרד. סוכם גם על המשך פעולות החבלה בעיר בשיתוף פעולה עם החוליה, על איסוף מידע בעל משמעות צבאית ופעולות ריגול וחבלה במקומות העבודה, בהם עבדו לוחמי פ.פ.או. קשר זה נותק, כתוצאה מבגידה ומסירה. החוליה הותקפה בידי הגרמנים, ניטש קרב, בחלקם נפלו, אחרים נסו והקשר הופסק ובעקבות כך נותק הקשר עם המרכז הפרטיזני במוסקבה.
מטה פ.פ.או. לא ויתר בנקל על קשר שלראשונה עורר תקוה לצאת מהבדידות. הוחלט על שליחות למוסקבה. שתי לוחמות פ.פ.או. צסיה וסוניה נבחרו על ידי המטה למשימה. הן צוידו בתעודות זהות ורשאיות מעבר מזויפות, נטלו עמן מידע על הגטו, המחתרת, על אתרים בעלי חשיבות צבאית באזור. את מה. שהיה באפשרותן, שיננו בעל- פה ויצאו לדרך. הן אומרות היו לחצות את קווי החזית ולהגיע למפקדה הפרטיזנית במוסקבה.
הייתה זו דרך ארוכה, נועזת ומסוכנת, אילו גם לא היו השתיים יהודיות, נושאות מסמכים בעלי אופי צבאי ובעת מלחמה. בין יתר הקשיים והתלאות שעלו בגורלן, נפלו מספר פעמים לידי המשטרה, נאסרו, נחקרו והצליחו כל פעם לחמוק, או להימלט מידי השוטרים ומתוך דבקות במטרה, המשיכו בדרכן. הן הגיעו לא הרחק מקווי החזית, נתפסו והוחשדו בריגול, הוחזרו לצורך חקירת מסמכיהן לווילנה היות ונשאו על גבם את חותמתם. בתחנת הרכבת עלה בידן להימלט מ"המלווה", להסתתר בין קבוצות יהודי הגטו שעבדו ברכבת ולחזור עמם לגטו אחרי גמר עבודתם. כך הסתיים ניסיון נועז לפרוץ את ההסגר, לצאת מהבדידות ולהרחיב את הקשר עם העולם החיצון, שבאותו שלב לא עלה יפה.

המפלגה הקומוניסטית בווילנה והמחתרת בעיר
מטה פ.פ.או., אם כי לא מצא מחתרת לוחמת מחוץ לחומות הגטו, נקט יוזמה להקמתה. חברי פ.פ.או, יהודים קומוניסטים ותיקים מאז פעולתם במחתרת בפולין, יצאו מהגטו לחפש את עמיתיהם לשעבר.
קומוניסטים פולנים וליטאים, שהיו בשיא פעולתם ותפקידי מפתח בזמן שלטון הרוסים והליטאים התפזרו עתה, נעלמו בגלל פחד הלשנה בפני הגרמנים, והסתתרו בכפרים, יערות, שינו זהותם, אחרים גם עברו לצד האויב, אם כי היו קומוניסטים פולנים באזור, לא הייתה לרבים מהם הסכמה באשר לשיוך וילנה והמחוז לרפובליקה הליטאית, כפי שצידדה ברית המועצות. הם נקרעו בין נאמנותם לעמם ומרכז מפלגתם במוסקבה. לרבים מהם היו רגשות לאומיים עזים, ואלה הפריעו לפולנים ולליטאים להתארגן למסגרת לוחמת אחת. על בסיס עוינות זו הקימו הפולנים הלאומנים מחתרת משלהם , שהייתה קשרה לממשלת פולין הזמנית הגולה ששכנה בלונדון. מחתרת זו הייתה עוינת את ברית המועצות לא פחות מאשר את הגרמנים ונלחמה על עצמאותה וטיהור האזור מכל כובש זר. הוקמה מחתרת פרטיזנית מאוחדת, שמפקדתה שכנה בווילנה. בראש המפקדה עמד ראש העיר וילנה לשעבר, קומוניסט ותיק, ויטאס. כהמשך טבעי ליוזמה, הצטרף לארגון פ.פ.או. כנדבך למחתרת הפרטיזנית הכללית ונציגה במפקדה הראשית היה מפקד מטה פ.פ.או., יצחק ויטנברג. היינו עתה חלק מתנועה פרטיזנית גדולה, חטיבה יהודית לוחמת, נאמנה למטרתה המרכזית שבסיס מאבקה אמור היה להיות בתוך הגטו, נוכח חיסולו הקרב, פרט לסיוע בנשק ,תחמושת, קשרים בעיר, אמורה הייתה המחתרת הארצית לפתוח בפעולות איבה נרחבות בפרוץ המרד בגטו, על מנת להחליש את לחץ הגרמנים על הלוחמים בגטו ולסייע לנותרים בחיים מהמרד, להבקיע דרך לפרטיזנים, להמשך המאבק.

יחס היהודים לברית המועצות
יחס היהודים בגטו באותה עת לברית המועצות ולצבא האדום, היה דומה לזה של "גואל", שרק ממנו יוכלו לצפות להצלה, אך בכלל, גאולה מהעבדות וההשפלה. זה היה הכוח המוחשי הבלעדי באזור, אליו היו מכוונות הלבבות ועיני היהודים כולם. ללא הבדל השקפת עולם התפללנו לניצחונם. לוחמי פ.פ.או באופן ספציפי, ללא הבדל השתייכות ארגונית פוליטית לשעבר ראו במחתרת הארצית בהנהגת הקומוניסטים, את הקשר היחידי האפשרי למאבק מאורגן בעל משמעות, במטרה משותפת להביס את הנאצים ולהכריע את האויב.
הדפוס של המחתרת הכלל ארצית, בו פורסם עיתון המחתרת והופצו כרוזים באזור נבנה ע"י לוחמי פ.פ.או, בהם פורסמו ידיעות מהחזית וקראו לאוכלוסייה בשטח הכבוש להצטרף לפרטיזנים, לחבל כל אחד במקום עבודתו וסביבתו, במאמץ משותף להכריע את האויב.
ביערות הסביבה הופיעו גם פרטיזנים. בין היתר, יהודים שנמלטו מהשחיטות בערי השדה, חיילים מהצבא האדום שברחו מהשבי, קומוניסטים נושאי תפקידים רמים לשעבר, וגם שליחי פרטיזנים מהמזרח, שם הקדימה להתארגן התנועה. עם גבור ניצחונות הצבא האדום וסבירות גוברת של תזוזת החזית מערבה, ראו רשויות ברית המועצות צורך לארגן תנועה פרטיזנית ליטאית, שתסייע בידי הצבא האדום ותשמש חיל חלוץ להקמת השלטון הרצוי להם במקום, אם וכאשר יכבשו את השטח מידי הנאצים. נוצר קשר בין המחתרת המקומית ובין התנועה הפרטיזנית במזרח. רבו פעולות החבלה בסביבה, מהיערות הגיחו מדי פעם פרטיזנים, בהם נתקלו הגרמנים בדרכם. בגסטפו הצטברו ידיעות מגוונות שהרכיבו פסיפס, שהעיד מעל לכל ספק על קיום מחתרת מסועפת ומאורגנת ממרכז אחד.
הגרמנים החליטו להציב לה אתגר. מרד וורשה שימש להם אזהרה. לא ארך הזמן והגסטפו עלה על עקבות המקשר במפקדה הארצית ואסרוהו . מיד אחריו נפל לידיהם ראש המפקדה הארצית, אם כי הצליח לאבד עצמו לדעת בתאו בבית כלא. בעקבותיו נאסרו חברי מחתרת ומנהיגים ואנו נותקנו ממקור, ממנו ציפינו לעזרה בשעת המבחן.

מות ויטנברג

בעקבות המאסרים בעיר הגיעו גם לגטו. אנשי הגסטאפו העבירו דרישה לראש הגטו גינס, להסגיר להם את יצחק ויטנברג, מפקד ארגון פ.פ.או.. נפוצו שמועות שהם דורשים אותו חי, שזו דרישה אולטימטיבית, הזמן בה נקוב והסנקציה מוגדרת מראש: אם לא יוסגר לגסטפו יצחק ויטנברג, יחוסל הגטו כולו. בגטו השתררה חרדה ומהומה ובארגון פ.פ.או., מבוכה.
כמובן מאליו באותו שלב החליט המטה לא להסגיר את מפקדו. ויטנברג עצמו הסתתר בלי שנדע מקומו. כאחד הלוחמים עברה עלי סערת רוחות, מספר ימים לא ידעתי את נפשי: הייתכן שיקול, שהארגון הלוחם יסגיר לגסטפו את מפקדו? לכולם היה ברור שהגסטפו לא יוותר על דרישתו ולא יהיה מנוס מהתנגשות.
 לוחמי פ.פ.או. נמצאו בגיוס מתמשך. רבים מאתנו לא עצמו עין. התהלכנו כסהרוריים. הבוקר התערב בערב, הערב בבוקר. שוטטנו מחליפים מקום, ניזונים מהשמועה יותר מאשר מידיעה מוסמכת. כל אחד עשוי היה לתהות על פתרון. המטה עסוק היה בדיונים.
נפוצה שמועה שמפקד הגטו גינס הזמין אליו את אנשי מטה פ.פ.או. ובתוכם את מפקדו ויטנברג, על מנת לדווח להם על המצב ולהתייעץ על מוצא. עוד באותו לילה הוכינו בהלם, כאשר פשטה בינינו השמועה, שהייתה זו בגידת מנהיגי הגטו. המפקד יצחק ויטנברג נעצר לעיני אנשי המטה, והוסגר ע"י מפקד המשטרה לידי חיילי הגסטאפו, שציפו לו במקום מראש.
כבול באזיקים הובל מפקד הארגון הלוחם ע"י חיילים ליטאים לשער הגטו. לוחמי פ.פ.או. שהיו ערים למצב ומגויסים, החליטו לשחרר את ויטנברג בכוח.
היה זה בחשכת הלילה, הגטו שרוי בעוצר, בנוכחות כוחות משטרה מוגברים, זנקו לרחוב חברי הארגון בכיוון בו הובל המפקד כבול הידיים לאחור. ויטנברג נשמט מידי מלוויו בחסות הלילה ותוך מאבק והתגוששות הלוחמים בשוטרים הליטאים, הרחיקו את המפקד מהזירה למקום סתר, כאשר הנותרים המשיכו להיאבק ולחסום את דרכם של החיילים והשוטרים היהודים, שהופתעו מהתגובה האיתנה ומהפעלת הכוח. חלק מהלוחמים שנטלו חלק בשחררו של המפקד נאסרו על ידי המשטרה היהודית וקיימת הייתה סכנה שהגסטאפו ידרוש את הסגרתם. קבוצת לוחמים אחרת יצאה לשחרר אותם בכוח. השוטרים לא הפגינו התנגדות. אף הם התלבטו במצב שנוצר. מה גם ובין הלוחמים נמצאו חברי מחתרת שהיו מוכרים להם כשוטרים.
ברחוב השתררה בהלה ומהומה. לכולם היה ברור שאין זו אלא התחלה.
אנשי מטה פ.פ.או. הורשו לעזוב את מקום הפגישה, בו שמו להם את המארב, אחרי שהמפקד הוצא ע"י הליטאים. לפני שעזבו חברי המטה, איימו על מפקד הגטו גינס, שעשוי לתת את הדין על הבגידה. גינס תירץ את המעשה בחוסר מוצא, בדרישה אולטימטיבית של הגסטפו, בה איימו לחסל את הגטו. לפי דברי גינס, נודע לגסטפו על ויטנברג מפי אנשי המפקדה הארצית שנאסרו בעיר, מחוץ לגטו.
למטה פ.פ.או ולאנשי הארגון כולו היה ברור שהגסטפו לא יוותרו על דרישתם להסגיר להם את ויטנברג. למעלה מכך, חשבנו שאין הוא אלא ראשון, אחריו ידרשו להסגיר את אנשי המטה כולו, יחסלו את אלה שהיו חשופים זה מכבר. היה לנו ברור שזו התחלת חיסול הגטו, אותו חותרים אנשי הגסטפו לבצע ככל האפשר ללא התנגדות וללא קורבנות מצדם.
מה שהיה ברור לאנשי הארגון הלוחם, היה עדיין מוטל בספק בעיני מנהיגי היודנראט בגטו. הם עשו כמיטב יכולתם על מנת להחדיר ספק זה לאוכלוסיית הגטו כולה. הם עדיין האמינו שניתן להאריך את תקופת גסיסתו של הגטו, ע"י שישתפו פעולה בחיסול הארגון הלוחם, ואולי רק יצליחו להציל קומץ יהודים ליום השחרור.
נוכח המציאות והוודאות הכמעט מוחלטת שהארגון הלוחם עומד בפני הכרעות גורליות, המשכנו כולנו להיות מגויסים. באותו שלב עדיין איש מאתנו לא העלה על הדעת שהארגון הלוחם יסכים להסגיר את מפקדו ואמנם, ניתנה פקודה להיות בכוננות גבוהה ולצייד את הלוחמים בנשק.

דברי גינס בפני יהודי הגטו , היענות העולם התחתון, התנגשות עם פ.פ.או. .
יצחק ויטנברג המשיך להסתתר מחופש בבגדי אישה.
עוד באותו לילה כינס ראש הגטו את המשטרה, את ראשי קבוצות העבודה ואת אנשי האגרוף ונשא בפניהם דברו. בנאומו תיאר את המצב, ואת סיכויי הגטו לשרוד אם תשכיל האוכלוסייה לשמור על השקט, החוק והסדר, לא תעסוק אלא ביעילות בעבודה שאותה הביטו הגרמנים לספק לו לאורך זמן. הוא האשים את הארגון הלוחם כפורשים מהציבור, מתנכלים לגורלו, שואפים להפר את "הסדר", על מנת לקרב את הקץ. לדבריו, נדרש ע"י הגסטפו יצחק ויטנברג בלבד. אחרת, אומרים אנשי הגסטפו לחסל את הגטו כולו, להעלותו באש ולהפציצו מהאוויר. מנהל הגטו גינס סיים את נאומו בקריאה לנוכחים לעזור למשטרה למצוא את ויטנברג, להסגירו ובכך להציל את הגטו מהשמדה. לקריאתו זו של ראש הגטו גינס, הייתה היענות מידית. אנשי עולם התחתון יצאו מצוידים באלות, מוטות ברזל וגרזנים לחפש את המפקד, במקום בו האמינו שמסתירים אותו. כשנחסמה דרכם ע"י לוחמי פ.פ.או. שעמדו כחומה בצורה ולא הרשו לאיש להתקרב, הפעילו את כל כוחם הברוטלי ורבים מלוחמינו נפצעו בכל חלקי גופם עד זוב דם ובמאמצים הצליחו להשיג את הפורעים לאחור עם הפעלתו של נשק באוויר.

יחס האוכלוסייה בגטו אל חברי הפ.פ.או.
למרות שהסכנה לחיים הייתה מאוד מוחשית והלוחמים צוידו בנשק, ניתנה הוראה ע"י המטה לא להפעילו נגד היהודים. הפורעים חזרו והתקיפו, הסתערו בחמת זעם, אליהם הצטרפו באותו שלב גם סתם יהודים, שהאמינו באמונה שלמה לדברי ההסתה של ראש הגטו, שאנשי הארגון הלוחם ממיטים עליהם שואה ורק הסגרתו של ויטנברג לידי הגסטאפו תציל את חייהם מכליה. הציבור המוסת התנפל על הלוחמים בחמת זעם, בכל שמות הגנאי. קראו לנו בוגדים, סיקלו באבנים ובכל חפץ שנקרה בדרכם. כאשר חלפו מספר שעות וויטנברג בכל זאת לא נמצא, זימן מפקד הגטו את מנהלי קבוצות העבודה ביחידות הגרמניות והודיע להם שהגסטפו פקד לאסוף את האנשים עם בני משפחתם. במקומות העבודה מחוץ לגטו. קמה בהלה: הציבור היה בטוח שהגיעה שעת הקץ. המצווים לצאת עם משפחותיהם העירה, חשדו שהגרמנים מתכוונים לחסל אותם שם, כפי שהיו לכך תקדימים בעבר. הנשארים האמינו שדווקא אותם מתכוונים לחסל. אלה וגם אלה חברו לקהל אחוז טרוף, שרק הסכנה בפניו נעמד ייצר הקיום, יכול היה להולידו.
הרחוב דמה לשדה קרב. נשקפה סכנה מוחשית מאוד ללוחמי פ.פ.או., אלא אם כן יפעילו את נשקם נגד היהודים הנסערים. הלוחמים ניסו בסכנת חיים להסביר לקהל המוסת והזועם שאין הארגון הלוחם גורם לחיסול הגטו, אלא מגן על קיומו, שהסגרתו של המפקד רק תחליש את הגטו ותאפשר לגסטאפו לחסלו ללא התנגדות. פרט למקרים מעטים, לא הייתה להסברתנו הקשבה. הפחד המידי בפני המוות. הסתיר את הבינה. לא אבו לשמוע. נוצר מצב של משטמה ועוינות שעלול היה להצית מלחמת אחים. הפעם הייתה ידם של מפקדי הגטו על העליונה.
מה קרה הלאה וכיצד נפלו הכרעות, אינני יודעת. צעירה מדי ומרוחקת מאותו רובד בו נפלו ההכרעות, המשכתי לשוטט ברחובות בדומה לחברי. הרחוב המה בני אדם חרדים ומבולבלים. פתאום פשטה שמועה שויטנברג החליט להסגיר עצמו לידי הגסטאפו. נרגעו במידת מה הרוחות, הציבור נשם לרווחה, הורגשה הקלה מהולה בתחייה. סירבתי להאמין. – מסערת קרב לכניעה לרוצחים? המפקד מושיט צווארו לתליין?
התרחשויות לא השאירו בידינו זמן לתמיהות ותהיות, המפקד ויטנברג אמנם צעד עייף, בצעדים מדודים, מלווה שוטרים שהובילוהו לשער... המוני יהודים ואנו פיקודיו בתוכם, ליווינו את המפקד במבט מבוייש. פרצתי בבכי. היום אני יודעת שהייתה זו נקודת שבירה, בה התמוטט לראשונה עולמי הנועז.
למחרת נודע לנו שהמפקד נמצא מת בתאו, בטרם הספיקו אנשי הגסטאפוט לחקור אותו. בגיטו נרגעו לזמן מה הרוחות, הורגשה הקלה-הציבור חש ברגשות אשם ואני בתוכו. האבל היה כבד, כבד ותובע עלבון - היה זה הקרב האבוד הראשון שלא התקיים וצילו הארוך מעיב עד עצם היום הזה. הדבר היה באמצע יולי 1943 .
הייתי באותה עת בת תשע- עשרה, בגרתי ובשלתי באותו פסק זמן של מבחנים,לבטים וחישולים. המבחנים בפניהם הציבו אותנו קורות הימים ההם היו חומרים והרי גורל, מעבר למה שהיינו כשרים להתמודד בהצלחה באותו זמן. את מטרות הארגון וציפיותיו מלוחמיו, אני רואה תקופות גם 38 שנים אחרי התרחשות המאורעות.
היה זה ארגון פ.פ.או. בגיטו וילנה שהגה, ניסח לראשונה את רעיון ההתנגדות הפעילה להשמדה וקרא למאבק מזויין בתוך הגטו: נוכח חיסולו. אלה היו שליחינו שהעבירו את הקריאה למרד לגיטו ורשה, ביאליסטוק ומקומות אחרים, בצורת כרוז שהגה וניסח אבא קובנר, חבר מטה פ.פ.או. וממנהלי השומר הצעיר בווילנה. הקדימו אותנו להגשים את המרד על גופם לוחמי גיטו ורשה. חיסול גיטו ורשה ובעקבותיו המרד, קדמו בשישה חודשים את חיסול גיטו וילנה. הידיעות על עמידתם בגבורה בקרב מול אויב אדיר, חמוש וחזק לאין שיעור, רוממה את רוחנו וחיזקה את צידקה דרכנו. חשנו גם באהדת, הזדהות וגאוות יהודי גיטו וילנה לעמידתם ועוז רוחם של הלוחמים בוורשה. ידענו שאותו גורל צפוי גם לנו. אמורים היינו להפיק לקחים מהמאורעות שם ולפעול לאורם.
ראשי הגסטפו למדו לקחים מהמרד בוורשה ומהסכנה הצפויה להם מקיומו של כוח לוחם מאורגן, במקרה של חיסול הגיטו. הם החליטו להקדים ולחסל את הכוח הלוחם בגטו וילנה בשלבים, לפני שיגיעו לביצוע מטרתם הסופית.
קשה היום לשפוט מה היו הסיבות להתפתחות כה שונה בגטאות ורשה ווילנה. יתכן ומנהיגות גיטו ורשה הייתה חזקה יותר. אולי היה זה החשש של ארגון פ.פ.או. למלחמת אחים ויתכן וחברו כאן יחד כמה גורמים.
אחרי מספר ימי היעדרות חזרתי מתוסכלת, עייפה ונטולת שינה למה שקראו אז הביתה. אתי חברי לייבקה. שפעל אז בכל שלבי המאורעות. אמי לא טרחה אפילו לשאול למקום היותנו ולמעשנו. היא שמעה וידעה בוודאות ורחשה לנו בוז על שסכנו את הגטו ובסוף לא העזנו. היא לא אחת זלזלה ובזה בקול רם להשקפותיי ולשכמותי. אמי ראתה באידאליסטים אנשים שטרם בגרו או פוחזים, ומשום כך ראתה סכנה במעשינו.
לא ניסיתי להצדיק או להסביר, מה עוד ולא הייתי שלמה עם עצמי ודרכי, כמוני חברי ארגון רבים, עת התפקחנו ביום המחרת. הרחוב נרגע לעת קצרה, לכאורה חזר הכל למקומו. נותר רק היגון, השכול, המועקה והעצב המשתק. נעלמה תחושת הלחץ של אלימות הרחוב ואחריות לאומית לפרוץ מלחמת אחים, שתחת השפעתה פעלנו ושאין לתאר חומרתה ממרחק של זמן.
אחרי מות המפקד ויטנברג, לא חזרו עוד הדברים להיות כתמול שלשום. היינו חשופים לעיני כל כתוצאה מהמאורעות האחרונים. כל ילד ברחוב ידע להצביע על לוחמינו שרק אתמול עמדו חשופים במאבק אכזר, מגונים ומותקפים. משטרת הגטו הגבירה את המעקב והתחקתה אחרי כל מעשי כל אחד מאלה שהתנגשו בהם במאבקים האחרונים.
מפקדי הגטו והמשטרה צברו כוח, יוקרה ובטחון עצמי, אחרי שהצליחו להביא להסגרתם של מפקד הארגון הלוחם ולהטות את אהדת הציבור לצדם. היהודים, חרדים שמא יידרשו לשאת באחריות לקיומנו ומעשינו, שיתפו פעולה עם המשטרה. היו מוכנים לדווח להם על כל תנועה שנראתה חשודה בעיניהם. הציבור החרד ומוסת בגטו, נהיה חשדן, עוין ומוכן לכל מסירה. פעולת הארגון הלוחם נעשתה קשה שבעתיים ומסוכנת.
בין הלוחמים פשטה רוח נכאים, דכאון וחוסר אמונה שיהיה בכוחנו לבצע את המשימה שהטלנו על עצמנו בבוא חיסול הגטו, שנראה עכשיו מוחשי וקרב. גברו ניגודי הדעות בין חברי הפ.פ.או בדבר הלוחמה בתוך הגטו, אז העברתה ליער.
מה עוד, ונדרשנו לצאת ליער ע"י המפקדה הפרטיזנית הארצית, שהיו זקוקים גם לתוספת כוח ביערות נרוץ', בהם התרכזו באותה עת קבוצות פרטיזנים. חברי המפלגה הקומוניסטית ואנשי המטה מתוכם, ראו חובה לקבל מרות ולציית להוראות מוסדותיהם. קרצה לחלק מהלוחמים המחשבה שביער יש אפשרות רבה יותר לשרוד בחיים, כאשר ימי הגטו נראו ספורים, ההשמדה ודאית ואפשרות הקרב מוטלת בספק.

הוצאת קבוצה לפרטיזנים
בפני מטה פ.פ.או עמדה באותה עת בעיה מידית קשה, הקשורה בסכנת חיי הלוחמים, כאשר רובם חשופים היו ומצויים תחת מעקב משטרת הגטו. חברי המחתרת עלולים היו כל רגע להיות נדרשים להסגרה ע"י הגסטפו.
המטה החליט באופן דחוף, להוציא פלוגה ליער, מבכירי הלוחמים שצפויה הייתה להם סכנה, מצוידים במיטב הנשק והתחמושת שעמדו באותה עת לרשות הארגון. היעד היה יערות נרוץ', מהם הייתה דרישה לשלוח לוחמים, שם אמורים היו ליצור בסיס לקליטת יתר הלוחמים אם וכאשר יגיעו. אחרי הכנות קצרות ופעולות הטעיה לגבי משטרת הגטו והאוכלוסייה, עזבה ב-24 באוגוסט פלוגה בת 21 לוחמים, בראשה עמד יוסף גלזמן.

הקרב
לא היינו שוב אותו כוח כבעבר, אך נשארה עדיין קבוצה אידאית שלא הייתה מוכנה נפשית לזנוח את רעיון המערכה בגטו, שמא בכל זאת יווצר מצב נוכח חיסולו הקרב של הגטו, שיאפשר לפקוח את עיני היהודים בגיטו ולהטותם למרד בעקבותיו. הייתי אכולת תסכול לגבי ההחלטה לצאת ליער ונשארתי עם האחרונים בגטו . תרמו לכך גם רגשות אחריות לגבי אמי. אמי עדיין לא זנחה את אמונתה באפשרות להעביר את הזמן הקשה שנותר במחבוא בעיר ואני הייתי להם לאבן-נגף. היציאה ליער וזניחתם נראתה בעיני פשיטת רגל מוסרית , בפניה התגוננתי בכל מאודי.
הארגון הלוחם לא הספיק עדיין להסתגל למצב בו קבוצת חברים בעלת משקל סגולי מיוחד עזב אותנו לפרטיזנים, וכבר למחרת הגיעתנו הידיעה שהפלוגה עלתה על מארב שטמנו להם הגרמנים לא הרחק מווילנה. מבין העשרים ואחד נפלו בקרב באותו מארב תשעה לוחמים. היתר הגיעו ליערות נרוץ' אחרי ימים ולילות ארוכים של תלאות, קרבות והתנגשויות עם כוחות גרמנים.
הידיעה שנתקבלה בגטו אמרה, שהייתה זו מסירה של משתף הפעולה, מפקד המשטרה היהודית דסלר. מיד באותו יום, הגיעו לגיטו אנשי הגסטפו ופקדו על המשטרה לאסור את כל בני המשפחה של הקבוצה שיצאה יום לפני כן לפרטיזנים. הם מצאו רשימה מדויקת של שמות המשפחה ודרשו לקבל לידיהם את כל בני המשפחות, אף שהיו ביניהם בני משפחה פיקטיביים. למעלה משלושים איש נאסרו ע"י המשטרה היהודית ועוד באותו יום הוצאו להורג בפונאר ע"י אנשי הגסטפו.
האבל בגטו על הרבים שנפלו ועל בני המשפחה שנרצחו באותה יממה היה כללי ומהמם. המשטרה ניצלה יפה את האווירה העוינת והגבירה את ההסתה נגד הארגון הלוחם כאחראי במות הנרצחים, ביניהם 5 מנהלי עבודה שתחת אחריותם עבדו הלוחמים שיצאו לפרטיזנים.
הענישה על האחריות הקולטיבית קיבלה עכשיו משמעות חריפה ומוחשית בשטח. היהודים שבסיס אמונתם הלך ונשמט מתחת רגליהם בהיותם בתוך תהליך מואץ של חיסול הגטו, נאחזו בקש שהושיט להם מפקד הגטו, על מנת להציל את שארית התקוה. הריגול וההלשנה הפכו לחובה ורבים מלאוה בנפש חפצה.
חיסול גטו ורשה ובעקבותיו המרד, תרמו להתעוררות של אהדה למאבק בין הצעירים. ארגון פ.פ.או. קלט אז לתוכו חברים, שלא ראו את העיקר במאבק בתוך הגטו.
רוח הלוחמים הושפעה לא מעט מהאווירה שאפפה את האוכלוסייה הצעירה בכללה. אלה דיברו על רכישת נשק, על יציאה ליערות, העברת בסיס המאבק מחוץ לגטו. חדירת רוחות אלה לתוך הארגון הגבירה את האמביבלנטיות לגבי מטרותיו.
פ.פ.או היה ארגון אידיאי בעל אמות מידה מוסריות יחידות במינן בגטו. באותה עת התקיימו גם קבוצות נוספות, שאף הן דגלו בהתנגדות. דרכן הייתה פשוטה ומובנת יותר. לא היו להם התלבטויות בחירה בין המאבק על החיים והכבוד הלאומי בתוך הגטו או מחוצה לו. ההישרדות הייתה להם למטרה מרכזית, אם גם היה לשם כך צורך לאחוז בנשק, הרי היו נכונים. לנוער המצוי בגטו הייתה זו מחשבה ודרך פעולה פשוטה, מובנת ומובילה לייעד מוגדר ובטוח יחסית.
אחרי ניסיונות חוזרים לפתות את היהודים להתייצב מרצונם לנסיעה למחנות באסטוניה, לא הצליחו מוסדות הגטו לספק את מספר "המתנדבים" שדרשו הגרמנים. אנשי הגסטאפו עצמם לקחו את העניינים לידיים. בבוקר השכם הקיפו את הגטו כוחות מוגברים של חיילים ליטאים ואסטוניים. חלקם פרצו לתוך הגטו וחטפו את כל מי שנקרה בדרכם.
לא התייחסו לאישורים ממקומות עבודה, משום שהמגמה הייתה לחטוף רבים ככל האפשר. על יד השער עצרו קבוצות יהודים שהיו בדרכם לעבודה והובילום לתחנת הרכבת. אותו דבר עשו באותו יום במספר מקומות עבודה בעיר: סגרו על הקבוצות בכוחות צבא, עוד לפני שהספיקו להבין מה אמור להתרחש. את כולם הובילו לתחנת הרכבת והסיעום ישר ל"יעדם". באחד מפרברי וילנה עבדו בשדה תעופה יהודים במשך השנתיים של קיום הגטו. באותו יום של הטיפות, הובא צבא רב לשדה התעופה עם בוקר, הקיפו את הקבוצה לפני שהספיקו להתפזר כל אחד לעבודתו וצוו על היהודים ללכת בעקבותיהם. נשמעו מיד קריאות ליהודים להתנגד, להימלט לכל עבר, לא לתת אמון בהבטחות משום שמובילים את כולם להשמדה, לפונאר. ההיענות לקריאה הייתה מידית והיהודים הסתערו בידיים ריקות על חגורת החיילים, על מנת לפרוץ להם דרך לבריחה. הגרמנים אמנם הופתעו, אולם פתחו מיד באש חזקה והפילו חללים רבים. חלק מהבורחים מצאו להם מחבוא בעיר, אחרים שוטטו במשך שעות בלי למצוא להם מקום מקלט, חזרו לגטו ונעצרו ע"י החיילים בשער והובלו מיד לרכבת. אחרים שהגיעו לשער הגטו עם ערב, בלית ברירה מסרו את עצמם לידי המשטרה היהודית, בהאמינם שלא יסגירו אותם. הפקודה באותו יום הייתה לאסוף את כל מי שיימצא ולשלוח לאסטוניה. השוטרים היהודים ניסו לשכנע את הנתפסים שאין הם אלא מובילים לעבודה לאסטוניה. רבים לא שוכנעו ונכנסו למאבק עם השוטרים. בתוך המהומה הצליחו אי אלה לחמוק מידיהם ולהיעלם בסמטאות הגטו.
היה זה מקרה ראשון של ניסיון קיבוצי להתנגד בכוח למשלוחים, שהוכתר בהצלחה יחסית, אם כי עשרות הרוגים נותרו באותו יום בשדה התעופה.
גם ימים לאחר מכן, המשיכו הגרמנים לאסוף יהודים ולהובילם לאסטוניה. קבוצות ובודדים המשיכו לצאת גם לפרטיזנים.
עבדתי באותם ימים במנסרה עם יהודים, לא הרחק מווילנה. כרגיל, יצאנו בקבוצה לא גדולה עם בוקר בליווי מנהל המנסרה הגרמני שנהג לבוא ולקבל אותנו לעבודה בשער הגטו. באותו בוקר של חטיפת יהודים לאסטוניה, הגיע הגרמני כרגיל לשער. עברו השני של השער המה אנשי גסטאפו, ליטאים ואסטונים. בעת שעברנו את השער התנפלו עלינו החיילים האסטונים. צופפונו והצעידו אותנו בחיפזון, כנראה על מנת למנוע בריחות. לפנינו וגם אחרינו עשו ביהודים את אותו הדבר. ידענו מייד שאנו מובילים לרכבת. כל אחד מאתנו ניסה לחמוק מידיהם. אחרי שני ניסיונות שכשלו והחזירוני לטור, עלה בידי לעלות על המדרכה בקרבת מקום ביתי לשעבר. תלשתי משמלתי את הטלאי הצהוב, העמדתי פנים והתערבתי בין עוברים ושבים. סייע בידי לבושי, ששמרתי עליו תמיד שיהא מסודר ככל האפשר, מטופח ולא ימשוך תשומת לב. ניסיתי את ידית שער ביתי, היה נעול. המשכתי בדרכי שלא היה לה נדמה לי סוף באותו יום. עברתי ברחובות שידעתים לשעבר ולא פגשתי נפש מוכרת. דימיתי שרבים מסתכלים אחרי. עשיתי את דרכי מספר פעמים באותו מסלול עד הערב בראותי חיילים על יד שער הגיטו התרחקתי מהמקום. הבדידות, הניכור והערב הכריעוני, ניסיתי מזלי שנית והצלחתי. על ידי השער הורגשה הרפיה. השתלבתי בקבוצת עובדים חוזרת ונכנסתי לגטו ללא בעיות הדבר הפתיעני.

חטיפת אחי
בניגוד לשעות היום היו באותה עת על יד השער שוטרים בודדים בלבד החיים בחוץ זרמו כרגיל. מעברו השני שרר מתח רב. עדת בני אדם דוויה וחרדה צבאה על השער. ציפו עדיין לבאים המעטים, שאלו את כל אחד מהחוזרים אם שמעו או ראו את החסרים. היו אלה משפחות החטופים באותו יום. ביניהם הייתה גם אמי. היא דאגה ואני זוכרת שהופתעה, אף על פי שציפתה לי. מסיפורה נודע לי שביכתה באותו יום את אבדן אח ואותי. אחי נחטף ביום ההוא ולא חזר עוד לעולם והוא עדיין בן עשרים. הידיעה היחידה על דרך מותו הגיעתני אחרי שובי מהפרטיזנים, עם שחרור וילנה על ידי הצבא האדום.
אחי עבד באחד ממקומות העבודה בתוך הגטו שסידרה לו אמי במאמצים רבים. היא האמינה שהעבודה בגטו תסכן אותו פחות. באותו בוקר יצא כרגיל לעבודתו, כאשר חיילים אסטונים חסמו בפניו ובפני אחרים את הדרך. לא הקשיבו להסברים, לא התייחסו לאישורים ממקומות העבודה. חטפו את כל מי שניקרה בדרכן ואחרי שאספו כמה עשרות יהודים, הוציאום בחיפזון מהגיטו. מכרה שנוכחה במקום, מיהרה להודיע על כך לאמי. אחי הוצא מהגיטו בטרם הספיקה אמי להגיע למקום. כל האמצעים לאתרו לא עלו הפעם יפה. לאן הובל באותם ימים לא ידענו. אמי לא נרגעה עד יומה האחרון. היא לא האמינה שיהיה בכוחותיו לשרוד, אם גם הובל למחנה עבודה. היא לא נמנעה מלהאשימני בגורלו. יש להודות שראתה מראש את הנולד. הידיעה היחידה שקיבלתי על גורלו של אחי הייתה מפי אדם שחזר אחרי השחרור ממחנה עבודה באסטוניה, בה שהה יחד עם אחי במשך תקופה קצרה. אחי לא עמד בתנאי המחנה והעבודה הקשה שהטילו עליו, ירד מכוחותיו, הפך למה שכינו בשפת המחנות למוזלמן וחוסל בשלב מוקדם של שהייתו במחנה.
המשלוחים לאסטוניה לא ירדו ימים רבים מהפרק. הגרמנים המשיכו לטעון שהיהודים נחוצים להם שם לעבודה ומוסדות הגטו חיזקו את טיעונם זה. ואמנם הפעם נשלחו רובם למחנות עבודה. דרך המשלוחים נעשתה הפעם בצורה ממוסדת וברובה בידי שלטונות הגיטו: נוהל רישום מוקדם, שלחו הודעות, השפיעו על האנשים בדברי "נועם" מוסווים באיומים. הגיעו דרישות שלום ומכתבים מיהודים שנחטפו מהרחובות וממקומות עבודתם בשלבים מוקדמים יותר, מתוכם השתמע שהתנאים ועבודתם במחנות סבירים והפצירו בבני משפחותיהם להצטרף אליהם. לא מעטים הסכימו מרצונם, במיוחד נשות החטופים. אחרים, תוך שיקול שאולי מובטחת להם הפעם עבודה, קיום וגם סיכוי להיוותר בחיים, בזמן שלנותרים בגטו צפויה הייתה רק כליה. הגרמנים, כמו כן שלטונות הגטו עשו כמיטב יכולתם על מנת לחזק תחושה זו. עד סוף אוגוסט 1943 המשיך זרם קטן של יוצאים לאסטוניה "מרצון", למרות הכול לא היה בכך די. שלטונות הגטו לא הצליחו להגביר את זרם היוצאים ולמלא רצונם של הגרמנים.
בראשון לספטמבר 1943 עם הנץ השחר, מצאנו עצמנו בגטו מוקפים צבא גרמנים רב. כל מבואותיו נסגרו. איש לא הורשה באותו יום לצאת לעבודה. לתוך הגטו חדרו מאות חיילים ליטאים ואסטונים. פטרולים הוצבו בקרנות הרחובות, אחרים פשטו מבית לבית. המשטרה היהודית קיבלה פקודה לסייע בידי החיילים להוציא את כולם ממחבואים.

נפילת הבטליון השני
הידיעה על הפעולה פשטה בגטו כהרף עין. רוב היהודים נעלמו מיד מעל פני השטח למחבואים שהכינו מראש. אחרים מצאו עצמם כלואים במלכודות. לוחמי פ.פ.או. נקראו מיד ע"י המטה להתגייס ולהתייצב במקומות המיועדים לכך, בהתאם לתכנית קרב ערוכה מראש. על הקירות הודבקו כרוזים שקראו לאוכלוסייה להתנגד, לא ללכת: לצאת מהמחבואים, להצטייד בכל הבא ליד ועשוי לשמש נשק. כל אחד נקרא להתגונן במקום בו תשיג אותו יד הקלגסים. בקיצור, להצטרף למאבק מזויין על החיים, על הכבוד הלאומי ולנקום את דם הנרצחים.
לא זכור לי שהמונים נענו לקריאתנו. עם זאת, ניסו בודדים וגם קבוצות צעירים להטות שכם. בחלקם מצאו קשר אל לוחמי פ.פ.או. והגיעו למקומות ריכוז הלוחמים. אחרים ויתרו אחרי שלא קבלו הנחיות חד משמעיות כיצד, מתי ואיפה יקיימו את הקרב. האמת היא שפ.פ.או. לא עשתה די על מנת להלהיב נוספים, משום שגם לנו לא הייתה תשובה חד משמעית והעתיד להתרחש יעיד על כך.
עמדת גיוס הבטליון השני, שחברי ואנוכי היינו מלוחמיו, נמצאה רק במרחק שתי סמטאות מביתנו. ברחובות לא נראה איש, פרט לחיילים ושוטרים יהודים ששוטטו והפצירו ביהודים לצאת ממחבואיהם ולנסוע למחנות העבודה באסטוניה. הגענו למקום גיוסנו המיועד במעברים בין בתים ומצאנו כבר במקום את רוב הלוחמים, כמאה במספר. החצר הייתה צרה להכיל את כולנו, היינו נטולי כל נשק, שאמור היה להגיע ע"י חוליה מיוחדת ממקום סתר. עוד בטרם התארגנו וקבלנו הנחיות כיצד לפעול, מצאנו את עצמנו מוקפים חיילים מצוידים בנשק אוטומטי כאשר לועיהם מופנים אלינו.
צווינו על ידי החיילים להסתדר בטור עורפי, לצאת מהחצר וללכת בעקבותיהם. ניסינו להתנגד, אך לא היה לכך כל סיכוי, בידיים ריקות ולכודים בצפיפות במקום צר. החיילים פעלו במהירות. כל תקוותנו הייתה שבמשך הצעידה לעבר השער תגיע הפקודה, הנשק, או כל עזרה על מנת לחלצנו. הדבר לא קרה. מפקד הבטליון שהיה בינינו נתן הוראה להתפזר ולברוח ככל שנצליח. ניצלתי הזדמנות אחרונה בקרבת השער דרכו הוצאו הלוחמים, בתוכם ידידי, חברי לתא, ליחידה ולקבוצה בתנועה. לא נורתה ירייה ורוב אנשי הבטליון השני חלק נכבד מלוחמי פ.פ.או. באותה עת הוצאו ללא קרב והובלו עם יהודי וילנה האחרים לאסטוניה. היה זה כישלון נוסף שנחת על הארגון הלוחם והחליש מידית את כוח עמידתנו. אינני זוכרת היום את הדרך בה הגעתי למקום ריכוז יתרת הכוח הלוחם. פגשתי בו חברים נוספים מהבטליון השני שהצליחו להתחמק ולהגיע לעמדות. הידיעה על שביית הבטליון השני הכתה את כולם בתדהמה. לא הייתה שהות אלא להתרכז ולהמשיך בעשייה. קבלנו הוראה להישאר במקום ולחכות לפקודות. בידי חלק ניכר מהלוחמים היה באותו שלב כבר נשק. היתר בתהליך של חלוקה.
כל כוח הלוחמים שנותר בגטו התרכז, לפי פקודת המטה ברחוב אחד במספר עמדות, במרחק בנין או שניים בין עמדה לעמדה. כאן אמורה הייתה להתחולל המערכה.

העמדה בסטרשונה
העמדה הקדמית עליה פיקד איליה ובה כוח איכותי ניכר, אמורה הייתה לפתוח באש ראשונה, אחרי כניסת הגרמנים לעומק הרחוב, כך שהעמדות סוגרות עליהם. בעקבותם חייבים היו לפתוח באש משתי עמדות חיפוי על מקום ריכוז הלוחמים הנותרים ומטה הקרב. שתי עמדות אלה ממקומות היו אחרי העמדה הקדמית. הרחוב היה ריק מאדם, פרט לקבוצת חיילים אסטונים שהופקדו על קרן הרחוב, ממנו הייתה להם תצפית נוחה על הנעשה בתוכו. מדי פעם נשמעו צעדי יחידים בתפקיד. האוויר היה רווי מתח רב וגם חרדה לבאות. המידע זרם טיפין-טיפין מידי אנשינו במשטרה ובמוסדות הגטו. הציפייה ארכה שעות, דומה לא היה לה קץ.
 רק אחרי הצהריים חדרה קבוצת חיילים גרמנים חמושים לרחוב והתקדמה לעבר הבית בו שכנה העמדה הקדמית. הלוחמים היו דרוכים לקראת בואם. איליה, אמנם בטרם עת, נתן את האות ופתח ראשון באש. בעקבותיו נשמעו מספר יריות והתפוצצויות רימונים. הגרמנים השיבו אש יעילה לעבר מקורות הירי ואיליה מפקד העמדה הקדמית נפל במקום. מספר לוחמים נפצעו. האש השתתקה, לא היה לה המשך. הגרמנים עזבו את הרחוב. אומרים שלקחו עמם פצועים. הלוחמים פינו את גופתו של איליה ואת הפצועים. רובם נסוגו למקום בו היו מרוכזים הלוחמים ומטה הקרב. מייד נשמעו מספר התפוצצויות אדירות: הגרמנים פוצצו את הבניין בו שכנה העמדה הקדמית ומספר בניינים נוספים.
שעות היינו שרויים בצפייה לבאות ובאבל על החללים והפצועים. הגיעה ידיעה שהגרמנים עזבו את הגטו, הוציאו את החיילים האסטונים והשאירו רק את החיילים המקיפים את הגטו. את המשך הפעולה לצורך הובלת היהודים לאסטוניה השאירו בידי מועצת הגטו ובידי המשטרה היהודית, כנראה על מנת למנוע התפתחויות דרמטיות בגטו.
 המשטרה היהודית נטלה את העניינים בידיים והפעם היו לכך תוצאות לא מבוטלות. הציבור החרד לבאות החל ללכת. קרוב למחצית האוכלוסייה באותה עת, כשבעת אלפים יהודים עזבו באותם ימים את הגטו ונסעו למחנות העבודה באסטוניה. אומרים שהייתה זו התערבות מפקד הגטו גינס, שהבטיח לספק לגסטאפו את מספר היהודים שבקשו, אם יעזבו החיילים הגרמנים את הגטו וירגיעו את הרוחות. הוא אומנם הצליח לפרק את הפתיל מחומר הנפץ שהיה טעון בכוח לוחם מגוייס בתוך אוכלוסייה נרדפת, סוערת, ע"י שביטל את מצב החרום. בכך הוריד את המתח ונטרל אותנו, הארגון הלוחם, בהשאירנו ללא עורף באוכלוסייה.
 בהופעה מחודשת בפני היהודים הנותרים בגטו, הסביר גינס את המצב שלדעתו ניתן היה עדיין לארגן את החיים בגטו מחדש. השתרר שקט יחסי. יהודים לא עבדו בעיר, פרט למספר בלוקים בהם חיו ועבדו אנשי מקצוע יהודים שתפרו מדי צבא ופרוות לגרמנים, ובאחרים, אנשי מוסך שטיפלו ברכב צבאי. מצבם נראה היה איתן באותו זמן ורבים מיהודי הגטו שאפו להצטרף אליהם בכל דרך אפשרית. למעשה, חוסלו יהודי בלוקים אלה אחרונים. חודשים רבים אחרי חיסול הגטו וצאתנו לפרטיזנים, היוו בלוקים אלה בסיס לשם הגיעו קשרינו מהיער והוציאו קבוצות יהודים שהתארגנו לצאת לפרטיזנים.
למרות ההרפייה והשקט שהשתרר לכאורה, איש לא האמין שקיומו של הגטו יימשך. הכל הצביע על תהליך חיסול שנמצא בעיצומו. בכל זאת הוצב סימן שאלה גדול שאיש לא ידע להשיב עליו באופן חד משמעי: האם מובלים היהודים לאסטוניה לשם עבודה ומה הסיכונים לשרוד בחיים?
 לגסטאפו היה ידוע מעבר לכל ספק, על קיומו של הארגון הלוחם בגטו וקיימת סברה שהייתה זו עצתו של משתף הפעולה מפקד המשטרה דסלר, לשנות את השיטה: במתינות ובעזרת מוסדות הגטו לבודד ולנטרל את הארגון מהאוכלוסייה וע"י כך להוציא לפועל את תכניתם ללא מהומה וקרבנות מצידם. גם הידיעות שהגיעו באותה עת מהחזית המזרחית. עוררו גל של תקוות. אף על פי שהקרבות בחזית מזרחה לנו ארכו עוד קרוב לשנה עד אשר הגיעו לווילנה, נראתה הגאולה קרובה. היהודים ניסו כל אחד על פי יכולתו "להתחכם" עם המוות ו"להערים" על הגרמנים.
הגרמנים השיגו את מבוקשם והיהודים הכשרים לעבודה הגבירו את קצב יציאתם למחנות באסטוניה, כמעט מתוך "בחירה" ו"הסכמה". לנו אבד הסיכוי לזכות בתמיכתם, אחרנו את המועד. נוכח חוסר הסיכוי לגרום להתנגדות המונית בתנאי ניכור ובידוד, החליט המטה להוציא את כל הלוחמים לפרטיזנים. מפקד הארגון מסר ללוחמים את החלטת המטה ואת השיקולים שהכריעו לקבלתם. רוב הלוחמים קיבלו בשביעות רצון את ההכרעה, מה עוד וזו הייתה ברובה פועל יוצא של הלך הרוחות שקנה לו תומכים בפ.פ.או., כתוצאה ממספר גורמים יחדיו ותוארו לעיל.
 עדיין נותרו קבוצת לוחמים שראתה בנטישת הגטו באותו שלב פשיטת רגל אידיאולוגית וחתרה להיות בין אחרוני העוזבים, שמא ישתנה המצב כל עוד נשארו יהודים בגטו. החלטתי הייתה נחושה להיות בין האחרונים, אף שהתוצאה הסופית לא הייתה כפי שקיוויתי לה.
 מכל משפחתי נשארה לי אמי בלבד. אמי חשה במורת רוחי וקיוותה שתצליח להניעני מ"מאוויי הילדותיים", כפי שהשמיעה זאת באוזני, אחרי שאיווכח שאין כל סיכוי להגשימם. בחששותיה לחיי ובראותה בהשקפתי יצר הרס עצמי, לא ראתה טעם לחייה לאחר שאבדה לנו כל המשפחה. היא ידעה לאורך כל דרכה לוותר על צרכיה לטובת יקיריה, שהחזק ביניהם היה ייצר החיים.
מטה פ.פ.או הוציא באותם ימים בדחיפות קבוצות לפרטיזנים. היות והגטו היה סגור, שמור היטב ויהודים מעטים מאד המשיכו לצאת ממנו העירה לעבודה, התעורר קושי בהוצאת הלוחמים והנשק מהגטו. הקבוצות נאלצו לצאת דרך עליות גג ומרתפים סמויים, לעבור את העיר בסכנת נפשות ולהגיע לבית הקברות היהודי בפרבר העיר, על מנת להצטייד בנשק שהובא לשם מהגטו קודם לכן בעגלות שהובילו גוויות והוטמן ע"י "קברנים" מלוחמי פ.פ.או.
 תוך תקופה קצרה מאוד יצאו את הגטו עשרות לוחמים ליערות נרוץ', משם עדיין התקבלו ידיעות מעודדות, על אפשרות להקים בהם בסיס פרטיזנים ללוחמינו.
באמצע ספטמבר 1943, סמוך מאוד ליציאת קבוצות הלוחמים לפרטיזנים, נקרא מנהל הגטו גינס לגסטפו והוצא להורג במקום.
הייתה זו מהלומה ליהודים בגטו, שאיש לא ציפה לה. רובנו חשבנו ששרותיו הרבים, ידידיו וקשריו הטובים בין הקצונה הגבוהה הליטאית. שהיה אחד מהם, יעמדו לו גם בעת צרה. פשטו שמועות שהגסטפו האשימוהו במתן סיוע ללוחמים לצאת לפרטיזנים. החשד נפל על מפקד המשטרה דסלר, שציפה לשאת חן בעיני אדוניו - אנשי הגסטפו.
גם ימיו של דסלר לא ארכו. הוא עזב את הגטו למחבוא למספר ימים מאוחר יותר, מחשש פן צפוי לו סוף דומה. ואמנם השיגוהו ידי הגסטפו והוציאוהו להורג מאוחר יותר.
 רבים מבין שרידי יהודי וילנה נוטים להאמין עד היום שכוונותיו של ממהל הגטו גינס היו טובות, שלא ניצל את אפשרויותיו הרבות להציל את חייו וזאת מתוך דבקות במטרה, להציל ככל שניתן שארית - פליטה של יהודי הגטו. בדרכו עמד לו כשטן, משתף הפעולה מפקד המשטרה דסלר.
 הגטו נותר ללא מנהיגיו המסורתיים להם התרגלו לציית, אם אפילו לא תמיד "באהבה", בהם נתנו מבטחם שישכילו לנווט את האנייה הרעועה בים הסוער ולהביאה לחוף מבטחים.
סילוק השניים גרם למהפך ואנדרלמוסיה בין היהודים. היהודים ראו בכך אות שהסוף ודאי וקרוב. גם אנשי משטרת הגטו איבדו ביטחונם ששרותיהם הטובים את הגרמנים יעמדו להם בזמן החיסול הגטו. היה זה שבוע לפני חיסולו הסופי. לאיש לא הייתה עוד אמונה, האשליות נמוגו כלא היו. נותרה רק אימה וחרדה, והפעם אחזה גם בבוטחים עצמם. לא הורגשה עוד יד מכוונת, נעלמה כל מרות וסמכות. השוטרים אף הם נעלמו מהרחובות וכל אחד ביקש דרך להציל את נפשו ובני משפחתו. איש לא ניסה להכחיש שהפעם זה חיסול הגטו. שליט הגטו, מפקד הגסטפו, הודיע שאין יותר צורך ביהודים בווילנה, ומשום כך יוסעו לאסטוניה ולגטאות אחרים. שם זקוקים לעבודתם. היהודים כמובן לא האמינו, מה עוד ונותרו בגטו על פי רוב נשים, ילדים, זקנים וחולים. ברחובות הגטו התרוצצו חיילים ליטאים, אסטונים וגרמנים ועשו סדרים כדרכם. הפצירו ביהודים לארוז חפצים ולצאת לרחוב. ואמנם התמלא הרחוב יהודים גוררים את צרורותיהם ומתרכזים לא הרחק משער הגטו. אלה שהחליטו לא לתת אמון בהבטחות הגרמנים והכינו לעצמם מקומות סתר, ירדו למחבואים. ברחוב נותרו אלה שטרם החליטו לצאת לאסטוניה, אך גם לא נותרה להם ברירה. הם היו לכודים בגטו. אלה ציפו לעצה, הדרכה, או כל אשליה שתוצא להם ויוכלו לאחוז בה.
 זו הייתה שעת-כושר אחרונה לארגון הלוחם לצאת לרחוב ולהורות לנבוכים את הדרך למאבק. לוחמי פ.פ.או. נקראו על ידי המטה להתגייס, להיות נכונים. הפעילות בשטח הצביעה על כוונות לארגן את המאבק. בעצם היינו מגויסים בלאו-הכי באופן בלתי פוסק. איש מאתנו לא חזר לביתו על מנת להישאר. אנשי המטה ישבו בדיונים ממושכים ואנו הלוחמים, ציפינו להוראות. הייתי סרה לדקה קלה לוודא את שלום אמי. היות ולא היו בפי תשובות לשאלותיה שהיו בהחלט ענייניות, הייתי מסתלקת וחוזרת למקום בו רבצנו, שם התנהל דיון בלתי פוסק וויכוח מקביל על הנושאים שדנו במטה.

הפרידה מאמי
הזמן באותה עת היה נזיל ביותר. האירועים התחוללו במושגים של דקות. אין בכוחי לתאר את הטרגיות בה ראיתי את אמי באותן דקות ספורות: בודדת, יחידה נותרה בציפייה למעשי, כאשר כל דיירי אותה חצר לא היו עוד בביתם, כולם ירדו למחבוא אותו הכינו מראש בכוחות משותפים, בהם השתתפה גם אמי. היא לא ירדה, כל עוד לא ידעה לאן מועדות פני. היו אלה שעות בוקר ארוכות, מתמשכות ומורטות עצבים. לקראת הצהריים הסתיימו דיוני המטה. ללוחמים המצפים בחוץ נמסרה ההחלטה שכל הכוח הלוחם הנותר עוזב את הגטו לפרטיזנים. תוכן הדברים וההוראות נשמעו בערך כך: בגלל אופי חיסול הגטו – הובלת היהודים למחנות העבודה באסטוניה כמעט מרצונם, נוצר מצב של חוסר סיכוי להטותם למאבק. מיעוט הכוח שנותר בגטו, אף הוא היה לגורם. מטרת היציאה ליער, לשם המשך המאבק בנאצים ולשמו בלבד. איש לא נוטל עמו את בני משפחתו, ויהיו אלה אפילו בעלי כושר קרבי. על כולם להצטייד מיד בנשק ותחמושת ולהתייצב במקום בו נמצא פתח כניסה לתעלות הביוב, דרכם אנו אמורים לצאת מהגטו. הורשתי ליטול פרידה קצרה ביותר מאמי, כך גם יתר הלוחמים. הזמן דחק, פעולת חיסול הגטו הייתה בעיצומה.

פרט לשברון ותסכול אידיאי, אמורה הייתי להחליט בחיפזון על נטישת אמי. פרצתי בבכי כמעט ילדותי. הייתי בדרך "הביתה" ובלבי עדיין לא גמלה ההחלטה, אותה השארתי לפגישה פנים אל פנים עם אמי. בדרך סר הבכי מפני, יבשו הדמעות. את דרכי הקצרה עשיתי ברחובות הומים בבני-אדם נבוכים, מבולבלים, עמוסי צרורות. נשים נושאות תינוקות על זרועותיהן, הטף נגרר בשובל האם. כל אלה נפלו תחת הפקודה לפנות את הגיטו וחיכו שיובילום לכתובת שלא הייתה ברורה כל עיקר. פרצתי בריצה לחצר ביתי הריקה מאדם, דרך חנות ששמשה כניסה מהרחוב לחצר. דילגתי על המדרגות בקפיצה ונתקלתי במבטה של אמי. היא עמדה צמודה מאחורי דלת זכוכית, בודדה, מבטה בוהה ונטול חיים. נותרה בבניין בודדה מבין כל דיירי הבית. כולם כבר ירדו למחבוא, היסוו את פתח הכניסה מבחוץ, אטמו מבפנים והתרו באמי שלא יותר עוד לאיש לצאת ולבוא לתוכו. אמי החליטה לא להסתתר כל עוד לא ידעה מה קרה אתי. באותו רגע ידעתי כבר שבאתי לבשר לה שאני יוצאת עם כל הלוחמים לפרטיזנים. לה, לא היה בפי מה להציע. הבחירה לצאת מהגטו העירה לא עמדה עוד לפניה, להצטרף הוגדר באיסור מוחלט, עליו לא היו עוררין בלבי באותו שלב.
לאחר כשנה ביערות, גדושה פעילות פרטיזנית, קרבות וסכנות, שבתי לעיר וילנה עם חברי הפרטיזנים בעקבות הצבא האדום.
לעיר רפאים דמתה וילנה - ריקה מאדם. יהודים לא חיו בה עוד. תושביה האחרים ברחו לכפרים הסמוכים, עד אשר יוכרע גורל העיר בקרבות. קבוצות חיילים גרמנים עדיין התבצרו בחלקי עיר, מעבר לנהר הויליה. הפגיזו את העיר בתותחים, הפציצו מהאוויר. הצבא האדום דהר תוך קרבות מערב, לעבר ברלין. במקום השאירו כוחות לביעור קני הגרמנים. אותנו הפרטיזנים שיבצו בתפקידים חיוניים, להחזיר את העיר וילנה לחיים תקינים.
 ליום המחרת לכניסתי לעיר, עדיין חמושה, לבושה בגדי היער הבלויים, מיהרתי למקום בו עמד פעם ביתי. אולי שרד איש ממשפחתי, או שאל לשלומי? איש לא שרד!
פניתי בריצה למקום מגורי בגטו, בו נפרדתי לפני כשנה מאימי. כאן הופתעתי ע"י צל אדם: אישה שיצאה ממחבוא, בו הייתה מוסתרת כשנה ונותרה בחיים. לא זיהיתי אותה, אם כי קראה בשמי. נרעשתי מ"תחיית המתים"- כך נראתה האישה. מפיה שמעתי שעוד באותו יום של חיסול הגטו, הסתננה למחבוא הידיעה על לכידת חיים ארבעת לוחמינו ותלייתם בכיכר לפני עיני קהל היהודים שרוכזו בכיכר, לפני שמוינו ושולחו לפונאר, ביניהם לוחמת פ.פ.או ושמה אסיה (כשמי).
 אמי שהייתה במחבוא, בהיותה בטוחה שזו אני, בתה, לא עמדה בצערה! עזבה את המחבוא בכוח, בניגוד להסכמתם של המוחבאים שמא יתגלו. הצטרפה לעדת היהודים שהובלו מהגטו לכיכר. מוינה לשמאל- והוצאה להורג בפונאר.
 אינני יודעת מאיזה מקור שאבתי כוחותיי (או חולשתי?) להיפרד ממנה באותו מעמד, להשאירה בודדה, אחת ממשפחה, בסכנת חיים, אותם זרקה מנגד והיא רק בת ארבעים ושלוש. תחושתי היום, שהייתה זו חולשת חיי. העפתי מבט נוסף בפני אמי, הדבקתי לה נשיקת פרידה, היא לא השיבה. ביקשתי שתעשה דבר מה להצלתה, לא היה בזה ממש במצבה. ירדתי בריצה מהמדרגות, עזבתי את החצר הריקה מאדם ובחללה את אמי, בלי להחזיר מבט לאחור ומצפוני מייסרני ורודף אחרי (ואולי גורלי) עד עצם היום הזה. נגמר פרק מאוד מהותי בחיי.
היום, 38 שנים לאחר המאורעות, אני חשה שהייתה זו ההכרעה הקשה ביותר בפניה הוצבתי, עליה הכרעתי בצורה שאינה נותנת מנוח לנפשי.
חוסר מנוח זה ונקיפות מצפוני, הם שמניעים אותי ליטול את העט לידי, לרשום קורותיי, לבטי, על מנת להנחילם לאלה שעשויים למצוא עניין, ללמוד ולשפוט את בעיות המוסר החריפות בפניהן הוצבנו בתקופה ובתנאים שספק אם הצלחתי ולו גם חלקית, להמחישם.
כאמור, הייתי צעירה מרדנית, קיצונית, מחמירה עם עצמי וסביבתי. חונכתי בתנועה אידאית, לפי אמות מידה מחמירות עם הפרט גורסים הסתפקות במועט, מעשים למען החברה והקרבה למען העם והמעמד. בטרם בגרות, לא היו בידי עדיין הכלים לשפוט את ה"צווים" ואת ה"לווים". אמות מידה אלה, הם שעומדים היום לבדיקה, לאחר שלא עמדו במבחן יכולתו של הפרט לחיות על פיהן.

היציאה מתעלות הביוב והמעבר ליער
מספר דקות הפרידו בין הפרידה מאמי ובין פתח תעלות הביוב, דרכם יצאנו באותו יום מהגטו. על יד הפתח הצטופפו עדיין כמה עשרות חברים, אחרים נבלעו כבר בתוכם מתחת לפני הקרקע.
איש לא שם לב למצב רוחי, מצב דומה היה מנת חלקם של רבים בינינו, שהותירו אחריהם הורים ואחים. מה גם, וחברי הקרובים לא היו עוד. הם נלקחו לאסטוניה עם הבטליון השני, שלושה שבועות קודם לכן. בהגיע תורי לרדת לתעלת הביוב, השחלתי את עצמי דרך פתח הצינור פנימה. תחת רגלי הייתה תהום, לפני אפילה, הבלתי נודע ואבדן הדרך. מאחורי נותרה אמי וכל חוסני, שהיה באותו שלב שביר מאוד. תוך דקה מצאתי עצמי מקופלת בתוך התעלה שקוטרה לא אפשר לי עמידה זקופה. רגלי שקעו ברפש שהלך והעמיק. הזוהמה חדרה עד לעצמותי. הצחנה חנקה את הנשימה וצרבה את העיניים. לא היה זמן לתחושות. לא הייתה דרך לאחור, אחרי ירדו לתעלה נוספים, הטור זחל קדימה.
הסתגלותי למצב הייתה מהירה. מכיוון שלא יכולתי להמשיך ולהלך מקופלת, מצאתי עצמי זוחלת על כל ארבע בהונותיי, כשהרפש הנוזלי עולה ואני שוקעת בתוכו.
מצבי היה קל יחסית, בגלל קומתי הנמוכה. לחברים שממדי גופם היו גדולים, הייתה זו משימה קשה שבעתיים. הדרך אף היא ארוכה הייתה. פתחה השני של התעלה דרכה אמורים היינו לצאת, נמצא מהלך מפתח כניסתנו. ואמנם, התעלף אחד החברים וסתם בגופו את התעלה. הטור נעצר, אי אפשר היה להתקדם וגם לא לסגת, דומה היה, זה סוף הדרך. חוסר המוצא לכאורה הוא שהוליד את התושייה וגופו המעולף של החבר נגררה ובחלקה נדחפה והוסטה לתעלה צדדית ובתוכה רשת חדירה למי גשמים, אך גם לאוויר ולאור. הטור המשיך להתקדם בזחילה. המעולף התאושש, חזר לטור והמשיך בכוחותיו, שהיו קרובים לאפס.
הימים היו ימי סתיו. הגשמים החלו לרדת וקיימת הייתה סכנת הצפה לכולנו, במקרה והגשם היה מתגבר. לא הייתי בחזקת אדם שולט במעשיו. המחשבה לא תפקדה, היא הייתה מעורפלת, החושים נוטרלו ופעולותיי נעשו לא רצוניות. יש להניח שהייתה זו השפעת הרעלים והגזים של הביוב. אך עדיין שכן בתוכי יצר החיים הפרטי והקבוצתי. הייתי חלק מגוף מורכב, נתון בסכנה, אשר היעד ויצר הקיום הניעו את מעשיו הקולקטיביים, לקראת היחלצות מהמצוקה והשגת היעד.
אינני יודעת היום להעריך את אורכה ומשך הדרך שעשינו בתעלות הביוב וגם לא את מקום המוצא, דרכו יצאנו לאוויר העולם.
כשעלינו על פני הקרקע, הייתה זו שעת דמדומים, על גבול החושך. האוויר הצונן והצח היווה ניגוד קיצוני ומעורר. גפי לא צייתו לי זמן מה, לאט חזרו לפעולה ועמם החושים. חשתי צינה, רטיבות וטחב בגדי ספוגי הרפש הכבידו על תנועותיי והעלו צחנת צואה. לא ידעתי היכן אני מצויה, המקום היה אי שם בתוך העיר, דומם ושומם. ליד פתח היציאה מהביוב קיבלנו הוראות להסתדר מהר בזוגות ולהתרחק מהמקום. את בן זוגי ל"טיול" אינני זוכרת. את הדרך ליעד לא ידעתי. נצטווינו לשמור על קשר עין בין הקבוצות. הרחובות היו מוארים למחצה, ואחרי האפלה בתעלות הביוב הם היוו שוני מסנוור עיניים. גשם דק ירד ונגע קלות בעיסה המצחינה שהייתה דבוקה לבגדי. הוא לא היה חזק דיו שיוכל לשטוף אותה.
העוברים ושבים לא היו רבים יחסית לעת ערב גשום, וביניהם נראו אנשי צבא גרמנים וליטאים. הייתה סכנה סבירה מאוד למשוך תשומת לב ולעורר חשד בלבושנו, שהיה יותר ממבחיל ומבהיל במראהו ובצחנה שהפיץ סביבו.
מאוחר יותר נודע לנו שדרכנו עברה בקרבת הכיכר, בה ריכזו הגרמנים את היהודים שהוציאו באותו יום של חיסול הגטו. החזיקו אותם עד שהוציאו את כולם ומיינו: מי לחיים- נשלח לעבודה באסטוניה ומי למוות- נשלח לפונאר. קרוב לעשרת אלפים יהודים מוינו באותם שלושה ימים. הושיבו אותם כעדר תחת כיפת השמיים, רעבים, ללא מים, תחת גשם סוחף, חדורי קור וחרדים כל אחד לגורלו ולגורל משפחתו... ולפניהם מטלטלות שלוש גוויות שנתלו לעיניהם ע"י הגרמנים, על מנת שיראו וידעו היהודים שכך יעשה לכל מי שיעז להפר את הפקודות וינסה להיאבק נגדם.
היו אלה גוויות שלושה מלוחמינו שיצאו יחד אתנו דרך הביוב מהגטו. בדרך נתקלה הקבוצה בגרמנים שביקשו לזהותם. לוחמינו הפעילו את נשקם, אך נלכדו חיים ע"י הגרמנים ונתלו בכיכר לעיני בני עמם. היה זה 23 לספטמבר 1943.
למרות הסכנות שארבו לנו הדרך, הגעתי עם בן זוגי ל"טיול" למקום התכנסותנו, ביציאה מהעיר. היה זה מרתף בארמון שומם ע"ש פושקין, שאת הקשר אליו קיבלנו באמצעות חברי המפקדה הפרטיזנית בעיר. עת הגענו, החברים בחלקם היו כבר במקום, אחרים חסרים היו. היינו ישובים על הקרקע. שכבת האבק העידה שלא הייתה נפש חיה במרתף זה שנות דור. התקרה הייתה נמוכה וכורי העכביש נגעו בראשים והציקו לעיניים. לא היו בו חלונות וגם לא חשמל, השתמשנו בנר. רק למחרת עם שחר חדרו לתוכו קרני אור מעטים. היינו רטובים וצחנת בגדינו מילאה את כל חלל המרתף. מפינותיו נשמע מדי פעם בכי חרישי. חברינו ביכו את שארי בשרם שהותירו אחריהם בגטו. העברנו את כל הלילה ערים, בצפייה לחברים החסרים. לאט המשיכו להגיע זוגות בודדים, אחרים תעו, אבדו את הדרך והגיעו למחנה "קייליס" מאוחר יותר הובאו ע"י הקשרים אל מקום הריכוז. עדיין חסרים היו שני זוגות: היו אלה ארבעת לוחמינו שנתפסו בדרך ע"י הגרמנים ונתלו בכיכר לעיני היהודים. ביניהם שני אנשי ה.פ.פ.או.: הקומוניסט יעקל קפלן וחבר הבונד, אברשה חבויניק, צבי- בנו של המפקד ויטנברג, והלוחמת אסיה ביק, שלימים, אחרי השחרור, נקשר שמה וסיפור מותה במות אמי.
אסון תלייתם של חברינו בידי הגרמנים העביר בנו חלחלה. למרות הזעזוע והצער, לא ניתן היה בתנאים שנוצרו אפילו להתאבל כנהוג. הזמן דחק, השהייה במקום הייתה מוגבלת והאחראים עלינו האיצו בנו לעזבו. עברו שני לילות מאז הגענו למקום ומן הנמנע היה לשהות בו לילה נוסף. לא היה לנו מורה-דרך כמתוכנן, שאמור היה להגיע מהפרטיזנים. מבואות היער היו שמורים באותו יום יותר מהרגיל, הגרמנים הציבו מארבים ומן הנמנע היה להבקיע את הדרך מהיער אלינו. הייתה זו פעולה משולבת, למנוע מהבורחים להגיע ליער ובאותה עת, לחסל את בסיס הפרטיזנים שהחל רק עתה להתארגן, כ-50 קילומטר מהעיר וילנה.
קיבלנו פקודה מהמפקדה הפרטיזנית, להעביר את שארית הכוח מהגטו ליערות רודניקי, לאחר שרוב לוחמינו יצאו ליערות נרוץ'. אף על פי שהדרך ליערות רודניקי הייתה קרובה יותר, נוחה יותר להגיע, נוצרה בעיית הניתוק ממרבית לוחמינו, שהלכו ליערות נרוץ'. רק מאוחר יותר, בהיותנו ביערות רודניקי, נודע לנו שהגרמנים שמו מצור על יערות נרוץ' במטרה "לטהר" את האזור מהפרטיזנים, שהלכו והתרבו וגרמו אבדות לגרמנים. רבים מאוד מבין לוחמינו ביערות נרוץ' נתקעו בטבעת הכיתור ומצאו את מותם בידי הגרמנים, ביניהם יוסף גלזמן. אחרים נפלו מידי קבוצות לוחמים פולנים-לבנים ואוקראינים, שהיו עוינים את היהודים וברית המועצות, אך גם מידי רוסים אנטישמיים.
כאמור, נאלצים היינו לעזוב בחיפזון את מרתף ארמון פושקין, אם כי את המסלול ליער לא הכרנו, מורה דרך לא היה לנו ובהתאם למידע שהתקבל, צפויים היו מארבים של הגרמנים במבואות היער. עם רדת הלילה עזבנו את המקום בקבוצות קטנות וברווח זמן ניכר בין הקבוצות. הנשק חולק בין הלוחמים, הוסתר על הגוף, דרוך ומוכן לפעולה. כמקום המפגש הקרוב, נקבעה חורשה מחוץ לעיר. הגשם המשיך לרדת, הגביר את עוצמתו ולאט הפך להיות סוער. בשבילנו היה בכך יתרון רב: הוא הבריח מהרחובות את שארית ההולכים. מי שלא הספיק עדיין להסתלק, המשיך בריצה מכורבל בתוך מעילו. עברנו את רחובות העיר בשלום ופנינו מועדות היו דרך הפרבר לחורש. לפניו נאלצים היינו לעבור על פני גשר שבדרך כלל שמר עליו זקיף. צעדנו שלובי-זרוע ובמלוא כוחנו. הייתי זקוקה לכוחות רבים על מנת להתקדם בניגוד לכיוון הרוח, כאשר הגשם הסוחף דחף את גופי אחורה. המטר לא הותיר חוט יבש בבגדי. הוא חדר וזרם מלמעלה ומילא את המגפיים בשלוליות. מגפי ספוגי המים השמיעו צפצוף עם כל הרמת רגל והכבידו מאוד על הצעידה. הפעם המיסו ושטפו מי הגשם את כל הזוהמה שדבקה בבגדי ובגופי. הייתה זו הרגשת טהרה וזיכוך. אני זוכרת את עצמי מפעילה את צעדיי בכוח, משרבבת לשוני החוצה וגומעת לקרבי מי גשם מלוא קיבול גרוני. היה זה גשם ברכה, מהמועט שידענו באותם ימים, הוא היה בעזרנו.
כמתוכנן, הגיעו כולם לחורשה. העצים היו רכים, דלילים ומוצפים שלוליות, כיסו את פני הקרקע. הרגליים שקעו בבוץ עמוק. לא היה מנוס מלהחליף כוח וישבנו בתוך השלוליות. מסביב הייתה אפלה, מאחורינו השארנו את אורות העיר הישנה. השתהינו במקום וחיכינו לבוא הסיור, שיצא ללמוד את הדרך שלפנינו ואת המכשולים שעליהם חייבים היינו להתגבר.
לפנינו היה נחל. כרגיל, לא היה עמוק. בגלל גשמי הזעף שירדו מספר ימים ללא הפוגה, גאו מימיו ועלו ולא היה עביר ברגל. נאלצים היינו לעלות על הגשר, לא ניתן היה לעקפו ולפי המידע, שמור היה על ידי זקיפים.

המנוחה, ריענון הגשם והצלחתנו הקודמת, נסכו כנראה ביטחון באנשי המטה והפקודה הייתה שכולנו נצעד בסך, בטור עורפי. נעבור את הגשר עם נשק דרוך לפעולה, אם ניאלץ.
אחרי חצות יצאנו לדרך. האפילה עדיין הייתה מלאה, הגשם המשיך לרדת וההליכה בסך נסכה בנו רוח טובה. צעדנו בביטחון, אף על פי שהסכנות והבלתי נודע היו רבים. הגענו לגשר, עברנו אותו בלי שנזדקק לנשקנו. איש לא שמר על הגשר ודבר לא הפריע את המעבר, אם כי היה מואר במלואו. עלולים היינו להוות מטרה נוחה לפגיעה, לולא נעזב על ידי שומריו.
המשכנו דרכנו בשביל מקביל לכביש, שעבר בין שיחים על סף חורשה, עד אשר הגענו לפרשת דרכים. השחר החל להפציע. ממרחק נראו סימני יישוב, עליו הכריזו נביחות הכלבים. חששנו שמא הרגישו בנו ונכנסו לתוך החורשה פנימה. לא יכולנו להמשיך בדרכנו מפאת אור היום. השתטחנו על הקרקע הבוצית. לא היינו עוד רגישים לשלוליות ורטיבות, היינו כבר חלק ממנה. הגשם האט בינתיים את זרימתו. היינו רעבים, צמאים ועייפים מצעידת לילה. לא אכלנו דבר במשך שתי יממות, פרט לגמיעת מי-גשם. לרבים מאתנו התפרקו הנעליים וסבלו מפצעים זבי דם. מגפי עדיין החזיקו מעמד ועצרו בתוכם את המים. חלצתי אותם, שפכתי את המים, לא נותרו בי עוד כוחות. נרדמתי מיד. כמוני עשו זאת רבים. אם כי צפויה הייתה סכנה שיגלו אותנו במקום, נשארנו בחורשה כל אותו יום. ייבשנו את נעלינו ובגדינו. במידת מה הרפה כאב הרגליים, החלפנו כוח. אחדים מבינינו יצאו לבדוק את מהות היישוב, להשיג מים, לחם ומורה דרך. ואמנם, השגנו את כל אלה, כולל מורה דרך שאמור היה להיות בקי בדרכי הסביבה. תמורת תשלום ניכר, הסכים להובילנו ליעד.
הסתבר שדרכנו לא הייתה פשוטה כלל. אף על פי שמצויים היינו לא הרחק מהשטח בו שלטו הפרטיזנים, עמדו לפנינו קשיים לא מבוטלים.
בכפרים לאורך הכביש שכנו פלוגות צבא גרמני בשמירה על מבואות היער. כאן היו בסיסיהם. נאלצים היינו לעקוף את היישובים והדרך היחידה האפשרית עברה בשטחי ביצות טובעניות, שהשתרעו על פני כברת ארץ ארוכה. הגענו לביצה וכבר בראשית צעדינו התחלנו לשקוע. במבט על פני השטח, נראה כשדה בור רחב משתרע, מכוסה צמחייה מוריקה שסייעה להסוות את בוגדנותו. עם כל הצבר רגל על הקרקע הטובענית, הייתה פוערת פיה, שוקעת מתחת לרגליים ומושכת לתוכה, לכאורה, לתהום שאין לה קרקעית. מצאנו עצמנו מועדים, נופלים ושוקעים. כל צעד נוסף העמיק טביעתנו. תחילה עד המותניים, עז החזה ואז עד הצוואר. היה קושי רב להיחלץ מתוכה. רבים הותירו בה את הנעליים, גרביים ואת כל מה שנשאו עימם. ברשותי לא היה דבר, פרט לנשק קצר. מי שניסה להניף את נשקו מעל לראש על מנת להעבירו יבש, מעד ונפל לתוך הביצה וקיימת הייתה סכנה ממשית לאובדן הנשק וטביעה. היינו מפוזרים על פני השטח וכל אחד בכוחותינו ניסה להיחלץ. היינו באפיסת כוחות. לא מעטים, על סף ייאוש. איש מאתנו לא ידע את הדרך, היכן יציב את רגלו ובמה יאחז. ידענו שקיימת "דרך" בה עברו לפנינו, אך גם מורה הדרך לא ידע למצוא אותה. מספר חברים שעדיין עמד להם הכוח, יצאו לחפש את ה"שביל" הגואל. ואמנם מצאוהו בעמל רב. הייתה זו שדרת גזעי עצים צעירים, זרוקים באלכסון על פני הביצה, אד אחרי השני, בצורה שרמזו על כיוון. רוחבם הספיק בקושי בשביל להציב רגל. עברנו בקפיצה מקורה לקורה. מי שמעד נפל, שקע והיה צורך לחלצו באמצעות מקלות שבינתיים הצטיידנו ולמדנו לעשות בהם שימוש. את "הדרך" עשינו במשך כל אותו יום. חייבים היינו להגיע ליבשה לפני שיחשיך. היינו מותשים, רבים בינינו פצועים ויחפים. הבגדים טבולי בוץ, הכבידו על התנועה. החלשים בינינו היו על סף התמוטטות. רגש האחריות לחיי הקבוצה כולל הוא שתרם לאימוץ שארית הכוחות להמשיך בדרך, שבכל זאת הגיעה לקיצה עם ערב. איש לא נשאר בדרך, כולם החזיקו מעמד.
ביבשה, מעבר לביצות, השתרע יער עבות. השטח היה כאן בשליטת הפרטיזנים. הגרמנים נזהרו כבר באותו שלב לחדור לתוכו. הצבא הגרמני התבסס בישובים על סף הכניסה ליערות, ששכנו לצידי כביש שהקל על התנועה של צבא סדיר.

בסיסי הפרטיזנים ביערות רודניקי
בסיסי הפרטיזנים שכנו בעומק ביער. על פי רוב על אי מוקף ביצות, נהגו לשמור עליהם הרחק מהבסיס, לבל תחדור לתוכו רגל אויב. היות והייתה כבר שעה מאוחרת והסיסמה לא הייתה בידינו, עשינו את הלילה הראשון על סף היער, שנראה היה באפלה מאיים ואגדי גם יחד. עלי עבר הלילה בשינה עמוקה, כמעט תהומית.
עם עלות השחר, עת התחילו להתפזר הערפילים, יכולנו להבחין שאנו מצויים על דרך עפר רחבה, לצידו של קיר חי גדול ממדים, עצי עד קלועים זה בזה. עליהם טיפסה לגובה צמחיה סבוכה. לרגלי העצים שיחים נדירים בפראותם, מכסים את עין העצים, יוצרים יחד רקמה צבעונית לא מצויה, דרכה חודרים קרני אור מסוננים ומגלים את קברו האפל של יער עבות. היה זה חזיון מופלא, כדוגמתו שמעתי רק באגדות, בהיותי ילדה.
להפתעתנו ושמחתנו הרבה, היו ראשוני הפרטיזנים שקיבלו את פנינו והביאונו לבסיס פנימה, חברי פ.פ.או. שיצאו קודם לכן ליערות נרוץ' והגיעו רק לאחרונה לבסיס החדש ביערות רודניקי. מבחינתי, היו החיים והפעילות הפרטיזנית ביער, חוויה שונה במהותה. אם בגטו לא ראיתי עוד תקווה לשרוד בדרך החיים "תמות נפשי עם פלישתים", הרי ביער חברו יחדיו החתירה למאבק ונקם, כאשר בקיצו גם התקווה לחיים.
 לא הייתי עוד אותה צעירה נלהבת ומאמינה. רבים מה"כלים" נופצו, טרם הגלידו פצעי המצפון על שהפקרתי את אמי והפשרה, עם כל הקשור במטרות המוצהרות, להן נשבענו אמונים, הכשירוני לפשרות נוספות. המציאות החדשה ביער תבעה מאמץ ועשייה בלתי פוסקים, באשר להסתגלותנו לתנאים, הבטחת תנאי קיום מינימליים והשתלבות במערך לוחמה פרטיזנית, שהיא ורק היא עשויה הייתה לפצות חלקית על עזיבתנו את המתרסים בגטו.

 כאמור, בעת בואנו ליערות העד של רודניקי, היה הבסיס בשלבי התהוותו. אמנם היו בו קבוצות לוחמים, בחלקם רוסים, ליטאים ובני עמים אחרים, עם זה שערקו מהשבי הגרמני, או ברחו מכפרים בהיותם מזוהים עם המפלגה הקומוניסטים, או נושאים בתפקידי מפתח לשעבר. ביניהם גם מבוקשים על עבירות פליליות. יהודים מעטים שנמלטו מעיירות הסביבה בעת חיסולן. אנשי קבוצות מאבק שונות, שהגיעו ליער מהגטו ביניהם כאלה ששהו בו כמחצית השנה וגם אנשי פ.פ.או. מעטים שהגיעו מיערות נרוץ' בקבוצה מעורבת כחיל חלוץ של הבריגדה הליטאית, במטרה לארגן בסיס פרטיזני ליטאי ביערות רודניקי. באותו שלב התקרב מספר היהודים כאן למאה. לא הייתה ליהודים עדיין מסגרת אחת, לא יד אחת מכוונת ואף לא ציפיות זהות. אלה היו קבוצות שחנו בנפרד וניהלו חייהם על בסיס שונה. מספר יהודים השתלב כבר באותה עת במחנה הליטאי, בפיקודו של איש צבא שהוצנח ממוסקבה- קבוצה בעלת צביון לאומי פוליטי. יהודים בודדים, בעלי כושר קרבי מובהק, נקלטו בקבוצת פרטיזנים מובחרת, על פי רוב רוסים מנוסים בלוחמה פרטיזנית, מצוידים בנשק רב ומגוון. קבוצה בלתי תלויה במפקדה המקומית, קיבלו את הוראותיהם ישירות ממוסקבה.
ביו היהודים המעטים שנקלטו בקבוצות הצנחנים, השתלב גם גיסי לעתיד, לולקה ורשבצ'יק. בהיותי ביער, טרם הכרתיו. על אופיו וכושרו הקרבי שמעתי רק אחרי שנהרג, בהיותו בדרכו לפעולה. הם היו שניים, רכובים על עגלת חורף, עלו על מארב שטמנו להם לוחמים פולנים "לבנים". חברו נהרג במקום. בהעמיסו את גופת חברו על העגלה, פגעו בלולקה שני כדורים. פצוע קשה וזב דם הצליח לחמוק מהמארב ולהגיע לבסיס מרוחק עשרות קילומטרים מהמקום. לולקה מחוסר הכרה וגופת חברו עמו. את שארית הדרך עשה הסוס בעצמו, בלי שאיש ינהג בו. בגסיסתו הספיק לתאר את המאורעות, על המקום ותאר את התנקש. אחרי 24 שעות, הוציא לולקה את נשמתו.
לולקה הגיע אל היער מהגטו בשלב מוקדם, עם קבוצת הראשונים. אשתו ובתו היחידה נשארו בגטו עם הוריו. בתו נרצחה עם כל משפחתו, בזמן חיסול הגטו ואילו אשתו נותרה בחיים. בהיות לולקה ביער איש בודד ואמיץ לב, בעל כושר קרבי נדיר, כמיהה ללחום ולנקום, נקלט בקבוצת הצנחנים. עוד בראשית דרכו זכה להערכה והערצה בקבוצה על גבורתו. הוא רכש לעצמו מעמד נכבד בין חבריו הלוחמים, אף שהיו ביניהם אנטישמים רבים. לולקה נהיה לחבלן מעולה. לזכותו נזקפו רכבות של צבא גרמני וציוד שהורדו מהפסים. היה מומחה למארבים, בהם המשיך ללחום פנים אל פנים, עד שחיסל את אויבו. על הישגים אלה הוצב אחרי מות לאות הגבורה של ברית המועצות.
קבוצת הצנחנים הייתה בעלת סטנדרטים קרביים גבוהים והחמירה בדרישות מלוחמיה. אם כי היו בקבוצה יהודים מעטים, שלטה בה האנטישמיות. שניים מהלוחמים היהודים בקבוצה הוצאו להורג בפקודת מפקדם. אחד על אשר נרדם בשמירה, השני- על אובדן הנשק בשעת פעולה קרבית. החוק הפרטיזני העניק למפקד את הרשות לשפוט את פיקודיו כראות עיניו, אף שהפעיל סמכותו הקיצונית רק לגבי יהודים. אם כי היה מקובל להעניש בחומרה על עבירות כגון אלה, איש לא שילם על כך בחייו, פרט ליהודים.
בבואנו ליער, מצאנו יהודים שהגיעו עם בנות זוגם, בחלקם עם הורים. אף על פי שהיו בכושר קרבי, לא הסכימו להיפרד מבני המשפחה, כתנאי להצטרפותם לקבוצה לוחמת, כפי שנדרשו לעשות ע"י המפקדים. אלה טרודים היו בהשגת נשק ובמיוחד מזון, שהייתה משימה קשה ומסוכנת ביותר. מה עוד, וכל נטילת רכוש מאיכרי האזור הפרטיזני, הגבירה את עוינותם ודחפה אותם לבקש הגנה מידי הגרמנים.
בשלב ראשון, בהיותם מעטים, לא העזו היהודים לקחת את מזונם מהאיכרים בכוח הנשק, רכשו אותו בכסף או בשווה כסף. עם גידול המחנה, הצטמקו המקורות וגברו הקשיים לספק את המזון.
בעיה נוספת היוותה מצוקת הנשק. רוב היהודים הביאו עמם ליער נשק קצר, מוגדר כאישי. עם זה שהיה נשק הגנה, קל יותר להשיגו, להסתירו ולהעבירו. ביער לא הייתה לנשק זה משמעות קרבית, אלא סמלית בלבד. בחלקם החליפו היהודים את נשקם הקצר עם הרוסים, שהיו מצויידים בנשק רב. הם חמסו את הסמלים וייחסו לנשק אישי סימני יוקרה. מקור נשק זה היה כמובן מוגבל. מאידך, מצוי היה נשק בידי הכפריים. הם הסתירו אותו היטב והשתמשו בו בדרך כלל נגד הפרטיזנים, שבאו להצטייד במצרכים. יערות העד של רודניקי השתרעו על פני עשרות קילומטרים, לאורך כביש וילנה-גרודנו, ובתוכם איי אוכלוסייה כפרית ניכרת. רוב הכפרים היו מאוכלסים ליטאים וגם פולנים. הכפרים הליטאיים הצטיינו בעושרם. אוכלוסייה זו לא אהדה את ברית המועצות ומטבע הדברים, לא את הפרטיזנים. רבים מהם שתפו פעולה עם הגרמנים.
הכפריים הפולנים שנאו את הגרמנים וגם את ברית המועצות. בניהם התגייסו לקבוצות לוחמות נגד שניהם וגם נגד הפרטיזנים. בראש וראשונה בערה שנאתם לפרטיזנים יהודים.
עם גבור ניצחונות הצבא האדום בחזית המזרחית ונוכח סבירות גוברת של התקדמותם מערבה, החליט השלטון במוסקבה להקים בריגדה פרטיזנית בעלת צביון ליטאי לאומי, בלב ליבה של ליטא, הכבושה ע"י הגרמנים. תפקידה של הבריגדה הפרטיזנית-ליטאית היה, פרט ללוחמה בגרמנים, להכשיר את הקרקע להקמת רפובליקה סובייטית ליטאית לכשתיכבש. לשם כך שלחו ליערות רודניקי אנשי מפלגה, קומוניסטים ליטאים שהוכשרו לתפקידם במוסקבה. משימתם, בין היתר, הייתה לקרב את האוכלוסייה הליטאית, להגביר את אהדתם לברית המועצות ולמצוא בניהם בני ברית. היה זה חלק מתוכנית פוליטית נרחבת, להקים משטר קומוניסטי במדינות הכבושות ע"י הצבא האדום. בהתאם לכך, ניתנה גם הפקודה להעביר פרטיזנים ממוצא ליטאי, מיערות נרוץ' ליערות רודניקי. ביניהם גם לוחמינו שם. בהתאם לאותה מדיניות, קיבל גם מטה פ.פ.או. בגיטו וילנה את ההוראות מהמפקדה הפרטיזנית הכלל ארצית, להעביר את שארית הכוח ליערות רודניקי.
כאמור, קיבלו את פנינו בבואנו ליער, לוחמים יהודים, ביניהם לוחמי פ.פ.או. שהגיעו לפנינו מיערות נרוץ'. הייתה בכך הקלת מה, תחושת עידוד, "אכסניה" לימים הראשונים. היינו באותו שלב למעלה ממאתיים לוחמים יהודים.
הגשמת מטרות המאבק שלשמן באנו ליער, הצריכו התארגנות מהירה. כהמשך היות פ.פ.או. בגיטו חטיבה יהודית לוחמת של תנועה פרטיזנית ליטאית, שמטעמה הגענו ליער, עתידים היינו לקבל את מרותה, החלטותיה וסדרי מוסדותיה. במידה לא מעטה התנגשו סדרים אלה במטרות הספציפיות של החטיבה היהודית.
בהיותנו ארגון בעל זיקה לאומית ותודעת מחויבות לשרידי היהדות הגוססת באזור, הבאנו זיקה זו עמנו גם ליער. חתרנו להמשיך להתקיים כחטיבה לוחמת יהודית נפרדת בתוך הבריגדה הפרטיזנית הליטאית. לארגן את רוב הקבוצות, היהודים בתוכה ולהביא ככל האפשר יהודים רבים יותר ליער. הדבר סתר את מדיניות המפקדה. אמורים היינו להיאבק מחדש כל יום על זכות קיום זו. היווינו יחידה לוחמת ושמרנו על רוחה. אך לאחרונה הייתה דאגתנו נתונה להצלת יהודים נוספים. כמובן מאליו, סתר מתן מפלט ביער לשלא בעלי כושר קרבי את עקרונות התנועה הפרטיזנית, שבנויה הייתה על טהרת האדם הלוחם ושללה מתן מחסה לנמלטים ומחוסרי נשק. היו לכך השלכות שהכבידו על הבטחת מקורות המזון ללוחמים. ליהודים, לא הייתה כמובן ברירה. לא היה לנו עורף.
גם כאשר שוכנעה המפקדה הפרטיזנית בדבר הצורך במתן מפלט לבני משפחות הלוחמים, ביקשו להפריד בין הלוחמים והמשפחות, אותם דרשו לשכן על בסיס שונה. מדובר היה על פי רוב בנשים צעירות שהתלוו לבעליהן, אם גם לא במטרה להילחם.
מטה פ.פ.או. שאף לכלול במחנה היהודי הלוחם את רוב היהודים המצויים ביער, להכשיר את כולם ולהטיל תפקידים חיוניים לקיום המחנה הלוחם. בעיות ספציפיות אלה הכתיבו ויכוח עם מפקדת הבריגדה הפרטיזנית, בדבר הצורך לקיים חטיבה נפרדת, בעלת מבנה ופיקוד משלה, תופעה יוצאת דופן בתנועה הפרטיזנית. הוויכוח הוכתר בהצלחה, הודות לעמידה מלוכדת ואיתנה של חברי מטה פ.פ.או., ביניהם קומוניסטים ותיקים, בעלי עבר וזכויות במחתרת לפני פרוץ המלחמה, מקרה נדיר בתולדותיהם. יש לציין זכותם זו, בהיותם בעלי ההשפעה על חבריהם במפקדה של הבריגדה. היה זה פרי גורל, ניסיון ושתוף פעולה בגטו, בו גובשה ובשלה התודעה בדבר הצורך בארגון מאבק משותף נגד הנאצים של כל הארגונים היהודים על הבסיס הצר של היותנו יהודים.
אם כי הגענו (לוחמי פ.פ.או.) ליער כקבוצה מאורגנת ומצאנו בו בין היתר, קבוצות יהודים שהקדימו להגיע, ביניהם נושאי נשק ובעלי כושר קרבי, לא הייתה להם מדיניות אחת ואף לא ציפיות זהות. בהיות פ.פ.או. ארגון לוחם אידיאי, בעל מטרות לאומיות ותחושת אחריות, ראה לעצמו חובה וגם זכות, ליטול יוזמה ולעצב את המסגרת, להשפיע על המטרות, המבנה ורוח המחנה, להאציל את תודעת השליחות הקרבית והנקם, על הלוחמים היהודים כולם. הייתה זו משימה לא קלה וקשורה בשינוי ערכים, שהייתה צריכה להיעשות בד בבד עם ביצוע משימות ותפקידים ארגוניים וקרביים. אנשי פ.פ.או. השתמשו לשם כך בסמכות שהוענקה להם ע"י מפקדת הבריגדה הפרטיזנית ליטאית, בהיותנו חלק ממנה.
בהתחשב בעובדה שלא כל היהודים שהגיעו ליער נחונו ברוח קרבית, לא לכולם הייתה תודעת שליחות, או הרצון לקבל על עצמם חובות מעבר להכרחי לקיים את גופם, נבין שלא הייתה הסכמה כללית להגשמת המטרות, כפי שהציבו זאת מטה פ.פ.או.. היו גם יהודים שהתנגדו למשטר צבאי קשוח, כפי שהתחייב מהיותנו מחנה לוחם. אף על פי כן, הוחלט לא להפריד בין הלוחמים ובין מחוסרי הכושר הקרבי, כולל נשי לוחמים, שלא כולן ראו את עצמן כלוחמות ומשום כך לא היה לרוחן המשטר הצבאי והתפקידים שהוטלו עליהן לביצוע. הייתה זו התנגשות בין שתי תפיסות.
אחרי חיסול הגיטו המשיכו עדיין להתקיים בווילנה מספר בלוקים בהם עבדו אנשי מקצוע יהודים. בבלוקים אלה התקיימו גם תאי לוחמים של פ.פ.או. קויים בהם קשר בין החטיבה היהודית הלוחמת והמפקדה הפרטיזנית בעיר. דרכם קיבלנו מידע, תרופות, הוראות ומדי פעם גם נשק. בלוקים אלה היוו כתובת ליהודים המעטים שנמלטו מהמשלוחים ולא היה להם לאן ללכת. אחרים הגיעו לשם על מנת לצאת בדרך זו לפרטיזנים. את משימות הקישור, הולכת קבוצות היהודים ליער, הבאת הנשק ופעולות חבלה בעיר, עשו נאמנה ובסכנת נפשות מספר חברות שחזותן לכאורה עשויה הייתה לא להסגיר את יהדותן. הן צוידו בתעודות מזויפות, ועשו דרכן הלוך וחזור מהיער ואליו פעמים רבות. לא אחת הטילה עליהן מפקדת הבריגדה תפקידי חבלה ברשת החשמל, המים והקישור. קרה ונפלו לידי המשטרה, נחלצו והמשיכו בשליחותן.
בין לוחמי פ.פ.או שהגיעו ליער מ"קייליס", הייתה גם לנה. היחידה שנותרה מקבוצתי בתנועה לפני המלחמה. את תקופת הגטו עשתה ב"קייליס", בהיות אביה מומחה לעיבוד עורות. אביה מת בינתיים ולנה נשארה עם אמה. לפני פרוץ המלחמה היינו בנות רקע תרבותי שונה ואף לא בקשרי קרבה. אף על פי כן, בתנאים שנוצרו ביער, הייתה משמעות ייחודית להיותנו חברות בקבוצה אחת לשעבר, בתנועת השומר הצעיר. מכנה משותף זה הספיק באותה עת על מנת לקרב בינינו ועשה אותנו ל"בנות זוג" בעיני לוחמי המחנה, שקשרו בין שמותינו, בבטאם בנשימה אחת כאילו היינו תאומות, או לכל הפחות אחיות. הדבר תרם להפנמת יחס זה. בשבילי הייתה לנה באותה עת אובייקט לקרבה ואהדה. מצאתי אותה קרובה באשר להשקפת עולמי, דרכי ההתנהגות, ערכים, לוחמת אמיצה, דבקה במטרה וכנה עם סביבתה. חברה שניתן היה לחלק עמה מצוקה בעת צרה. עמה חלקתי גם את משכבי, שעשוי היה מספר כלונסאות. גם את כסות הלילה, מעיל בלוי, חלקנו מאוחר יותר אדרת עור. היינו גם שותפות לביגוד הדל שלגופינו. הייתה זו לי לראשונה תחושת משפחה, מאז נותרתי יחידה. מאוחר יותר הובאה מ"קייליס" גם אמה, לה העברתי את הכמיהה לאם, שלא הייתה לי עוד.
הגענו ליער בתחילת הסתיו. תוך מספר שבועות הוא הגיע לשיאו. תחילה התמקם המחנה על פיסת קרקע מוקפת ביצות. לא ניתן היה להתחפר בה, כמקובל אצל הפרטיזנים, מתחתיו עמדו מים. הגשמים, הרוחות העזות והקור חדרו עד לשד עצמותינו. לרבים נתבלו מזמן הנעליים, או אבדו במסע הביצות, כרכו סמרטוטים לרגלים וקשרום בחבלים. עדיין הייתי מצויידת בחצאי מגפיים, שהכינה לי אמי בגטו לקראת הסתיו הקרב. הן היו עשויות עור רך ועדין והצטמקו מספיחת רטיבות בלתי פוסקת שלא הספיקה להתייבש עד שהתפרקו. דבוקות לרגלי הם עצרו בתוכם את המים. לא חלצתי את מגפי זמן רב, פן לא אוכל להחזירם לרגלי. לפי הנוהג הפרטיזני, חייבים היינו לישון במגפיים. חליצתם מותרת הייתה בשעות היום, לצורך טיפול ברגליים. מאוחר יותר מצאתי פיתרון: חתכתי פתח מוארך במגפיים, מבית השוקיים עד מתחת לקרסול. בצורה זו הרחבתי אותם ויכולתי מדי פעם לחלוץ ולנער מתוכם את המים ולהחזירם לרגלי.
באותם שבועות ראשונים, שימשו לנו קורת גג יחידה, סוכות זרדים קלועים בצורת אוהל. כיסינו אותן בענפים ועל הקרקעית הוספנו שכבת אזוב, כל צמחייה מצויה, שעשויה הייתה להגביה את ה"משכב". כל סוכה שיכנה בתוכה קרוב לעשרים לוחמים. היא לא עמדה בפני הגשמים ובוודאי לא בפני רוחות עזים שפקדו אותנו באותם ימי סתיו. לעתים קרובות הפתיע גשם עז וסוחף באישון לילה. היינו מתעוררים לצלילי המטר והמים הזורמים מתחתנו בלא להותיר חוט יבש. עמלנו כל פעם מחדש בהקמה ותיקון סוכות . המפלט היחיד מהקור, הרטיבות והגשם, הייתה לנו מדורה, אם כמובן רק ניתן היה להבעירה. הגשם הדולף והרוח הסוערת , חיבלו במאמץ להזין את אש המדורה. טרחנו קשה לבל תדעך. המדורה שימשה לנו מטרות רבות ומגוונות והפכה למרכז חיי המחנה. זו הייתה "אש התמיד" עליה בישלנו את "הדייסה", סעדנו סביבה, ייבשנו את בגדינו, נעלינו, חלצנו עצמותינו והתחממנו. אל המדורה ברחנו באישון לילה מה"משכב" הרטוב על מנת לגרש את הקור מהעצמות. לידה פרקנו בלילות את העצב הפרטי; על-ידה סופרו השמועות והרכילות. סביבה שרנו שירי מולדת וגעגועים. מאוחר יותר נרקמו סביבה גם אהבות. היה, ובהתגבר הגשם והרוח, נהפכו לסערה. הרעמים והברקים החרישו את האזניים. עצי עד נדירים בגודלם, קרסו ועקרו מתחתם גושי אדמה ענקיים עם השורש. במקום השורשים, נוצרו בורות ושלוליות מים עכורים ודלוחים, ובתוכם שרצים, יתושים ומיני זבובים. שלוליות אלה שימשו לנו תקופה ממושכת יחסית מקור מים יחיד לשתייה, בישול, רחיצה וכביסה.
אחת הסערות באותה עת עלתה על כולן בעוצמתה, הותירה הרס במחנה והיכתה את כולנו בתדהמה. לראשונה עמדנו מחוסרי אונים בפני איתני טבע משתוללים ואין מושיע. הגשם הזועף סחף את כל שנקרה בדרכו. הברקים והרעמים האירו בחופזה את השטח והפילו אימה. הסערה השתוללה, מוטטה את הסוכות כאילו היו בתי קלפים. עצי עד אין ספור קרסו וכיסו מתחתיהם את פני השטח ואת כל "רכוש" המחנה. בורות נפערו בקרקע וגושי אדמה ניצבו בגובה קיר. אלה שינו את המצב הטופוגרפי עד בלי הכר. חברים נפצעו, ביניהם שניים קשה, מעצים שקרסו עליהם וגרמו לשברים בגפיים וחלקי גוף אחרים. החפצים והמזון המועט הושחת, לא נותר סימן לסוכות. את האש לא ניתן היה להבעיר. השבילים שובשו ונסתמו. אף שהסערה הלכה ונחלשה, עדיין דלף גשם ולא היה לאן להימלט מפניו. עוד בטרם שוך הסערה, הוחל בפינוי השטח וחילוץ הפצועים. סולקה הרופא, איש החטיבה, הגיש עזרה לנפגעים וביצע ניתוחים מסובכים בתנאים ואמצעים שעמדו בניגוד לכל כללי הרפואה. רק עם שוך הסערה, נהיה ברור שלא נוכל לשהות עוד במקום, והוחל בהכנות להעברת המחנה לבסיס חדש.
הבסיס החדש נבנה על גבעה מוקפת ביצות, קרחה יחסית לצמחייה הסבוכה סביבה. הגבעה יצרה אי בתוך צמחיית עצי עד ושיחים. מצדו הוא חד, במורד הגבעה, הובילה דרך שנוצרה כתוצאה מכריתת עצים, דרכה התנהל הקשר בין המחנה הפרטיזני והעולם החיצון. שטח הגבעה היה קטן ולא ניתן היה לשכן עליו את כל לוחמי החטיבה היהודית הלוחמת, שמספרה התקרב באותה עת ל-400 לוחמים. התחלנו בעבודות חפירה מאומצת. חלק מהאנשים עבר לשם כך כבר מראשית העבודות, לשטח החדש.
הפעם התחפרנו: בנינו מחפורות ארוכות, כל אחת מהן שיכנה בתוכה כשמונים לוחמים (אוטריאד). לאורכן של המחפורות, משני צדיהן, הותקנו משטחי השינה. אלה כוסו בכלונסאות מגזעי עצים צעירים, לא מהוקצעים. באותה צורה כוסו שטחי האדמה משני צדי המעבר, על מנת למנוע מפולת אדמה, עצים וענפים, כך שלא יהיה ניתן להבחין בה ממעוף ציפור. משני קצותיה הותקנו פתחים עם דלתות עשויות מכלונסאות. באותה שיטה נבנתה גם מחפורת המפקדה, "חדר" לטיפולים רפואיים. מאוחר יותר, גם מחסן ובית מלאכה לנשק, מאפייה ו"בית מרחץ". בעת ובעונה אחת יצאנו לפעולות חבלה , הצטיידות בנשק ובמזון וקלטנו קבוצות יהודים. המחנה גדל מהר וצריך היה לספק את צרכי כולם, אף שלא כולם היו כשרים לצאת לדרך. איש מאתנו לא הלך בטל. כולם שובצו בעבודה, אף לחולים לא ניתנה חופשה. אלה שחזרו מפעולות לילה, הורשו לישון מספר שעות בלבד והוקמו לעבודה. לצורך בניית הבסיס החדש, חולקו האנשים לקבוצות עבודה. אלה שעבדו בכריתת העצים, התרחקו מהמחנה על מנת לא לחושפו. קבוצה אחרת טרחה בהבאתם של העצים, אחרים בחפירות ו"בניה". בהתחשב בתנאים וחוסר הניסיון, הייתה התוצאה משביעה בהחלט רצון. מעתה היה גג לראשינו. הרגשנו בטוחים יותר ומוגנים במידת מה בפני פגעי הטבע.
לילה לפני העברת המחנה לבסיס החדש, ירד השלג הראשון ובשפע. התעוררנו עם בוקר ולא מצאנו עוד את היער של אתמול. הייתה זו תמונה מרהיבה ביופייה ועוצרת נשימה: שכבת שלג עבה כיסתה בלובן את הסביבה כולה, עד לקוו השמים ויצרה משטחים פיסוליים, כיד הדמיון הטובה. אחרי שחלפה התפעמות, נותרה הבעיה: השלג שיבש לנו את העברת המחנה, כיסה את השבילים והעלים את עקבותיהם. בין המחנה הישן והבסיס החדש, זרם פלג מים. עצי עד אין ספור קרסו משך שנים ללא סדר ויצרו "גישור" לאורך הפלג, מעבר בקפיצה מגזע עץ לגזע. הפעם עטה הפלג שכבת שלג עבה שהסתירה את העקבות. היה צורך לעשות את הדרך תוך גישוש. גם צמחיית גדות הפלג הייתה עבותה ומשום כך לא עבירה. נאלצנו ללכת עם תוואי המים. כל אחד העמיס על גבו מהמלאי הדל שבמחסן המחנה, כמות שהיה מסוגל לסחוב. וזאת תוך מעידה ונפילה לתוך המים הקרים, דרכם התקדמנו. הבחירה הייתה מסוכנת יותר: להיחשף רטובים מכף רגל עד ראש לטמפרטורה מתחת לאפס. השק ספוג מים, הוסיף אל משקלו והיה קושי רב לגררו על קרקעית הפלג המרופד במכשולים. ובכל זאת, לא עלה על דעתו של איש לזנוח את המשא, בזמן שהמחנה סבל ממחסור חמור במזון. היה זה מסע בפרך ובלתי נשכח, שאף הוא הגיע אל קיצו, עם הגיענו לבסיס קפואים ובשארית כוחותינו.
למרות הצפיפות במחנה, המחסור בנשק ובמזון, קשיים ארגוניים- חברתיים, המשיכו לוחמות החטיבה להביא קבוצות יהודים ליער. הייתה זו משימה "בוערת", כל עוד לא חיסלו הגרמנים את הבלוקים בעיר, ומצויים היו יהודים מוכנים להצטרף לפרטיזנים. עם חלוף הזמן, הלך ופחת מספרם.
על גורל אמי לא ידעתי באותה עת, ניסיונותיי לברר לא העלו דבר. האמנתי ביכולתה להגיע למקום מבטחים, אם רק הצליחה להינצל בזמן חיסול הגטו.
עם אחת הקבוצות מ"קייליס" הגיע ליער בן- זוגי לעתיד, חילק. אף שהיה בן עירי, בן גילי וגדל באותו הרובע, לא הכרתיו קודם לכן. היינו בעלי רקע וחינוך שונה, בגרנו ובילינו לא באותה חברה. המבדיל בינינו ביותר באותה העת, הייתה אולי תנועת הנוער, שלא היה שייך לה ושכה הטביעה חותמה על דרך מחשבתי והתנהגותי. באחד מימי חורף קריר, בהיר ויבש, כאשר היער עטה לובן. מבהיק, עבדתי עם מספר לוחמים במרחק מה מהבסיס, בכריתת עצים למחפורות. שקועה במלאכה, הופתעתי לראות צעיר לא מוכר הולך ומתקרב. לפי כללי היער, אסור היה שנהיה מופתעים ובתוככי המחנה. מראה הצעיר לא דמה לאחד משלנו. בחזותו לא היה דבר שיצביע על היותו יהודי. לבושו היה נקי ומטופח, מגפיו מבריקים, דבר לא מצוי במצבנו. מעילו ומכנסי הגליפה (רכיבה) תאמו את גזרתו, לעומת לבושנו שהיה לרוב מקרי ובלוי. צעיף לצווארו, מוצר לא מצוי בינינו ולראשו, כובע מצחייה כחול. זכור לי שהבחנתי בעיניו הכחולות מאוד. הופעתו החיצונית נראתה בעיני מגוחכת כלשהי במציאותנו. הוא סיפר שהגיע זה עתה מ"קייליס" עם קבוצה והוצב לעזור בעבודה לקבוצתנו. חילק עבד בחריצות, היה אדיב, מתחשב וחברי מעל למצופה, עד כי התנהגותו משכה את תשומת ליבי. נהיינו חברים. יחס דומה שרר גם בינינו ובין לנה. מאוחר יותר לא איכזב: המשיך להיות חברי, אוהד, תומך ומוכן להושיט כל עזרה ולהתחלק בכל.
 שני אחיו המבוגרים של חילק הקדימו אותו לבוא ליער עם קבוצת לוחמים מאורגנת, זמן מה לפני בואנו. לולקה, אחיו הבכור, כמסופר לעיל, נהרג בדרכו לפעולה סמוך מאוד אחרי בואו של חילק ליער. הוא הספיק לראותו רק מספר פעמים לפני מותו.
הירשקה אחיו, גדול ממנו בשנתיים, הגיע ליער מהגטו עם אשתו פניה, כזוג צעיר. כמו רוב אנשי אותה קבוצה שבאו עם בנות זוגן, לא הסכים להיפרד מאשתו כתנאי לקבלתו לקבוצת הצנחנים. הם התארגנו לקבוצה נפרדת, מינו מפקדים מתוכם, דאגו להשיג נשק, מזון וביצעו מדי פעם פעולות חבלה. עם הגיע קבוצת פ.פ.או. ליער והקמת חטיבה יהודית לוחמת, צורפו רוב לוחמי הקבוצה ובתוכם הירשקה ופניה, ושובצו באוטריאד השלישי.
חילק, הצעיר מבין שלושת אחיו, נשאר באותו שלב עם הוריו בגטו, ועמם אשתו ובתו הקטנה של לולקה. אף לחילק הייתה חברת נעורים בגטו, אותה אהב ולה אם ואחות צעירה. חילק קיבל על עצמו בגטו את הדאגה לצרכי שתי המשפחות. עם גבור הסכנה לחיסול הגטו, יצא העירה עם חברתו, כאשר פניה מועדות לבית משפחה ליטאית (שכנים לשעבר) שהסכימו להסתירה.
חילק יצא מהגטו במטרה לארגן מקום סתר בעיר לשתי המשפחות. לשם כך נעזר במשרתת ביתם לשעבר, שעבדה בשירות המשפחה עשרות שנים בנאמנות, וגידלה את שלושת הבנים. במשך זמן שירותה בביתם התחתנה, הקימה בית והמשיכה לשרת במשק ביתם. כאשר נעקרה המשפחה מביתה והובלו לגטו, נשאר חלק מרכוש המשפחה בידי המשרתת. היא לא התכחשה להם, נשארה מסורה, נאמנה ויחד עם בעלה המשיכו לדאוג לצרכי המשפחה. לא אחת סכנו את חייהם בעשותם כך. חילק הגיע עכשיו לבית המשרתת מהגטו, במטרה לשכור דירת מספר חדרים בכספי המשפחה, בעלת מבנה שיאפשר להסוות חדר ולהתקינו למחבוא למשפחה, כאשר משפחת המשרתת עתידה הייתה לשמש כלפי חוץ כבעלי הבית. חיפושי דירה מתאימה שתענה על הצרכים בשכנות ביתם לשעבר, בחסות הכומר, ידיד המשפחה איש נאור וחסיד אומות העולם. גם ברשותו השאירה המשפחה חלק מרכושה. לא אחת פתח הכומר את שערי הכנסייה ליהודים נרדפים, בלי שיכירם אישית. באחד הימים הלך בעלה של המשרתת להיפגש עם אביו של חילק בגטו ולהיוועץ בדבר הדירה המבוקשת. הוא נתפס על יד שער הגטו ונאסר. התכנית ירדה מהפרק. חילק נאלץ להסתלק מביתם, פן יבואו הגרמנים לביתם מפחד כנופיות הפולנים "הלבנים" שפעלו בסביבה ואיימו על מסתירי יהודים. הכפריים ציידו את חילק במזון ומעיל פרווה ושלחוהו להסתתר ביער הסמוך לכפר. אחרי שהתגלגל שלוש יממות יחידי, בבדידות נוראה, מתחת לכיפת השמים ומתחת רגליו שלג, במזג אויר חורפי ובפחד פן יתגלה ויוסגר, לא עמד לו עוד הכוח להמשיך ולהסתתר יחידי ביער. חילק חזר לווילנה על מנת לחזור לגטו למשפחתו, אך אחר את המועד. הגטו היה כבר מוקף צבא ובשלב של חיסול סופי. חילק המשיך להסתובב נע ונד בין בית המשרתת, הכומר ובית הקברות, שם ישן בלילות. בלית ברירה, הגיע ל"קלייליס" בו פגש חברים של אחיו, מפיהם נודע לו על מקום הימצאם ביער. הם הבטיחו ליצור לו קשר עם הפרטיזנים, בתנאי שישיג נשק. חילק יצא שוב העירה, הפעם אל הכומר. אחרי שסיפר לכומר את האפשרות להצטרף לפרטיזנים אם ישיג נשק, צייד אותו הכומר באקדח וברכו לשלום. חילק שם פעמיו לבית הליטאים, שם הסתתרה חברתו, על מנת להציע לה להצטרף אליו ולצאת לפרטיזנים. אך היא הרגישה נוח בבית הליטאים ומוגנת דיה, סירבה להצטרף בטענה, שהינה חלשה מדי על מנת לעמוד בתנאי היער. בעלי הבית האיצו בחילק להסתלק מהמקום, מה עוד ובן משפחה נתן בה עיניו. חילק חזר מאוכזב ל"קייליס" בגפו. שלא במקרה פגש את קשרית החטיבה היהודית הלוחמת, שבאה מהיער במטרה לקבל רובים מאנשי המחתרת בעיר ולקחת עמה את היהודים הכשרים ומוכנים לצאת ליער. יחד הם היו ארבעה. הם יצאו למקום בו חיכה להם הנשק. זה היה בבית מגורים, באחת הסמטאות במרכז העיר. הארבעה חילקו בניהם את הציוד שהיה לקחת. את הרובים החביאו על גופם, כאשר הקנה תקוע במגפיים והקת מוסתרת מתחת למעיל ומגיעה עד הצוואר. תנאי מזג האוויר החורפי יצרו מצב מתאים להתכרבל במעיל חורף, להגביה צווארון ולהסתיר תחתיו את הנשק, בלי למשוך תשומת לב. לעומת זאת, הכביד הנשק מאד על הצעידה ועלול היה להסגירם. ואמנם, החליק אחד מהם ונשקו מתחתיו. כשהרובים על גופם, התקשו חבריו להתכופף ולבוא לעזרתו. לתימהונם הגדול, עשו זאת שני חיילים גרמנים שהזדמנו במקום והקימוהו על רגליו. הוא הודה להם, ברכם לשלום, והארבעה ההמומים מהאירוע, המשיכו בדרכם והגיעו עם הנשק ליער בשלום. היה זה שילוב מקרים מיוחד במינו, שהמאמין, יראה בו את יד ההשגחה העליונה.
באותו שלב סבלנו מחוסר נשק חמור. בידי כל החטיבה היהודית הלוחמת, שמנתה באותה עת קרוב ל-400 לוחמים, היו רק כשלושים רובים מסוגים שונים. לחלק מהם, רק כדורים בודדים. בגלל מיעוטו, אוחסן הנשק במאגר משותף לכל המחנה. לפני כל פעולה חולק ליוצאים בהתאם לתפקידם. עם תום הפעולה, הוחזר נקי למחסן. אותו סידור היה עם מספר מקלעים ורובים אוטומטיים. רק אקדחים, כארבעים במספר ורימונים, הושארו ברשות בעליהם או ברשות מי שזכה באקדח על ציון לשבח. הלוחמים החשיבו מאוד את הנשק ביער, ורחשו לו חיבה בדומה לרעיה. גם כינוהו "אשתי". היו מקרים ובעלי נשק סרבו למאגר, עד כי היו נכונים לעזוב את המחנה.
הנשק המועט שבבעלותנו , שימש מספר מטרות בעת ובעונה אחת. פרט לפעולות קרב וחבלה, היה צורך דחוף להפריש כל פעם כוח הולך וגובר לפעולות כלכלה. עם בוא קבוצות יהודים ובודדים מהעיר, רובם מחוסרי נשק, נעשו פעולות הכלכלה שכיחות יותר, מרוחקות מהבסיס ומסוכנות מאוד. לא כולן הביאו את התוצאות המקוות. לעומת זאת, נחשפו הנותרים במחנה, לסכנה מעבר למותר, כאשר נותרו בבסיס רק עם רובים מעטים , על פי הרוב הפחות יעילים ומעט תחמושת.
התגלה צורך דחוף להשיג נשק מכל מקור אפשרי. עם זה מהכפריים, בכוח. במארבים, מהצבא הגרמני ובהתקפות על תחנות המשטרה. התגלו גם מקורות לקניית נשק מידי מתווכים למיניהם. לשם כך פנה המטה בדרישה לאלה מבין הלוחמים שהביאו עמם ליער זהב או דברי ערך מביתם. לא כולם הסכימו למסור מרצונם. במקרים מסוימים היה צורך לערוך חיפושים ולקבלו באיומים. הדבר יצר מתח ועוינות מצד הסרבנים, ויחס של בוז וביקורת למסרבים, מצד רוב הלוחמים.
היחס השונה לרכוש אפיין את הלוחמים גם התחומים נוספים, שלפיהם נקטו עמדות אנשי קבוצות שונות במחנה.
עוד בראשיתו חולק המחנה לשלושה אוטריאדים, כשמונים לוחמים בכל אחד. עם גידול האוכלוסייה, נוסף אוטריאד רביעי. את הפיקוד על החטיבה היהודית הלוחמת קיבל אבא קובנר, מטעם מפקדת הבריגדה הליטאית, שהיינו חלק ממנה. כמו כן, פיקד אבא על גדוד "הנוקם".
לנה ואנוכי שובצנו בגדוד "לניצחון", שמפקדו היה שמואלקה, מבכירי לוחמי פ.פ.או. האוטוריאדים חולקו כל אחד לקבוצות קרביות ובכל קבוצה מספר קטן יחסית של לוחמות. לשמחתנו שיתפו אותנו ברוב הפעולות. לא אפריז אם אציין, שהייתה מצדנו חתירה מתמדת לא לפגר אחרי הגברים. לשם כך, התנדבנו לעתים לפעולות, שלא נכללנו בהן מראש ונזהרנו שלא לגלות חולשות, שמטבען היו מצויות. תכונה זו אפיינה את רוב לוחמות פ.פ.או. ולא מעטות מנשים אחרות ביער. חלק מהאנשים איישו קבוצה משקית, אשר הייתה רובה נשים. את הקבוצה המשקית חייב אותו משטר, משמע, מסדר בוקר ואמוני נשק. קבוצה זו ביצעה את רוב תפקידי המשק במחנה. רבים מהקבוצה המשקית עשו את תפקידן באהבה והקרבה. הייתה לכך תרומה משמעותית לשיפור האווירה, לרוח האחווה, השיתוף והעזרה לזולת. באמצעות הקבוצה טופל המטבח, מחסן המצרכים, תיקוני נעלים וגם כביסה של בודדים, שלא כולם ידעו לעשותה. מאוחר יותר, גם המאפייה.
המצרכים המעטים חולקו שווה ובהתחשב בצרכים הספציפיים. החולים והחלשים קיבלו תשומת לב מיוחדת, בהתאם להוראות רופא החטיבה, שהרחיב עם הזמן את שירותיו לכל הפרטיזנים ביער. בגלל תזונה לקויה ובלתי מספקת, פשטו במחנה מחלות הקשורות בחוסר ויטמינים. במיוחד פשטו פצעים מוגלתיים ומחלות מעיים. הכינמת הייתה בת לוויה של כל דיירי היער, קנתה אחיזה בינינו מעל המשוער. בהתחלה הותקפנו בה כולנו, מי פחות ומי יותר. חוסר סבון, ביגוד להחלפה, הרטיבות, הקור העז ומי רחיצה דלוחים ובהם שרצים, מנעו מרבים את הניקיון הבסיסי. גם אם התגבר הפרט על קשיים אלה וניסה לשמור על ניקיון, פלשו עליו בשיירות כני שכנו למשכב. פרוות הכבשים המעטות שהיו ברשותנו, עברו מיד ליד. לא היה ניתן לוותר עליהם בקור העז, לעתים עשרות מעלות מתחת לאפס. במיוחד בשמירה. פרוות אלה היוו מקור בלתי נדלה לכינים. יום יום, אם רק נשארנו בבסיס, התרחקנו עם לנה לעומק יער ל"טקס" השמדת כינים. שפשפנו גופנו בשלג, ללא סבון, ובינתיים תלינו את לבושנו על העצים המושלגים. הקור העז היה מקפיא אותך מיד והכינים היו נושרות על הקרקע המושלג, עם ניעור הבגדים. בגמר ה"טקס" היינו רק מספר שעות נטולות כינים. בדרך כלל הן הציפו אותנו מחדש וביתר שאת עם ערב. היו כאלה שהשלימו עם קיום "דיירי המשנה". אחרי זמן מה רכשתי ניסיון ולמדתי לאבחן את מקור הכינים, בהתאם לסימני היכר. באותה תקופה, פשטה במחנה מחלת הגרדת, והיה צורך דחוף למצוא לה פתרון, על מנת למנוע התפשטות המחלות.
עם בואו ליער, שובץ גם חילק באוטריאד השני. יצאתי אתו לא אחת באותה קבוצה לדרך ולאותן פעולות. זכור לי שלא חסך את עורו, ניסה להקל על הזולת ורץ קדימה. הייתה לי תמיד תחושה שניתן לסמוך על עזרתו, שלא ינטוש חבר בצרה. בפעולות כלכלה, היה בעל תושייה ומצא תמיד פריט כלשהו שחסר לחברו. אם מצא בבית איכר כוס חלב או פרוסת לחם, חילק אותם שווה בשווה עם חברו. הייתה זו תופעה יוצאת דופן בין הלוחמים שלא מיוצאי פ.פ.או. לא אחת קרה, שהלוחם לא עמד במבחן המצוקה, והחביא מתחת למראשותיו פרוסת לחם, קורט מלח או חפיסת סבון, בהם השתמש בהיחבא.
החברות הייתה תכונה מאוד בולטת בהתנהגותו של חילק. מה עוד, ולא היה חניך תנועת נוער ואף לא חבר בארגון לוחם לשעבר, מהם היו לי ציפיות שונות. תכונה זו אצלו משכה את תשומת לבי. התפתחה בינינו ידידות אשר הייתי מגדירה, יחסי אחווה. לא זכור לי שיחסינו ביער היו מעבר לכך. בלבי נשמרה באותה עת נאמנות לחברי לשעבר, שאולי מצוי אי שם. יתכן והיא בלמה את רגשותי. לא היו לנגד עיני באותו שלב ערגות לעתיד. הווייתי הייתה נתונה להווה, לפעולות המאבק ולמציאות שנרקמה ביער. הייתי שלמה עם התוצאות האפשריות המתבקשות מאורח חיים זה. לא עשיתי למען הישרדותי מעבר לכך.
חילק המשיך לאהוב את חברתו, שהייתה מהולה באכזבה. הקדיש לה מחשבה ולא אחת שיחה, בה סיפר ונתן ביטוי לאהבתו וגם לאכזבתו מדרכה. השתתפתי בכנות בשברון לבו. כאמור, הייתי צעירה רומנטית ורחשי לבו היו קרובים לי. אף על פי כן, נעשו חיי קלים יותר ומסגרת הנפשות הפועלות בתוכם התרחבה. לראשונה חרגתי ממסגרת חברי בתנועה ובארגון הלוחם.
הייתי באותה עת בעלת מרץ. תוססת ופעלתנית. עבדתי קשה, ושאפתי כל פעם לעשות יותר. כמו רבים בינינו, הסתפקתי במספר שעות שינה מועט ביממה. גופי צרך דלק רב. גם קיבתי הבריאה, לא עמדה לי למכשול. תאבוני הבריא, לא בחל בתבשיל הדוחה, העמידני בשורה אחת עם גברים חסונים. לא אחת חשתי לא בנוח, כאשר הטבחית הציעה לי מנת "דייסה" נוספת, שאחרים ויתרו עליה משום שלא מסוגלים היו לעכלה. המזון באותה עת היה מועט ביותר. עם גידול האוכלוסייה במחנה, הוא הלך ופחת. בתקופה ראשונה היה מזוננו מבוסס על בליל קמח שחור, בלתי מנופה, מבושל בדליים במי שלוליות וללא מלח. מי שיכול לעכלו כדוגמתי, אכל אותו ברעבתנות. היו לוחמים שפיתחו מחלות קיבה, אחרים בסבלו מגירויי גרון והקאות. לא ראינו באותם ימים צורת לחם, מלח, על אחת כמה וכמה ירקות. יחד עם הכינמת, גרדת והתת תזונה, נחלש הגוף ועמידתו בפני מחלות מצויות.
אם כי פעולות הכלכלה הלכו ורבו, לא תמיד הייתה בצדן הצלחה. פרט לאי רצונם הטבעי, התקשו גם האיכרים לספק מזון למחנה הפרטיזנים הולך וגדל. אלה מבין האיכרים שלא נזקקו לעזרתם של הגרמנים, התלוננו בפני קבוצות פרטיזנים אחרות על היהודים, שמרוקנים את אסמיהם. התעוררה תרעומת אצל הפרטיזנים שראו בנו מתחרים על תחום מחייתם המוגבל. תחילה הצטמצמנו ככל שיכולנו. חיינו על סף הרעב ובתת תזונה חריפה. היה צורך להתגבר על המכשלה והרחקנו לנדוד, כל פעם לכפרים מרוחקים יותר, לשטח עוין, שעל פי רוב שכנו בהם או לצידם גרניזונים גרמני.
כאמור, היו פעולות ההצטיידות במזון, הקשות והמסוכנות ביותר. איבדנו בהן את טובי לוחמינו. היות והכפרים בהם מותר היה להצטייד במזון שכנו עשרות קילומטרים הרחק מהבסיס, עברנו על פני כפרים עוינים רבים שבשליטת הגרמנים. האיכרים נטלו יוזמה, התארגנו למאבק נגד הפרטיזנים, זכו לסיוע מידי הגרמנים בנשק וארגון. הם הקימו קשר בין הכפרים, הציבו משטרות והזעיקו את הכפרים הסמוכים, עוד לפני שהגענו ליעד. לא אחת, גם את הגרמנים. היינו נאלצים לצאת לפעולות הכלכלה עם מירב האנשים ומיטב הנשק. לעקוף את הכפרים בדרך, ולחסל כל מכשול משוער, שעלול היה לסכן את הפעולה. חלק מהלוחמים היוו את האבטחה בכניסה וביציאה מהכפר. הכניסה לכפרים גדולים, הצריכה מספר חוליות נוספות לאבטחה . בדרך כלל דאגנו שיהיה לנו מודיע דרכו למדנו את מידת העירנות בכפר. הנשק, וגם חיסול אנשי הקשר עם הגרמנים. אחרי שרכשנו ניסיון במחיר יקר, נהגנו לצוות אל האיכר לרתום את הסוס לעגלה, להעמיס את הדרוש ולהסיע את העגלות עד למבואות היער. שם עתידים היו האיכרים להמתין לקבלת עגלותיהם, אחרי שפירקנו את השלל בבסיס והחזרנו להם את העגלות. הפעולה כמובן נעשתה תחת איום בשריפת הבית או נטילת ראש המשפחה, במקרה שיזעיקו את הגרמנים או יפתחו באש. כאמור, היו אלה אמצעים פרי ניסיון רצוף קרבנות, ואף הוא לא תמיד הבטיח הצלחה. לא אחת נחשפנו לאש תופת מצד הגרמנים שהוזעקו וארבו לנו בדרך. במקרה כזה, חזרנו לבסיס ללא שלל ועל פי רוב קרבנות בנפש.
התארגנות הכפריים נגד פעולות ההצטיידות של הפרטיזנים השתכללה, ומספר קרבנותינו הגיעו לשיאו, מה עוד והשלל לעתים נותר על העגלות בדרך. לא היה מנוס מפעולת עונשין מרתיעה, אם כי אכזרית גם לפי אמות מידה של הפרטיזנים.
לשם כך בחרה מפקדת הבריגדה בכפר, בו נפלו קרבנות רבים ובתוכו שכן מרכז הפעולה של הכפריים. שובצתי בפעולת עונשים זו ולדאבוני, בחוליית הצתה. קבוצת הפרטיזנים שנשלחה לפעולה הפעם גדולה מהרגיל. ניתנה פקודה להקיף את הכפר, להעלותו באש בבת אחת מכל קצותיו, לקטול ביריות את כל מי שינסה להימלט.
הפעולה נעשתה בעזרת מוטות עטופים סמרטוטים טבולים בחומר דליק, ששימשו לצורך זה אבוקות. מה עוד, וגגות בתי העץ כוסו נצרים וקש, נדלקו ממגע אש ראשון.
אם כי הייתי סבורה באותה עת שזהו כורח המציאות ואין מנוס מפעולת העונשין, נקלעתי למצב נפשי פתולוגי, כאשר נפל בחלקי להיות בחוליה שמתפקידה היה להצית קצה מהכפר. זכור לי שנקפתי פרפורי עווית עת הצתתי את הגג הראשון. תוך דקות בער הכפר מכל עבריו. לנגד עיני עלו וחלפו מאורעות ימי ילדותי, בעופי וארצה משמים בוערים ככבשן לוהט. השמים הבוערים, החום הלוהט והגצים המתעופפים סביבי, החזירוני למאורע הטראומטי, עת כילתה השריפה את ביתנו ולי טרם מלאו שבע.
פעולות עונשין מסוג זה, נעשו בפקודה, או הסכמת המפקדה של הבריגדה, לפעמים בהשתתפות לוחמים מרוב קבוצות הפרטיזנים.
לא מעטים ויקרים היו קורבנותינו כתוצאה מטעויות אנוש, כאשר לוחמים נפלו מכדורי חברים לנשק. קבוצות שונות של פרטיזנים נהגו לצאת לפעולות ולחזור, ללא תיאום בין הקבוצות, לרוב גם לא מצוידים בסיסמת הזיהוי שהייתה מחייבת. לפעמים יצאו לאותו כיוון, או אפילו לאותו כפר, באותה עת לפעולות שונות.
בדרך זו גם נפל חברנו דנקה, לוחם פ.פ.או. מסור, חבר יקר לקבוצתי ושכני ושכנה של לנה ל"משכב". אם כי לא הייתה לכך שום משמעות ארוטית או מינית, הברית הייתה. דנקה היה חבר המפלגה הקומוניסטית, בחור רגיש, ישר הליכות, ממיטב האדם בארגון. יצאתי עמו בקבוצה אחת, לאותה פעולת הצטיידות במזון, ממנה לא חזר. הפעולה התבצעה בכפר גדול ורוחק יחסית מהבסיס. הלוחמים חולקו לחוליות בהתאם לתפקידים שאמורים היו לבצע. חלק אבטח את מבואות הכפר, פן יסתלק איכר ויזעיק את הגרמנים. אחרים פטרלו לאורכו והיתר פשטו במהירות לבתי הכפר, העמיסו על העגלות הרתומות לסוסים את המזון שמצאו ונחפזו לעזוב את הכפר, ממנו עתידים היינו לנוע יחד חזרה. עדיין חסרו לנו מספר לוחמים. היה זה נוהג להמתין לאחרון ולא להותירו מאחור. לפתע נשמע מטח יריות מכיוון אחד הבתים ונדם מיד. מספר לוחמים חזרו לכפר, נגשו לאותו בית ממנו נשמעו היריות ומצאו בתוכו את גופתו של דנקה בלבד. היתר נעלמו. העמסנו את גווייתו של דנקה על אחת העגלות וחזרנו לבסיס אבלים ודוויים. היינו בטוחים שנפל חלל מידי אחד האיכרים. הייתה זו אחת האבדות מבין חברי הלוחמים שהשפיעה עלי קשה. זכור לי שהורקתי בדרך לתוכי כמות ניכרת של ייש, ובהיותי שתויה, איבדתי את השליטה על תגובותיי לצערי, שחשתי בו קשה. התאבלתי על אבדן דנקה ימים רבים, אם כי לפניו ואחריו נפלו רבים. מאוחר יותר נודע לנו שדנקה נפל בטעות מכדורי פרטיזנים, שיצאו באותו יום לחפש אחרי משתף פעולה עם הגרמנים. הם התקרבו לבית בו פעל דנקה. בראותם אותו חמוש, לא הספיקו לזהותו והרגוהו.
כבר באותו שלב מוקדם, פשטו והתרבו באזורנו קבוצות לוחמים פולנים, עוינים את הפרטיזנים. פולנים "לבנים" אלה היו רובם אנשי צבא מאומנים, חמושים ומצוידים היטב ונהנו מעורף איתן. היו ביניהם בני איכרים פולנים מהאזור, וגם קציני הצבא הפולני שהובס ע"י הגרמנים, בזמן ההתקפה על פולין. קבוצות לוחמים אלה היו קשורות לממשלת פולין הגולה בלונדון. ניצחונות הרוסים על הגרמנים בחזית המזרחית והסיכויים לתזוזות הצבא האדום מערבה, הגבירו את פעולתם באזור. קבוצות פולנים "לבנים" אלה ראו בברית המועצות אויב, בדומה לגרמנים. הם נלחמו נגד כיבוש אדמותיהם, על פולין עצמאית ובלתי תלויה. לשם השגת מטרות אלה היו מנצלים מדי פעם אויב אחד נגד השני, הכל בהתאם לתועלת זמנית. הם התנגדו לרוסים ולמשטר הסובייטי, מה עוד, ושטחים אלה היו מאז ומתמיד שנויים במחלוקת: הפולנים וגם הליטאים תבעו את בעלותם על השטחים והרוסים צידדו בליטאים, קידמו את ענייניהם, הכשירו קדרים של קומוניסטים ופוליטיקאים, משום כך גם הקימו את הבריגדה הפרטיזנית ליטאית ובתוכה פוליטרוקים ואנשי מפתח שעתידים היו להיות חוד החנית להקמת הרפובליקה הליטאית. הרוסים גם מימשו תכניות אלה אחרי שכבשו את השטח מידי הגרמנים, הקימו רפובליקה סובייטית ליטאית.
כאמור, נלחמו קבוצות פולנים אלה נגד הפרטיזנים, וביתר שאת בפרטיזנים יהודים, בהיותם אנטישמים. נתקלנו בהם כל פעם יותר, וגם קרבנותינו מידיהם היו רבים. לולקה, אחיו של חילק וחברו, גם הם נפלו קרבן לפולנים "לבנים", בהיותם בדרכם לפעולת חבלה ברכבת. קבוצות פולנים אלה, פעלו גם באזור יערות נרוץ', נהנו מתמיכת האוכלוסייה הפולנית, מתוכם גם התגייסו לוחמים לשורותיהם. אף כאן היה זה מאבק על עתיד האזור.
אחרי בואנו ליערות רודיניקי, בתחילת דרכנו, חיפשנו קשר על לוחמינו ביערות נרוץ', לוחמי פ.פ.או. שיצאו לשם לפני חיסול גטו וילנה ובצורה זו נפרדו דרכינו. היו ביניהם מבכירי לוחמינו, עם מיטב הנשק שהיה באותה עת ברשות הארגון. אחים, חברים לרעיון, לנשק ולמאבק, להצלחות וכישלונות, ביניהם מפקדים ואנשי מטה לשעבר.
בהתאם למה שהובא לידיעתנו, נפלו חברינו אלה תחת ההוראה מהמפקדה, להעביר את לוחמי הבריגדה הליטאית ליערות רודניקי, וצפויים היו להגיע כל יום. הידיעות שהגיעו אלינו היו אומנם חלקיות, לפעמים סותרות, ביניהן עגומות ביותר.
עם בוא פיקוד הבריגדה הליטאית מיערות נרוץ' אלינו ליערות רודיניקי, ניסו אנשי המטה לברר מה עלה בגורלם של לוחמינו שם, לזרז את בואם, על מנת לאחד את הכוחות לחטיבה יהודית לוחמת גדולה וחזקה, אך רק בודדים מהם הגיעו.