גדעון מר – הלוחם במלריה

פרופ' גדעון מר – הלוחם במלריה

אל"מ (מיל) ד"ר בני מיכלסון


ילדות ונעורים

גדעון מר נולד בשנת 1894 בעיירה פוסבול ליד פוניביז' שבליטא. אביו, ד"ר אהרון מר, למד בישיבה ונחשב ל"מתמיד". סיים לימודיו בגימנסיה בקובנה, המשיך באוניברסיטה במוסקבה בה סיים בהצטיינות שתי פקולטות: מדעי הטבע והרפואה. ב-1890 התחיל לעבוד כרופא בעיירה פוסבול, ליד פוניבז'. ב-1892 בא בברית הנישואין עם חנה (אנה), לבית ברמן, אמו של גדעון שהייתה ידועה כנערה מחוננת, יפה ומתורבתת, לימים למדה רפואה גם היא והתמחתה ברפואת שיניים.
גדעון ספג רבות מאווירת העזרה לזולת שחווה בבית הוריו. כבר מגיל צעיר היתה זו אווירה של הסתמכות על המדע, של עבודה ללא ליאות, מתוך אהבה לכל אדם באשר הוא אדם, במיוחד לאיש הסובל והנדכא
בגיל תשע החל גדעון את לימודיו היסודיים בבית הספר הריאלי בפוניבז'. את הלימודים קלט ללא בעיות מיוחדות ואת זמנו הפנוי הקדיש לקריאת ספרים. כמו כן רכש גדעון חברים רבים שנקשרו אליו. גדעון נהג לבלות זמן רב במעבדה של אביו והיה ברור מאליו שיקדיש את חייו לרפואה, כשני הוריו
למרות האווירה המתבוללת והליברלית ששררה בחוג משפחתו, סרב גדעון להמיר את דתו כדי לזכות בלימודים אונברסיטאים במקום מגוריו ולכן יצא ב-1912 ללמוד רפואה באוניברסיטת היידלברג בגרמניה.
גדעון הצטרף לאגודת הסטודנטים הציוניים "החבר". כמה מחברי הארגון ביקרו בארץ ובשובם סיפרו על המחסור בידיים עובדות ובכוחות צעירים, ומר החליט לעזוב את הלימודים ולעלות ארצה.[2] בתחילת 1914, לאחר שסיים רק שנה וחצי מלימודיו, עזב גדעון את אוניברסיטת היידלברג ועלה לארץ ישראל. הוא עשה זאת ללא ידיעת הוריו, כי ידע שיתנגדו לצעדו זה.
גדעון עלה לארץ באפריל 1914 והוא בן 20, בארץ עדיין שלטו העות'מאנים. הוא הגיע בחוסר כל ללא ניירות ובלי דרכון, ומצא עבודה בשמירה בפרדסי המושבה רחובות עד שפרצה מלחמת העולם הראשונה. האם, חנה מר המודאגת, הגיעה לארץ ישראל מליטא על מנת להחזיר את בנה הביתה. גדעון עמד על דעתו שיישוב הארץ חשוב יותר מקריירה פרטית. הוא סרב להצעות אימו כולל לתמיכתה החומרית, והוסיף להתקיים על שכרו הדל כשומר בפרדס. האם חזרה בדרך לא דרך מארץ ישראל לרוסיה ואביו של גדעון גויס לצבא הרוסי לטובת המלחמה.

עם טרומפלדור ב"גדוד נהגי הפרדות"

גדעון נמצא כבר חצי שנה בארץ כשפרצה מלחמת העולם הראשונה. אמנם תורכיה עדיין לא נכנסה למלחמה אולם בשלהי 1914 הכריזה הממשלה התורכית שעל האזרחים המחזיקים בנתינות זרה, להתעתמן אם ברצונם להישאר בארץ ישראל. גדעון נענה לקריאת ההתעתמנות ואפילו נרשם ל "סהר האדום" התורכי,[3] וכבר לבש את הבגדים עם הפסים האדומים, אך בטיילו יום אחד ברחובה של יפו, נעצר על ידי משמר תורכי שזיהה אות כנתין רוסי. לא הועילו לו למר כל מחאותיו הקלושות, בקושי התחמק מידיהם ומיד הזדרז לעלות על אוניה איטלקית שעגנה בנמל יפו והפליגה לנמל אלכסנדריה במצרים לשם הגיע בראשית 1915.
עם הקמת גדוד נהגי הפרדות באלכסנדריה (מצרים) במסגרת הצבא הבריטי, בחודש אפריל 1915, לקראת מערכת גליפולי, היה גדעון מראשוני המתנדבים לגדוד. יוסף טרומפלדור שהיה בפועל המפקד העברי של הגדוד מינה בתחילה את גדעון מר לעוזרו האישי.
מדוע מינה טרומפלדור את מר לעוזרו והצבא הבריטי הסכים להעניק לו דרגת קצונה (סגן משנה) ללא קורס קצינים או הכשרה מוקדמת? ככל הנראה בשל השכלתו – סטודנט לרפואה מהיידלברג – שהייתה די נדירה בקרב המתנדבים במצרים. אולם מהר מאד התגלו סגולותיו של מר כמפקד ובגליפולי בזמן הקרבות התמנה לוטננט (סגן) ומפקד פלוגה.[4]

אחרי המלחמה, כאשר הגדודים העבריים חזרו לארץ וגדעון השתחרר, הוא מצא עבודה בתחנה האנטי-מלרית במוסררה שבירושלים. יום אחד בא אליו מפקדו לשעבר טרומפלדור ואמר לו: "בוא איתי לרוסיה לבנות כוח יהודי צבאי", אך מר סרב וטרומפלדור יצא לרוסיה בלעדיו.
טרומפלדור חזר לארץ, נהרג בתל – חי, והפך למיתוס עם המשפט הידוע "טוב למות בעד ארצנו" ומה מר חשב על מותו של טרומפלדור? " תל חי שימשה סיום טוב לחייו הסוערים. לא היה לו מקום כאן, מה יכול היה להיות? לכל היותר - קצין משטרה. המוות היה טוב בשבילו"
למרות הדברים האלה העריץ גדעון מר את טרומפלדור וכך כתב "חייליו אהבוהו והעריצוהו כי הקצין טרומפלדור ידע לא רק לצוות, הוא גם שימש דוגמא חיה". בהזדמנות אחרת באחת המסיבות בקיבוץ עמיר אמר מר: "משניים למדתי, מיוסף טרומפלדור שזכיתי לשמש כעוזרו בגליפולי ומהשומר הצעיר."
 

סגן גדעון מר כקצין בגדוד העברי בצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה, ינקלביץ', מורשת.

התמסרות למאבק במלריה
בשנת 1918 עם תום המלחמה, השתחרר גדעון מהצבא וחיפש עבודה, הוא נתקל במשרה פנויה בתחנה האנטי-מלרית ע"ש נתן שטראוס במוסררה בירושלים שהייתה קיימת עוד מימי התורכים. המשרה הפנויה הייתה של תברואן. מר לקח את העבודה הזו ובכך התחילה הקרירה שלו במאבק עם מחלת המלריה.
עם כיבוש ארץ ישראל בידי הבריטים בשנים 1917-1918 עקב חיל הרפואה של הצבא הבריטי בדאגה גם אחרי התפשטות המלריה בקרב הכוחות הלוחמים, נעשה ניטור של האזורים הנגועים ובתוך פרק זמן קצר החלה פעילות להדברת המלריה. בהמשך קידמה ממשלת המנדט הבריטי את הטיפול במלריה ע"י בניית מערכות ביוב חדשות, ניקוז ביצות והפצת ידע לטיפול ומניעה, בעיקר בקרב האוכלוסיה הערבית. בד בבד ראתה התנועה הציונית בביעור המלריה יעד מרכזי שיאפשר חיזוק והרחבת ההתישבות היהודית בארץ ישראל. בשיתוף פעולה הדוק עם ממשלת המנדט, התחיל היישוב היהודי, בתמיכת ה"ג'וינט",[5] "הדסה" והשופט לואי ברנדייס[6], בפעולות להדברת המלריה. איש הרפואה המומחה למחלת המלריה, ד"ר ישראל קליגלר, שהגיע לארץ ישראל בשנת 1921, זיהה את הגורמים שהשפיעו על התפשטות המחלה בארץ ובשנת 1922 הקים את "המוסד לחקר המלריה" בחיפה.[7]

התחנה האנטי-מלרית בה עבד גדעון, כללה ספריה גדולה ומר התחיל ללמוד מהספרים, בלילה היה ישן על אחד השולחנות הגדולים במעבדה. לאחר זמן התקדם מר בעבודתו וקיבל תפקיד של לבורנט (עובד מעבדה).
גדעון הלך והתקדם בחקר המלריה, ובשנת 1921 נשלח מטעם התחנה לפקח על הפעולות האנטי-מלריות שבוצעו בכנרת ובמנחמיה, שני אזורים שסבלו קשות מפגיעת המחלה. תקופה מסוימת חי מר בקיבוץ תל יוסף ועבד כתברואן. בעידודו של פרופ' ישראל קליגלר (לימים מייסד המחלקה להיגיינה ולבקטריולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים), חזר מר בשנת 1923 לאירופה כדי לסיים את לימודיו; הוא השלים את לימודי הרפואה בהצטיינות באוניברסיטת  נפולי והתמחה אצל פרופ' ג'ובאני בטיסטה גראסי (Grassi) מגדולי חוקרי המלריה בעולם. שנה לאחר מכן התמחה באמסטרדם במחלות טרופיות וסיים את לימודי המכון למחלות טרופיות בפריז. בשנת 1928 חזר לארץ.[8]

בעת שיצא לאירופה, ביקר את הוריו בפוניבז' (ליטא) שם, התאהב בבת המקום זינה לבית רבינוביץ' ובא איתה בברית הנישואין. כאשר מלאו לגדעון 35 שנים, לאחר חמש שנות לימודים באירופה, חזר לארץ וב-1929 התמנה למנהל התחנה לחקר המלריה בראש-פינהאת התחנה לחקר המלריה בראש-פינה יסד פרופ' ישראל קליגלר בשנת 1927 מטעם המחלקה להיגיינה של האוניברסיטה העברית. וניהל אותה כשנה עוזרו של קליגלר, רודולף רייטלר. בשנת 1929  התמנה גדעון לעוזר שלא מן המניין במחלקה להיגיינה ובקטריולוגיה באוניברסיטה העברית וקיבל, כאמור, את ניהול התחנה בראש-פינה, שהייתה שלוחה קדמית של האוניברסיטה, בפיקוחו של קליגלר; כל חייו הייתה התחנה מרכז פעילותו המדעית והציבורית של מר ולה הקדיש את מיטב כוחו ומרצו. בזכות פעילותו היא הפכה למרכז בעל שם עולמי בחקר המלריה והדברתה.[9]

זמן קצר לאחר הגעתו ב-1929, לתחנה בראש-פינה, הקים פרופסור מר, יחד עם אחמד איוב הטכנאי, תחנת מחקר קדמית בכפר מלאחה, אשר שימשה כמעבדת שדה.
בשנת 1932, התחיל ד"ר מר בהדרכת רופאים חדשים והכשרתם ברפואה מונעת. הרופאים הראשונים שהגיעו, היו מהעלייה היקית ובהמשך הגיעו רופאים-עולים גם ממדינות אחרות.
בשל חשיבות עבודתו ויחודיות תחנת המחקר, הותקן בביתו טלפון והיה זה הטלפון הראשון שהגיע לראש-פינה ולאזור.
בשנת 1934 זכתה התחנה בראש-פינה להכרה ומענק גם ממשלת המנדט. באותה שנה הועלה מר לדרגת מרצה באניברסיטה העברית. בשנת 1935 השתתף מר, עם קליגלר, במסע שיזם חבר הלאומים לסוריה ולבנון להערכת בעיות המלריה באזור. לאחר המסע פרסם מר מאמרים רבים, שתרמו תרומה חשובה לחקר המחלה. בעקבות מחקריו על מנגנון ההידבקות במחלת "הקדחת הרבעונית" ופיתוח שיטות לקביעת גילו של יתוש האנופלס, התמנה מר ב- 1938 לפרופסור לאפידמיולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. במחקריו התמקד מר באקולוגיה של יתושי האנופלס ובחן שיטות לשליטה במחלה ולבקרה על הפצתה, לטיפול בחולים בה ולמניעתה. מסירותו הרבה למחקר השתקפה גם בעובדה, שהוא הדביק את עצמו ואת אשתו במלריה, כדי להבין לעומק את תופעותיה.[10]

בד בבד עם עבודתו המדעית והרפואית ליווה מר בשנים 1934 – 1947 את מפעל ההתישבות בצפון עמק החולה ואצבע הגליל, במטרה לאפשר את עלייתם של המתיישבים על הקרקע מבלי לסכן את בריאותם. בשנים אלו קמו בעמק החולה 16 יישובים, קיבוצים ומושבים לצד 23 הישובים הערבים וששת הישובים היהודים הוותיקים. באפריל 1945 נמנו 4,700 יהודים בכל הישובים הללו. בהקמת מפעל ההתישבות ניתן משקל רב לשיקולים מדיניים וביטחוניים; אירועי המרד הערבי, "הספר הלבן" (1940), מלחמת העולם השנייה והקרבה לגבול הצפון, כל אלה השפיעו על פיתוח האזור. התפנית שהתחילה בהתישבות ב- 1937 יצרה חבל התישבות רצוף, חזק ובריא.
מחלת המלריה הייתה הקושי הבולט ביותר שהכביד על מפעל ההתישבות בצעדיו הראשונים. למלריה הייתה השפעה על המיקום של הישובים החדשים, על אופן הבניה ועל חיי היום-יום של המתישבים. המערכת המקצועית בתחום זה כללה את המחלקה להיגיינה באוניברסיטה העברית ואת השלוחה של האניברסיטה לחקר המלריה בראש-פינה בראשותו של מר. את העבודה נגד המלריה בשטח ביצעו התברואנים ועבודתם תוקצבה ע"י הקרן הקיימת לישראל, אך בר-הסמכא בנושא היה מר. לאורך כל התקופה ליווה מר את ההתישבות, ביעוץ והנחיות לתברואנים ולמתישבים. גדעון אסף ממצאים בשטח, עקב אחר התוצאות, חקר את התופעות השונות והנחה את בעלי התפקידים כיצד להתנהג כדי להתקיים בביטחה באזור.[11]

אגם החולה בשנות השלושים, ינקלביץ', מורשת.

גדעון מר גרס כי איש המדע חייב להיות מעורה בחיי המעשה, באזור שמתרחשים בו הדברים שהוא חוקר. גישה זו הובילה אותו, במהלך כל הקריירה שלו, לחיות באזורים נגועי קדחת, לאבחן את בעיותיהם, לחקור אותם ולהשתדל לספק אמצעים להתגבר עליהם הלכה למעשה. הוא לא עזב מעולם את התחנה בראש-פינה, גם לאחר שהצליח להדביר את המלריה באזור אגם החולה והפנה את מאמציו לטיפול בזבוב הבית, שפגע באיכות החיים באזור. מר הקים שלוחת שדה אנט-מלרית גם בכפר הערבי מלאחה, על גדת אגם החולה, אשר שימשה גם כמרפאה לתושבי הכפרים הערביים בסביבה. בהדרכתו הם החלו להשתמש בכילות נגד עקיצות יתושים; הערבים נתנו בו את אמונם וכינוהו "חכים מלריה". למר נודעה תרומה עצומה להתיישבות בצפון הארץ ולבריאות המתיישבים. הוא הסתובב ביישובים והדריך את התושבים כיצד לב?ות את בתיהם ולמגן אותם מפני חרקים העלולים להדביקם במחלות; הוא צייד אותם בחומרים דוחי יתושים ונתן הוראות לבוש מדויקות למ?יעת עקיצות. כחלק מהפעילות המונעת, דאג מר לחלוקת התרופה כינין. משירותיו המקצועיים נהנתה כל אוכלוסיית האזור, ערבים כיהודים, ולראש-פי?ה היו מגיעים אליו אף תושבי סוריה ולבנון לקבל הדרכה או טיפול, להם ולילדיהם. היה זה חלק מחזון אחוות העמים של מר אשר שימש גם יועץ של קופת חולים של הסתדרות העובדים ושל מוסדות אחרים בענייני רפואת המלריה וערך מחקרים של מחלות בקר ועופות למחלקת להתיישבות חקלאית.

ההתישבות בגליל העליון המזרחי  – "מצודות אוסישקין".

דרכו הצבאית ומלחמת העולם השנייה

נוסף לחקר המלריה שמשה התחנה בראש-פינה למטרות נוספות: בתחנה רוכז נושא ההגנה של אזור ראש-פינה, איסוף מידע בדבר העברת הזיכיון על אגם החולה לקרן הקיימת ועבודת מחקר על ייבוש הימה.
התחנה שימשה גם מקום להחזקת נשק. עם הגעתו של גדעון לראש-פינה התמנה למפקד ה"הגנה" במקום לנוכח נסיונו הצבאי כקצין בצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה.
בתקופת המרד הערבי הגדול (1936 – 1939) כאשר הבריטים תגברו את ארץ ישראל בכוחות צבא רבים, אשר אחת הגזרות המבצעיות המרכזיות בפעילותם היה הגליל העליון והגבול הלבנוני, הפך גדעון לרופא יחידתי עבור כוחות הצבא הבריטי שפעלו במרחב. בד בבד מונה ד"ר גדעון מר לממונה על היחידה למחקר המלריה בממשלת המנדט.
תוך כדי הקמת הישובים החדשים בצפון החולה וסיום המרד הערבי, פרצה מלחמת העולם השנייה.
בשנות המלחמה הראשונות, 1939 – 1941, בעת שהותו של חיל המשלוח האוסטרלי בארץ ישראל (בעיקר מפברואר 1940) הצליחו סגלי הרפואה הבריטים והאוסטרלים להתמחות ברפואה מודרנית בכלל וברפואה מונעת בפרט ע"י שיתוף פעולה הדוק עם האוניברסיטה העברית בירושלים, ביה"ח האוניברסיטאי "הדסה" (בהר הצופים) ומשרד הבריאות בממשלת המנדט. במסגרת ההשתלמויות והקורסים שהועברו ע"י פרופ' גדעון מר ועמיתיו שכללו גם פרקטיקה בשדה, למדו המשתלמים כייצד מגיעים לאבחנה של מלריה ודיזנטריה, שליטה ובקרה במחלה, פיקוח על מי השתיה, טיהור, סניטציה, מנהלות, פטולוגיה, מחלות טרופיות למיניהן, עירויי דם, פעילות גופנית ובישול (פיקוח על המזון והמטבחים).[12]

במסגרת זו נדרשה התחנה בראש-פינה, לערוך השתלמויות במלריולוגיה לצבא הבריטי והאוסטרלי. ופרופ' גדעון מר, אישית, קיים השתלמויות רפואה מונעת לעמיתיו בחיל הרפואה הבריטי. מעיד על כך מי שהיה קצין-רפואה-ראשי של הצבא האוסטרלי במלחמת העולם השנייה, מייג'ר ג'נרל "ג'ינג'ר" ברסטון (Burston)[13]: "בשנת 1940 השתתפתי בכנס בנושא מלריה בראשותו של פרופ' גדעון מר מנהל התחנה לחקר המלריה בראש-פינה אשר העביר לנו מהידע שלו ונסיונו בשליטה במחלה ומיגורה". [14]

המתקפה על סוריה והלבנון

לראשונה במלחמה, הועמד הידע והניסיון של פרופ' גדעון מר למבחן במבצע "אקספורטר" – המתקפה של בעלות הברית על סוריה ולבנון שהיו בשלטון צרפת של וישי, בחודש יוני 1941.
התוכנית הרפואית למתקפה על סוריה והלבנון כללה שני נושאים שנראו בעלי משקל זהה: הטיפול בנפגעי קרבות ורפואה מונעת כנגד מלריה. המודיעין הצבאי הרפואי לגבי התנאים בהם יתקלו הגייסות בעת ההתקדמות צפונה היה בלתי אמין בעליל עקב איסופו ממקורות צרפתיים שלפני המלחמה. וכאן נכנס לתמונה פרופ' גדעון מר אשר, כאמור, ביצע בשנות השלושים סקר מלרי של סוריה והלבנון. מר הוגדר כיועץ רפואי של הכוח התוקף בעת הכנת התוכנית הרפואית. צורפו אליו 3 קציני רפואה בכירים בראשותו של קולונל נייל פיירלי (Feirlay) – הרופא שהוגדר כיועץ חיל המשלוח האסטרלי כולו בתחום המחלות הטרופיות. קולונל פיירלי ציין שאמנם בוצע סיור מקדים של גבול ארץ-ישראל – לבנון  ונערך כנס מיוחד בתחום המלריה אולם היו אלו פעילויות של הרגע האחרון וייתכן שלו היו מתיעצים עם המומחים (דהיינו ד"ר מר) קודם, היו מצליחים להשלים את ההכנות למבצע ומונעים בעיות רבות בהמשך.
עשרה ימים לפני המבצע בוצע סיור מקדים של הגבול ע"י שלושה מקציני הרפואה של העוצבות שאמורות היו להשתתף במתקפה. הסיור שבוצע בהכוונתו של מר אושש את מה שתאר בפניהם גדעון קודם, דהיינו שעמק הירדן מאגם החולה וצפונה לכוון מרג' עיון עלול לחשוף את החיילים למחלת המלריה. ד"ר מר הציג בפניהם את הבעיה תוך התיחסות לכפר ערבי באזור ביצות החולה (מלאחה). בכפר זה בו חיו הכפריים בבקתות בוץ שכללו 5 בבקתה, עפו כל לילה 1,000 נקבות יתושי אנופלס בכל בקתה תוך עקיצת הכפריים שלוש פעמים בלילה כל אדם.[15]

ערב כניסת כוחות בעלות הברית לסוריה ולבנון התבקש גדעון מר לערוך כנס מיוחד בנושא המלריה במפקדת הצבא הבריטי בירושלים. בכנס השתתפו: בריגדיר אלמן סמית (Smith) סגן קרפ"ר הכוחות הבריטים בארץ ישראל, קולונל ג'ונסטון, סגן קצין הרפואה של הקורפוס האוסטרלי הראשון, קולונל סינטון ולוטננט-קולונל מוליגן, מומחים למלריה, לוטננט-קולונל קאפון ומיג'ר קארוטרס עוזרי קרפ"ר לרפואה-מונעת בארץ ישראל ובקורפוס האוסטרלי בהתאמה.
המסקנה מהנתונים שהוצגו ע"י מר היו שיש להתיחס לכל זירת סוריה והלבנון כאזור מוכה מלריה ויש להערך בהתאם ובאופן מיידי. הצעדים הראשונים שיש לנקוט (בהתבסס על נסיונו של מר מההתישבות בעמק הירדן) הינם בתחום התגוננות הפרט: יש לספק לכל החיילים כילות נגד יתושים, מדים עם מכנסיים ארוכות ושרוולים ארוכים וקרם הגנה. כמו כן יש להשמיד את יתושי האנופלס בכל מקום אפשרי, ולהכין מלאי מספיק של כדורי כינין לחלוקה לחיילים. האחריות על נקיטת כל הצעדים נגד המלריה הוטלה על ראש מדור היגיינה בבית-חולים-שדה 2/2, רס"ן ד.ד. קרול (Croll).
אמנם על רס"ן קרול הוטל הפיקוח הכולל על הצעדים נוגדי המלריה אבל חוליות מיוחדות למאבק במלריה שתוכנן להקים בכל יחידה, טרם נפרסו. ציוד הגנה אישי לחיילים לא נופק בכמויות מספיקות עד ל- 21 במאי 1941. לא היו במלאי כילות נגד יתושים וכן כיסויי צוואר לשומרים. כדורי כינין נמצאו במידה מספקת אולם עדיין לא נקבע נוהל מחייב לחלוקתם באופן סדיר לחיילים. קרם דוחה-יתושים אמנם הגיע במיכלים גדולים אך עדיין לא נמצאה הדרך לחלק אותו באופן מושכל לחיילים (הוא לא היה זמין בשפופרות). ביגוד מגן טרם הגיע עם כי קציני ההספקה הבטיחו כי מכנסיים ארוכות יסופקו בהמשך. החיילים האוסטרלים שצויידו במכנסים קצרות בעלות יכולת הארכה לא אהבו את הסירבול ופשוט חתכו את הקטעים שאיפשרו זאת. בראשית חודש יוני הובטח שהכוחות האוסטרלים המיועדים למבצע "אקספורטר" יקבלו 3,000 כילות וכן ביגוד מתאים וקרם דוחה-יתושים. 60,000 כילות נגד יתושים אבדו במערכה ביוון והובטח ש- 80,000 יגיעו מהודו בחודש יוני אך הן לא הגיעו עד לתחילת המערכה. לצבא הבריטי בארץ ישראל היו רק 10,000 כילות במחסניו בסרפנד (צריפין). עדיין לא סוכם הנוהל לחלוקת כדורי כינין לחיילים על אף שקצין הרפואה הקורפוסי שאף לחלקם לכל החיילים בצפון הארץ כאמצעי מנע. לנוכח מצב זה של אי-מוכנות העריך ד"ר מר שאפילו לילה אחד בו ישהו חיילים באזורים מוכי מלריה כמו מרג' עיון, עלול להשפיע באופן שלילי על מצבת סדר הכוחות.[16]ואכן במהלך המערכה היו יחידות אוסטרליות ש- 20% ממצבתן נגרעה בשל מחלת המלריה ואפילו יחידה בריטית אחת שלא התיחסה להנחיות ואיבדה 80% מחייליה שחלו במלריה.

  
ריסוס אתרים נגועים בלבנון ע"י חוליות נגד-מלריה אוסטרליות – 1941.   במבצע זה ובהשלטת הממשל הצבאי שבא בעקבותיו השתתפו הדיביזיות האוסטרליות ה- 6, ה- 7 וה- 9. 2,435 חיילים אוסטרלים נדבקו במלריה במהלך המערכה ותקופת הכיבוש לאחריה, כ- 40 איש מכל 1,000 חיילים. אולם הצעדים שנקט מערך הרפואה שלהם על-פי כללי היסוד שנלמדו מד"ר מר בתקופת ההכנות ותכנון המערכה ובתוך כך הוצאה מהירה של הכוחות מהשטחים הנגועים, איפשרו להם להתגבר במהירות יחסית על המחלה ולהחזיר את החיילים לשירות.[17] הלקחים שנלמדו ע"י חיל הרפואה האוסטרלי בעת שהות החיילים בארץ ישראל ובמערכה בסוריה ולבנון, שימשו לכתיבה מחדש של תורת הלחימה במלריה, ארגון היחידות – לראשונה בתולדותיו הקים הצבא האוסטרלי יחידות יעודיות למאבק במלריה, להצטיידות בביגוד ותרופות תואמות ולהיערך בשטח תוך התחשבות במחלת המלריה כגורם משפיע בהערכת-המצב. אמנם הצעדים הנדרשים לא ננקטו לפני תחילת המערכה אלא באופן מזערי ונעשה מאמץ להשלימם תוך כדי המערכה וכיבוש השטח לאחריה, אולם בהדרגה החל הנושא לחלחל לתודעתם של המפקדים ולהשפיע על שיקוליהם וקבלת ההחלטות.מבצע "אקספורטר" – יוני 1941.

התנדבות לשירות צבאי ואבטחת "המסדרון הפרסי"

בעת המערכה בסוריה ולבנון התרחשו אירועים הרי-גורל במלחמה העולמית בכלל ובמזרח התיכון בפרט. בחודש מאי 1941 פרץ מרד רשיד עלי אל-כילאני בעיראק והצבא הבריטי נאלץ להקצות כוחות משמעותיים להדברתו ולאחר מכן ליצב את הממשל הבריטי שם. ב- 22 ביוני 1941 תקפה גרמניה את ברית המועצות, בריטניה שוב לא עמדה לבדה ונכרתה ברית בינה לרוסיה הסובייטית. בעקבות מצבו הנואש של הצבא האדום החליטו מנהיגי שתי המדינות, צ'רצ'יל וסטלין כי הצעדים הראשונים שניתנים לביצוע הינם העברת סיוע מלחמתי מבריטניה לברית המועצות. הדבר בוצע בדרך הים הצפוני לנמלי מורמנסק וארחנגלסק ברוסיה. אולם לא בטוח היה שניתן יהיה להעביר את כל הסיוע הנדרש, כולל זה שהגיע מתוכנית ה"החכר והשאל" האמריקאית,[18] בדרך הים בשל סכנת הצוללות הגרמניות. שתי בעלות הברית החליטו לפתוח נתיבי הספקה נוספים דרך איראן. אולם איראן הייתה נתונה לשליטתו של השח רזה פחלאווי שהיה אוהד הנאצים ובטהרן התקיימה מושבה גרמנית של כ- 3,000 מתומכיהם, כמו כן היה חשש ששדות הנפט במפרץ הפרסי יועמדו לרשות האויב.

ב- 25 באוגוסט 1941 פלשו צבאות בריטניה ובריה"מ לאיראן, כבשו את המדינה, הדיחו את רזה שח והחליפוהו בבנו, מוחמד פחלאווי שאהד את בעלות הברית. כיבושה של איראן ע"י בעלות הברית פתח את "המסדרון הפרסי" להעברת סיוע חומרי ניכר לברית המועצות. לימים הפך "המסדרון הפרסי" לפיקוד לוגיסטי מיוחד של בעלות הברית. אירוע זה הצריך כמובן הקצאת כוחות צבא רבים (עשרות אלפי חיילים) שנערכו בעיראק ואיראן.
הפיקוד העליון הבריטי על כיבוש איראן ואבטחת "המסדרון הפרסי" הוטל על מפקדת הצבא הבריטי בהודו.[19] מפקדו, גנרל ארצ'יבלד וויבל (Wavell)[20] מי שהיה מפקד הכוחות הבריטים בארץ ישראל בתקופת המרד הערבי (1937-1938) ומפקד פקוד המזה"ת בתקופת מרד רשיד עלי ומבצע "אקספורטר", הכיר בחשיבות אבטחת כוחות האימפריה הבריטית ב"מסדרון הפרסי" מפני מחלת המלריה וביקש להסתייע במומחים הארץ ישראלים שהכיר מקודם.
לקחיו של וויבל באשר לחשיבות ההתיחסות למלריה כגורם בהערכת-מצב, הביאו לפניה של מקרפ"ר המזה"ת לגדעון מר, בהיותו בן 47, להתגייס לצבא הבריטי ולהקים יחידה יעודית למלחמה במלריה אשר תפקידיה יהיו:

  • סקר זירות הלחימה של כוחות האימפריה הבריטית והערכת האיום המלרי בכל גזרה (סוג היתושים, התנהגותם, השפעתם על בני אדם, על פעילות מבצעית ועל התכנון הרפואי).
  • המלצות על צירי תנועה של יחידות צבא תוך המנעות ממעבר באזורים נגועי מלריה.
  • המלצות על מיקום בסיסים ומחנות בריחוק מאזורים נגועים.
  • אופן הפריסה במאהלים ובניית מבנים להשגת מיגון מירבי נגד היתושים.
  • טיהור אזורים נגועים או חיסולם.
  • ציוד וביגוד לחייל הפרט, וליחידות הנכנסות או עוברות בשטחים חשודים.
  • המלצות על ארגון ותכנון יחידות הרפואה למאבק במלריה.

גדעון שיכנע שלושה מעמיתיו שאף הם היו מומחים למחלת המלריה להתנדב אף הם ולהתמנות כקציני מטה/חוקרים ביחידתו, היו אלה: ד"ר פריץ יקותיאלי, ד"ר מאיר יואלי וד"ר יעקב יפה. היחידה כללה כמה עשרות חיילים ובעלי-תפקידים שונים שהיו נחוצים לביצוע המשימות.
פקוד המזרח-התיכון העביר את היחידה לאחר הקמתה, בראשית שנת 1942, לפקוד צבא הודו הבריטי שהיה אחראי על עיראק ואיראן, שם היו ריכוזי הכוחות הגדולים עם פתיחת "המסדרון הפרסי" וסיום הלחימה בגזרות אחרות של פקוד המזה"ת (במדבר המערבי לא נצפו אזורי מלריה). גזרה זו גם הייתה אזור פוטנציאלי למלריה בשל אגני הניקוז של נהרות הפרת והחידקל, שיטת ההשקיה בהצפה שהייתה נהוגה ע"י הערבים והביצות בקטעים שונים שלהם.
הסקר המקיף הראשון הוכן ע"י היחידה בצפון מערב איראן, באזור מהבד (Mahabad) מדרום לאגם אורמאי, צומת דרכים שחיבר את הרפובליקות אזרביג'אן וארמניה שבברית-המועצות עם שדות הנפט במוסול וארביל בצפון עיראק וכמובן עם נתיבי האספקה הראשיים דרומה למפרץ הפרסי. לכן הייתה חשיבות גדולה לסקר האזור, מיפויו מבחינת שטחים נגועי מלריה ומתן המלצות בהתאם. מר חיבר שני דוחות על האזור בחודשים יולי ונובמבר 1942,[21] דוחות שהיו חיוניים למיקום הבסיסים והמתקנים של הכוחות ב"מסדרון הפרסי" והזרמת הסיוע לברית המועצות באחת משעותיה הקודרות ביותר בעת המערכה על הקבקז וסטלינגרד.
סקר מחוז מהבד באיראן של ד"ר גדעון מר.

מפקד מעבדת-השדה מס. 1 למאבק במלריה

לאחר כשנה בעיראק ואיראן, במהלכה אותרו האזורים הנגועים במלריה וליווי המפקדות השונות בכל האמצעים שיש לנקוט בתחום הרפואה המונעת על מנת ליצור את התנאים הבטוחים ביותר למחיה עבור החיילים ולאפשר פיקוח יעיל על המלריה, במחצית השניה של שנת 1943 התקבלה החלטה במקרפ"ר הצבא הבריטי בהודו להעביר את היחידה של מר לזירת הודו-בורמה.
בדצמבר 1941 תקפו היפנים את פרל-הרבור ונכנסו למלחמת העולם השנייה. וויבל התמנה למפקד פיקוד חדש שהוקם של בעלות הברית בדרום-מזרח אסיה ABDACOM אולם משכבשו היפנים את מלאיה, סינגפור ואיי הודו-המזרחית-ההולנדית בוטל פיקוד זה. וויבל חזר לתפקידו כמפקד הצבא הבריטי בהודו במטרה להגן על בורמה מפני המתקפה היפנית. במהלך נסיגת הצבא הבריטי מבורמה, נסיגה של 1,000 קילומטרים, הסתבר לוויבל שפיקד על מערכת הנסיגה, שמחלת המלריה מפילה יותר חללים מאשר אש האויב.
וויבל הכריז כי "עלינו להערך למאבק במלריה באופן נחוש ולהתאמן לכך באותה מידה כמו בלחימה באויב. עלינו לדעת להשתמש באמצעים למאבק במלריה בדיוק כמו ברובה".[22]

בחודש אוגוסט 1943 החליטו ממשלות בריטניה וארה"ב להקים פקוד חדש – פקוד בעלות-הברית בדרום-מזרח אסיה שנועד לשלוט על כל הכוחות בציילון, מלאיה, תאילנד, הודו-סין, איי-הודו המזרחית-ההולנדית ובורמה. אדמירל לואיס מאונטבאטן מונה למפקד העליון ווויבל הועלה לדרגת פילדמרשל ומונה למשנה-למלך בהודו.תחת פיקודו של מאונטבאטן הועמדו שלושה מפקדים לכוחות הים, האוויר והיבשה. גנרל ג'ורג' גיפארד (Giffard) מונה למפקד כוחות היבשה – קבוצת הארמיות ה- 11.
בעת הקמת הפקוד החדש המצב הרפואי היה בשפל המדרגה. על כל פצוע שפונה לאחור צריך היה לפנות 120 איש בשל מחלות. שיעור המלריה השנתי עמד על 84% מכלל מצבת הכוחות, והאחוז היה גבוה עוד יותר בקרב החיילים המקומיים. מספר החולים שפונו מיחידותיהם בארמיה ה- 14 הגיע ליותר מ- 12,000 ליום. חישוב פשוט של מפקד הארמיה גילה כי בקצב הזה בתוך חודשים ספורים תתמסמס הארמיה לגמרי ואכן הארמיה הלכה והתפוררה.[23]

הייתה חשיבות עליונה להתמקד ברפואה המונעת ולהחיש את החלמת החולים לאחר שחלו. גנרל גיפרד, שהיה מפקד הכוחות הבריטים בארץ ישראל בשנת 1940, הכיר את עבודתם של מר ואנשיו. הוא הבהיר לפיקודיו, בעיקר לגנרל סלים מפקד הארמיה ה- 14, כי מניעתן של מחלות טרופיות התקדמה בצעדי-ענק בשנים האחרונות, ואחד הצעדים הראשונים שנקט מאונטבאטן בהמלצתו של גיפארד וסיועו של וויבל, הייתה הבאתם של גדעון מר ויחידתו, "...אחדים מאנשי-המחקר המבריקים ביותר בתחום זה" אל דרום-מזרח אסיה.[24]

בחודש ספטמבר 1943 יצא מר בראש יחידתו מנמל בנדר-אבעס שבאיראן להודו ובשלהי חודש נובמבר, לאחר הקפה באוניה של תת-היבשת ההודית וביקור במפקדת הצבא הבריטי בהודו בניו-דלהי, מקום בו אסף מר מידע על המצב בחזית בורמה ושירותי הרפואה שם, הגיע לכלכותה, מפקדת פקוד דרום-מזרח אסיה.[25]

במקרפ"ר כלכותה הוחלט להטיל על יחידתו של מר את התפקיד הקריטי של הסקר הזירתי ומתן המלצות למאבק במלריה. היחידה כונתה מעבדת-השדה מס. 1 למאבק במלריה ומיד החלה בעבודתה. לאחר איתור האזורים הנגועים, סוגי היתושים ומאפייני התנהגותם חוברה רשימת המלצות שהפכו לתורת-הלחימה של המאבק במלריה.
מר ויחידתו, בשיתוף פעולה עם קציני הרפואה בעוצבות הכניסו שיטות חדשות, תרופות ודרכי טיפול. בהדרגה הגיעו התרופות החדשות (אטברין; מקאפרין), אם כי היה פיגור רב באספקתן. המחקר של מר ויחידתו היה קריטי להתגברות על המחלה, אולם מר הבהיר בהמלצותיו שההתמודדות עם המלריה צריכה להיות כוללת, רב-מערכתית וקודם כל באחריותם של המפקדים, תרופות בלבד לא תספקנה. פועל יוצא מכך היה שלמעלה ממחצית המערכה נגד המלריה נוהלה ע"י הרס"רים. הם אשר הקפידו על צריכת המנה היומית של המקאפרין (אטברין), על איסור לבישת מכנסיים קצרים, על לבישת החולצות תוך הפשלת השרוולים לפני שקיעת החמה ועל נקיון הגוף. עם חלוקת המקאפרין עברה שמועה שזה פוגע בכוח הגברא והרבה חיילים נמנעו לקחת את התרופה. על כן גנרל סלים, מפקד הארמיה, עשה ביקורות פתע ויחידה שנמצא כי פחות מ- 95% מחייליה נטלו את התרופה – מפקדה הודח. לאחר שלוש הדחות לא היה צורך בכך יותר.
לאט, אך במהירות הולכת וגדלה, התאחדו כולם – מפקדים, רופאים, קציני מטה ומש"קים במאבק נגד המלריה. התוצאות החלו ניכרות לעין עד אשר הגיע שיעור חולי המלריה ב- 1945 לאחד לאלף ליום.[26]

בנוסף להצלחה בזירת הודו-בורמה, גם האוסטרלים שנתקלו בבעיה דומה במלחמה בגיניאה-החדשה, עשו שימוש בידע שהביאו אתם
מההשתלמויות של מר בארץ ישראל ולקחי המערכה בסוריה ולבנון בה מר היה דמות מפתח בתוכנית המקדימה ובתוכנית המלווה למלחמה במלריה. ידע זה הווה עבורם תשתית חשובה להיערכות למחלה וההתמודדות אתה. מהם עבר הידע גם לכוחות האמריקאיםשלחמו לידם בגיניאה החדשה וסייע גם להם להיערך בהתאם.
המאבק המוצלח במלריה היה למכפיל-כוח בידי בעלות-הברית כאשר ההישג המרכזי היה היכולת להחזיק בשדה הקרב ולהחזיר אליו יותר חיילים מהיפנים אשר חסרו את המומחים למאבק במלריה ולכן גם כשלו בצעדי המנע וההתארגנות כנגדה.
ההישגים במאבק במלריה שתרמו באופן ישיר לניצחון במלחמה זכו להכרה כאשר הוענק לפרופ' גדעון מר עיטור "מסדר-האימפריה-הבריטית".
ממכתב ההמלצה לעיטור ניתן ללמוד ולו במעט על פועלו של גדעון מר בפקוד דרום-מזרח אסיה בשנתיים 1943 – 1945 בהן הוביל את המאבק במלריה בזירה מורכבת זו. ההמלצה נכתבה ע"י קצין הרפואה הראשי של הצבא בפקוד על פי דו"ח שהעביר לו סגנו להיגיינה ואת החתימה הקובעת על ההמלצה הוסיף גנרל סר אוליבר ליז שהחליף בינתיים את גיפארד בתפקיד.
המלצה לעיטור O.B.E. עבור לוטננט-קולונל גדעון ג'רונימו מר, מ.א. 227124, מפקד מעבדת-השדה מס. 1 למאבק במלריה בפקוד דרום-מזרח אסיה
"...לוטננט קולונל מר היה אחראי על מחקר משמעותי ביותר לגבי אמצעים ושיטות למאבק במלריה. הוא הקים מעבדת מחקר יעילה ביותר. יוזמתו וכוחו המניע השיגו תוצאות יוצאות מהכלל בכל תנאי השטח ומזג האוויר. הוא גילה והגדיר את היתוש נושא המלריה בזירה. עובדה זו הייתה חוליה קריטית בפיתוח האמצעים והשיטות למאבק במחלה. הוא הצליח לקבוע את מינון המקפרין שיש לחלק לכל חייל. עבודתו עם חומר ההדברה DDT הייתה בעלת ערך רב והמלצותיו לשימוש בחומר אומצו בבריטניה, במדינות חבר-העמים הבריטי ובארה"ב.
התלהבותו הבלתי-נלאית, נחישותו והישגיו המדעיים הנם בעלי ערך גשמי רב עבור הצבא. בהתחשב בעבודתו ודרגתו יש להעניק לו את עיטור "מסדר האימפריה הבריטית" OBE".[27]


בחזרה לארץ ישראל

בזמן שהותו של פרופסור מר בצבא, ניהל את התחנה בראש פינה ד"ר בירנבאום ועוזרו אחמד איוב.
בשנת 1944 כאשר פרופסור מר נמצא בבורמה וניהל 110 חוקרים וטכנאים, הם ניסו לראשונה את קוטל החרקים די.די,טי (D.D.T) והתוצאה המיידית היתה מדהימה, בעקבות ניסוי זה יישמו ריסוסים נוספים במקומות רבים בעולם.
באחד הביקורים הקצרים שפרופסור מר ביקר בארץ ב-1945, הביא אתו את קוטל החרקים D.D.T  והתחיל להשתמש בו בביצת החולה, בריסוס מהקרקע ומהאוויר.

מרסס ה DDT מהמצאותיו של מר.

את הריסוסים הראשונים ביצע ד"ר בירנבאום (סגן מנהל התחנה בראש פינה) ונתן גולדבלום. השימוש הראשון ב-D.D.Tנעשה בקיבוץ חולתה, התוצאות היו מפליאות במקום כ-50 מקרי מלריה, שנה קודם היו ב-1945 רק 4 מקרי מלריה. בשנים הבאות רוססו כל יישובי אגם החולה. פרופסור מר השתחרר ב-1946 מהצבא הבריטי בדרגת סגן אלוף. בשנת 1947,שנה לאחר שבכל הארץ ריססו את קוטל החרקים D.D.T,הוקמה ועדה ברשותו של פרופסור מר. תפקיד הועדה היה לסכם את תוצאת קוטל החרקים D.D.T בארץ. הועדה סיירה בכל חלקי הארץ והחליטה להמשיך את הריסוסים המוצלחים, אך גם להמשיך בשיטות הישנות
ב-1948, בהיותו בגיל 54, התנדב פרופסור מר לצה"ל כרופא קרבי במלחמת העצמאות והתמנה לרופא הגליל המזרחי וחטיבת "עודד". עם הקמת השירות הרפואי נמנה ד"ר מר למטה המצומצם של קצין רפואה ראשי, ד"ר חיים שיבר (שיבא), סא"ל ד"ר מר המשיך בתפקידו עם הפיכת השירות הרפואי לחיל הרפואה בשלהי שנת 1948, כראש מחלקת רפואה מונעת,[28] תחום שהיה בראש סדר העדיפויות של המטכ"ל במעבר ממחתרת לצבא סדיר, קליטת מגויסים חדשים רבים והצורך להטמיע בקרבם כללי יסוד בסיסיים של סדר וניקיון ולמנוע הפצת מחלות. 
בשנת 1949, על רקע חילופי הגברי בראש החיל החליטו רבים מקציני הרפואה יוצאי הצבא הבריטי לפרוש. עם פרישתו כתב לו הרמטכ"ל-רב אלוף יגאל ידין:"מחמאות אין זה אולי נוהג מקובל בצבא, אבל אני שמח לקבוע ולהעריך גם את מעמדך בתור ספרא וסייפא, איש יהודי מלומד וחייל לדוגמא לפקודיו".

במדי קצין
לאחר פרישתו מצה"ל שירת מר כיועץ לענייני מלריה במשרד הבריאות ואף כיהן כמנכ"ל המשרד בפועל בשנים 1956—1957. בשנת 1956 הוא התמנה לחבר בוועדת המומחים לקוטלי-חרקים של ארגון הבריאות העולמי. מר הקדיש מזמנו גם לעניינים שמחוץ לתחומי מחקרו. כך למשל יזם בשנת 1951 ,עם רופאים אחרים בארץ, כינוס בחסות הוועד למען השלום לדיון בתוצאות מלחמה העלולה לפרוץ בעולם לנוכח התפתחות הנשק להשמדה המונית.
עם פטירתו בשנת 1961 פורסם ע"י ארגון הבריאות העולמי סיכום תרומתו למדע הרפואה:
פרופ' מר היה אחד מהנציגים של חבורה הולכת ומצטמצמת של מומחי מלריה בעלי ידע אינטימי של כל ההיבטים של מחוללי המחלה, השפעותיה וההתמודדות עמה. תרומתו הגדולה למחקר גורמי המחלה תוך התמקדות בנקבת יתוש האנופלס הוותה פריצת דרך מדעית חיונית בשנות השלושים. הצלחת מדינת ישראל להתגבר על מחלת המלריה ולהסירה כמכשול להתפתחות הכלכלית וההתישבותית הייתה תודות ליוזמותיו של ד"ר מר, ניסיונו, פעילותו האנרגטית והתלהבותו אותה הקרין על כל מי שבא אתו במגע וזכה לעבוד במחיצתו של אדם חכם, נדיב וצנוע זה.[29]

  1. זלצר אסף, תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים, ספר האישים, מעצבים, מייסדים, וראשוני הפרופסורים לפני קום המדינה, ירושלים 2013.
  2. ינקילביץ' אסתי, מסע בעקבות פרופ' גדעון ג. מר, שיח מורשת, ראש פינה, 2014.
  3. ינקילביץ' אסתי, אורח בא להזהירנו: פרופ' גדעון מר, המאבק במלריה וההתישבות בגליל העליון המזרחי, בין הפרטי לכללי בהתיישבות היהודית בארץ ישראל קובץ מאמרים בעריכת אופירה קובלסקי ויחיעם ויץ, חיפה 2020.
  4. כגן  מיכה, פרופסור גדעון מר – חוקר המלריה, ראש פינה, 2014.
  5. מיכלסון בני, הנרי מורגנטאו וחוק- החכר והשאל | מוזיאון הלוחם היהודי במלחה"ע ה - 2 (jwmww2.org).
  6. נדב דניאל, לבן וחאקי – תולדות חיל הרפואה, 1949-1967, משהב"ט, ת"א, 2000.
  7. סלים וויליאם, מתבוסה לניצחון, סיפור המערכה על בורמה, מערכות, ת"א, 1977.
  8. עילם יגאל, הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה, מערכות, ת"א, 1973.
  9. צ'רצ'יל וינסטון ס., מלחמת העולם השנייה – הברית הגדולה, עם הספר, ת"א, 1966.
  10. Hooper A. M. Smith, C., The Mosquito can be More Dangerous than the Mortar Round – The Obligations of Command, https://jmvh.org.
  11. Livdon Major General W. DMS ALFSEA, OBE Recommendation 21 April 1945.
  12. Long Gevin (Ed) Australia in the War of 1939–1945. Series 5 – Medical, part 1, Chapter 5 – Preparations in the Middle East, 1940, Chapter 14 – Syria, Chapter 16 Occupation of Syria, AWM, 1962.
  13. OBITUARY, British Medical Journal, 29 July 1961.
  14. Willis Ian Howie, Major General Sir Samuel Roy Burston, A Medical Emergency, 2012.

 

[1]  כגן  מיכה, פרופסור גדעון מר – חוקר המלריה, ראש פינה, 2014.

[2] אסף זלצר, תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים, ספר האישים, מעצבים, מייסדים, וראשוני הפרופסורים לפני קום המדינה, ירושלים 2013, עמ' 250-254.

[3] יגאל עילם, הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה, מערכות, ת"א, 1973, עמ' 25.

[4] עילם, שם, עמ' 41.

[5] הג'וינט - American Jewish Joint Distribution Committee (JDC), הוא הארגון היהודי ההומניטרי הגדול בעולם. הוקם ב- 27 בנובמבר 1914 על ידי מיזוג שלושה ועדים לסיוע שהיו נפרדים עד אז. הג'וינט פועל להצלת יהודים הנתונים תחת איום. הג'וינט מספק סעד לקהילות יהודיות במצוקה על ידי אספקת מזון, לבוש ותרופות לזקנים. הג'וינט מסייע לשירותים החברתיים במדינת ישראל ולאוכלוסיות החלשות - ילדים במצוקה, עולים חדשים, זקנים ונכים, פעילותו זו הייתה חיונית בעיקר בשנים הראשונות לאחר הקמת המדינה. כמו כן, בעת אסון טבע או מעשה אדם, הג'וינט מסייע גם ללא-יהודים.

[6] לואי דמביץ ברנדייס  1856-  1941 היה השופט היהודי הראשון בבית המשפט העליון של ארצות הברית. בנוסף היה ציוני נלהב וממנהיגי ארגון ציוני אמריקה, ראשון ארגוני התנועה הציונית בארצות הברית.

[7] אסתי ינקילביץ', אורח בא להזהירנו: פרופ' גדעון מר, המאבק במלריה וההתישבות בגליל העליון המזרחי, בין הפרטי לכללי בהתיישבות היהודית בארץ ישראל קובץ מאמרים בעריכת אופירה קובלסקי ויחיעם ויץ, חיפה 2020.

[8]  ינקילביץ', שם, שם.

[9] זלצר, שם, שם.

[10]  זלצר, שם, שם.

[11]  ינקלביץ', שם, שם.

[13] מייג'ר ג'נרל סר סמואל רוי ברסטון (Burston), 1888 – 1960. היה קצין רפואה ראשי של חיל המשלוח האוסטרלי במזה"ת מפברואר 1941 ומשנת 1942, קרפ"ר צבא אוסטרליה.

[14] Ian Howie-Willis, Major General Sir Samuel Roy Burston, A Medical Emergency, 2012 p. 212.

[15] Long, Ibid, Chapter 14 – Syria, p. 299.

[16] Long, Ibid, p. 301.

[19] וינסטון ס. צ'רצ'יל, מלחמת העולם השנייה – הברית הגדולה, עם הספר, ת"א, 1966, עמ' 396.

[20]  פילדמרשל ארצ'יבלד פרסיבל וויבל (Wavell), 1883-1950. היה קצין האג"ם של גנרל אלנבי בעת כיבוש ארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה. מפקד הכוחות הבריטים בארץ ישראל בתקופת המרד הערבי, 1937-1938. מפקד פקוד המזרח-התיכון בתחילת מלחמת העולם השנייה, פיקד על המערכות במדבר המערבי, ביוון וכרתים, נגד מרד רשיד עלי בעיראק ובכיבוש סוריה ולבנון 1939-1941. מפקד צבא הודו הבריטי במערכות לכיבוש איראן, בבורמה ודרום מזרח אסיה, 1941-1943, ומשנה למלך בהודו, 1943-1947.

[21] אסתי ינקילביץ', מסע בעקבות פרופ' גדעון ג. מר, שיח מורשת, ראש פינה, 2014.

[22] A. M. Smith, C. Hooper, The Mosquito can be More Dangerous than the Mortar Round – The Obligations of Command, https://jmvh.org.

[23]  פילדמרשל וויליאם סלים, מתבוסה לניצחון, סיפור המערכה על בורמה, מערכות, ת"א, 1977, עמ' 125.

[24] סלים, שם, עמ' 126.

[25] ינקילביץ', מסע בעקבות גדעון מר, שם.

[26]  סלים, שם, עמ' 128.

[27] Major General W. Livdon, DMS ALFSEA, OBE Recommendation 21 April 1945.

[28] דניאל נדב, לבן וחאקי – תולדות חיל הרפואה, 1949-1967, משהב"ט, ת"א, 2000, עמ' 22.

[29] OBITUARY, British Medical Journal, 29 July 1961.