הבריגדה היהודית בפעולה על נהר הסניו

הבריגדה היהודית בפעולה על נהר הסניו[1]
מאת דוד אשל (David Eshel)

הסיפור המלא של חיילי הבריגדה היהודית במלחמת העולם השנייה לא סופר מעולם, וספרי ההיסטוריה כמעט שאינם מזכירים את חלקם בקמפיין האיטלקי. העם היהודי בארץ־ישראל, שמנה ב־1939 פחות מחצי מיליון נפש, הציע מיד להתגייס לשירות בצבא הבריטי, אולם נדחה כחיילי קרב בשל קצר־הראייה של פקידים קולוניאליים בריטיים, שהסכימו באי־רצון לאפשר ליהודים לשרת כמעט ורק ביחידות עורפיות הרחק מן הלחימה. רק יחידי סגולה הצליחו לפלס דרכם דרך הביורוקרטיה ולהתקבל ליחידות קומנדו ולכוחות חזיתיים אחרים, ושם התפרסמו במהרה. המפקדים הבריטיים שמחו לשלבם בשורותיהם.
בסופו של דבר הוקמו שלושה גדודי רגלים שהורכבו ממתנדבים יהודים מארץ־ישראל, אך חלפו כמעט חמש שנים מתסכלות—ורק בעקבות הוראה מפורשת של וינסטון צ’רצ’יל—עד שהוקמה הבריגדה היהודית בשנת 1944. עד אז כבר דלפו ידיעות על השואה, שהעניקו דחף אדיר להשתוקקות היהודים להצטרף ללחימה באויבם הנאצי בן־המוות. לפיכך, ב־19 בספטמבר 1944 הוקמה רשמית הבריגדה היהודית, שמנתה 5,500 איש, וצ’רצ’יל הכריז בפני בית הנבחרים המריע כי תיכנס לפעולה בתוך ימים אחדים.
להובלת הכוח נבחר בריגדיר יהודי־בריטי, לוי בנימין בן ה־44, קצין סדיר ששירת בחיל ההנדסה המלכותי ושבאותה עת פיקד על בית הספר המרכזי לאימונים באיטליה.
הבריגדה הורכבה משלושת גדודי הרגלים – הראשון, השני והשלישי – משני רגימנטים של ארטילריה שדה ומכוחות מסייעים. הכוחות התכנסו בעיר פיוג’י שבקרבת רומא, שם עברו פרק אימונים קרביים מהיר אך מפרך בתנאים קשים. בתוך שבועות ספורים הגיעו הלוחמים לשיא כשירותם, שכן השתוקקו להיכנס לפעולה במהירות האפשרית, בטרם תסתיים המלחמה ותמנע מהם ההזדמנות.
בראשית מרץ יצאו מפיוג’י אל החזית, ורומא הייתה עדה לרגע גאה והיסטורי: כלי הרכב של הבריגדה היהודית, מעוטרים בסמלים בצבעי כחול־לבן ובמגן־דוד צהוב, חלפו בשער טיטוס – אותו שער שבו, לפני כמעט אלפיים שנה, הוצעדו שרידי חורבן ירושלים כעבדים רומיים. לאחר שעזבו את רומא פנו הלוחמים לקו החזית בצ’רביה, סמוך לפאֶנצה שעל חוף האדריאטי, שם התפרסו בשטח ריכוז עצום יחד עם אלפי חיילים מבעלות־הברית מכל רחבי האימפריה הבריטית, שהתכנסו לקראת המתקפה הסופית שנצפתה כקרובה.
לאחר תקופת ארגון קצרה התקדמו שלושת הגדודים לתפוס את עמדות הלחימה בקו. הבריגדה נועדה להחליף כוחות מן הדיוויזיה הניו־זילנדית ה־2 ומהדיוויזיה הקנדית ה־1, ששמחו להתחלף ולזכות במעט מנוחה על החופים הסמוכים. קדמה להם קבוצת קצינים ונגדים שנבחרו מראש, שכבר נשלחו קדימה והסתגלו לשגרת הקו הקדמי לקראת קבלת הגזרה—תקופה שנחשבה תמיד למורכבת. הניו־זילנדים והקנדים, עם זאת, התגלו כמסייעים מאוד.
בשעה 04:00, ביום 4 במרץ 1945, בחשיכה מוחלטת, יצא הגדוד השני מאזור הריכוז, חלף דרך העיירה המנומנמת ראוונה והתקרב אל הגזרה שהוקצתה לו במאצאנו–אלפונסינו. נשמעו יריות וריח הקרב היה באוויר; אמבולנסים נראו דוהרים מן הכיוון הנגדי, וצלליהם הכהים של טנקי צ’רצ’יל עמדו בצדי הדרך. המתח גבר—האנשים ידעו שטבילת האש הראשונה שלהם קרבה ובאה. בצומת דרכים קיבל את פניהם קצין שנפנף בפנס והנחה אותם להיכנס למחסה ביערון קטן סמוך לדרך. שם ריכזו מפקדי הפלוגות את אנשיהם ותדרכו אותם על אופן הכניסה לקו, כאשר כל מחלקה מונהגת בידי מורה־דרך.
הרגימנט שבחזית היה רגימנט שריון בריטי מעולה—הלנסרס המלכותיים של המלכה, ה־9—שהחזיק את הגזרה בפיקוד הדיוויזיה ההודית ה־8, אשר שימשה גם כמפקדה העליונה של הבריגדה היהודית. כאן הצטרפו אליהם הקצינים והחיילים שקדמו ונשלחו קדימה עם הקנדים והניו־זילנדים, שעברו לגזרה אחרת. אף שהבריגדה היהודית הייתה מאומנת היטב ואנשיה להוטים להיכנס לפעולה, הבין הגנרל סר ריצ’רד מק'קרירי, מפקד הארמייה השמינית, שמעטים מן הלוחמים עברו טבילת אש; לכן החליט להותירם זמן־מה בגזרת חזית שקטה יחסית, מול כוחות אויב מדרג שני, לפני שישלחם להתמודד עם הדיוויזיות הגרמניות המעולות שהחזיקו גזרה על נהר הסניו.
גזרת אלפונסינו, אליה נפרסו כעת הלוחמים היהודים, הייתה מישורית למדי ופתוחה, משורגת תעלות רבות. שניים מן הגדודים נפרסו לאורך תעלת פוסו וטרו, מול שטח הפקר שבו בתי חווה מבודדים שימשו עמדות תצפית טובות—חלקם מאוישים בידי גרמנים ואחרים בידי כוחות בעלות־הברית. כוח האויב הורכב משני מרכיבים: דיוויזיית הרגלים ה־362, שמרבית אנשיה אוסטרים שבקושי שרדו את קרבות החזית הרוסית—מותשים ושבורים מורלית; הם כבר לחמו קרבות עזים סמוך לראש־הגשר אנציו ושבעו קרבות. עם זאת, הדרג הפיקודי שלהם נותר ברמה גבוהה, ומפקדם, הגנרל ריינהרדט, היה נאצי מסור גם בשלב המאוחר הזה של המלחמה.
דיוויזיית היגרים ה־42, בפיקוד הגנרל קארל יוסט, הייתה יחידה חסרת ניסיון יחסית. עיקר לחימתה היה נגד פרטיזנים ביוגוסלביה ובהונגריה, והיא לא ראתה לחימה רבה בחזית האיטלקית. רוב אנשיה היו חיילי מילואים מבוגרים מאוסטריה ומאלזס, ומוטיבציית הלחימה שלהם במלחמה שנדמתה להם אבודה מראש לא הייתה גבוהה.
עם זאת, הגרמנים היו מבוצרים היטב בעמדות מחופרות מבטון. הם נתמכו בארטילריה ובמרגמות כבדות, אך חסרו להם סיוע אווירי—יתרון שבעלות־הברית נהנו ממנו הודות לבסיסי אוויר סמוכים. תחום מצוינותם היה בסיורי לילה, והמוקשים היו למוקד הדאגה העיקרי של בעלות־הברית—לקח שהבריגדה היהודית עמדה ללמודו בקרוב, ובעיצבון.
הימים הראשונים בקו הוקדשו לסיורי־לחימה, וב־6 במרץ ספגה הבריגדה את נפגעיה הראשונים. שני חיילים מן הגדוד הראשון נפצעו קשה מאש מרגמות גרמנית, וקצין ושני חיילים נוספים נפגעו ממוקש ממולכד בעת שניסו לפרקו. בעקבות זאת הורה הבריגדיר שכל סיור יפעל בליווי חבלנים שיפנו עבורו את המוקשים.
ב־16 במרץ נתקל מארב לילה בפיקודו של סגן בוב הנדלר בסיור גרמני וחיסל כמה מאנשיו. בבוקר שלמחרת ניסו הגרמנים לפנות את פצועיהם תחת דגל הצלב האדום ובכיסוי אש; בינתיים ביצע הגדוד השלישי התקפת פלוגה על תעלת פוסו וטרו והצליח לחצותה בסירות גומי אחדות. התנגדות לא נתקלה, שכן אנשי דיוויזיית היגרים ה־42 היו טרודים בפינוי פצועיהם; אולם מאוחר יותר באותו יום הגיבו הגרמנים במטח כבד של אש נבלוורפרים, שפצע כמה מן הלוחמים. נדמה היה שהגרמנים עצבניים מן הרגיל באותו לילה, והם ירו מופע מרהיב של רקטות שהאיר את השמיים—דבר שאִפשר לסיורי הבריגדה לגלות שמספר עמדות קדמיות גרמניות פונו.
ה־19 במרץ הביא את הקרב המשמעותי הראשון של הבריגדה היהודית. שני גדודים מן הקו הקדמי—השני והשלישי—קיבלו פקודה להוציא סיורי־לחימה באור יום אל שטח ההפקר. בגזרת הגדוד השני התקדמו הסיורים עד לתעלת פוסו וטרו, כ־800 מטרים מן העמדות הקדמיות. סיור פלוגת “ג’”, בפיקוד הסמל יהודה הררי, יצא בשעה 10:00 ובדק בקפידה הימצאות מוקשים, ובשעה 12:00 הגיע לסוללת עפר מוגבהת המקבילה לתעלה. בעקבותיהם התקדמה מחלקתו של סגן מאיר זרודינסקי, ששמר קשר רציף בקשר האלחוט.
כאשר עצר הררי לחפש דרך לחצות את התעלה, נקלע הצוות שלו לאש כבדה ממקלעי שפנדאו שהוצבו בבתי המגורים הפונים אל תעלת פוסו וקיו מצפון. עד מהרה הצטרפה אש מרגמות, שגרמה לנפגעים בסיור הררי, ובעת שניסו לאגף את המקלענים הגרמנים דרך עיקוף, עלו על שדה מוקשים שלא היה מסומן ונאלצו לסגת. במשקפתו איתר הררי את המקלענים הגרמנים יורים מחלון עליון באחד הבתים, והנחה את מקלען הברן שלו להשתיקם.
בהמשך הגיע הצוות למפגש מסילות, שם הבחינו בעמדת שפנדאו גרמנית נטושה, שחרך הירי שלה פונה אל דופן הסכר. למטה, בקו המים, נראו קורות הפלדה של גשר שנהרס, ועדיין הזדקרו כמה סנטימטרים מעל המים. הררי סבר שזו דרך חצייה מושלמת, אך כשדיווח בקשר לקצינו—הורה לו להמתין להגעת זרודינסקי ואנשיו. בעודם משקיפים, נראתה מחלקתו של זרודינסקי מתקרבת שפופה וסורקת את השטח. בדיוק כשסימן הררי לקצין את עמדות האויב, נפתחה על הכוח כולו אש קטלנית: תחילה נשק קל, ואחריו אש מרגמות צפופה ומדויקת—הגרמנים כבר אפסנו את הטווח המדויק לנקודה זו.
כעת ניסה הררי להוביל את צוותו דרך חרך העמדה הנטושה, לחצות את התעלה מעל לקורות הפלדה ולהסתער על האויב מן העבר השני; אך בעודו זוחל פנימה—נמשך לאחור בידי שתי ידיים חזקות. כשפנה לאחור ראה את סמל־החבלנים מוטי שרוני קורא לו לאפשר לו לעבור ראשון. וטוב שכך: שרוני זיהה מיד שדה מוקשים צפוף לאורך קו המים, שעליו היה הררי ודאי דורך! כדי לפנות מעבר הרים שרוני בתוך דקות ספורות שישה־עשר מוקשי־אדם בעזרת מחטית, והשליכם אל התעלה. מיד כשסימן שאפשר להתקדם, התקדם הררי ובעודו שוכב נמוך זיהה כמעט מיד צלף גרמני במרחק כ־50 מטרים, רובה מאוזר נכון לירי, מתקרב היישר אליו. הוא המתין עד שהגרמני הגיע לטווח חמישה מטרים בלבד, קם, ירה צרור מתת־המקלע, וראה אותו קורס לתוך העשב.
על קו המים רותקה כל המחלקה לאש מרגמות כבדה, ומספר הנפגעים הלך וגדל. זרודינסקי ניסה להניע אחת מן הכיתות ימינה, אך זו נתקלה בשדה מוקשים ששרוני, תחת אש עזה, לא הצליח לפנות. עד השעה 14:00 נהייתה התמונה קריטית, ומפקדת הגדוד הורתה לפלוגה ב׳, בפיקוד הקפטן ג׳יימס רבינוביץ, לתקוף. ללא סיוע ארטילרי לא הייתה זו משימה קלה, ועד מהרה כוסתה כל הפלוגה באש כבדה מן הכפרון לה ג׳ורג׳טה, שבתי המגורים שבו פנו אל התעלה המקבילה, פוסו וקיו. ללא סיוע רותקה הפלוגה במקומה והתקשתה לנוע. תריסר חיילים נפגעו בתוך דקות, ובנסיבות אלה לא נותרה ברירה אלא לסגת.
הסגן מאיר זרודינסקי ואנשיו חיפו על נסיגת פלוגה ב׳ והצליחו לרתק את הגרמנים שירו מאחד הבתים הנטושים. זרודינסקי הבחין שמפקד המרגמות הגרמני פועל בשיטתיות, ובמטרה לחסוך תחמושת יורה במטחים של שישה פגזים עם הפוגות ביניהם. זרודינסקי תִּזמן את המטחים וביצע את הנסיגה במרווחים. ואולם פינוי הפצועים תחת אש היה בעייתי, וחובש אמיץ, רב״ט משה זילברברג, התנדב לשאת חלק מהם על גבו, מתחמק מן הכדורים תוך כדי תנועה. ביציאתו השלישית התעלמו הגרמנים מדגל הצלב האדום שנופף—וכדור צלף פילח את ליבו והרגו.
כישלון ההתקפה על תעלת פוסו וטרו נבע בעיקר ממחסור בסיוע, והבריגדיר הטיל בצדק את האחריות על מפקד הגדוד. הוא הודח, וסגנו, מייג’ור קאש, נכנס תחתיו לפיקוד. הסגן מאיר זרודינסקי עוטר בצלב הצבאי (MC), ואילו הסמל הררי והחובש, רב״ט זילברברג, עוטרו במדליית המלחמה (MM) – העיטורים הראשונים שנקבעו לבריגדה, אך לא האחרונים.
סיור נוסף מן הגדוד השלישי יצא באותו יום, בפיקוד סגן אנתוני ואן־גלדר, יהודי־אנגלי בן 22, שהתנדב לעזוב את רגימנט העילית שלו, ה״שרווד פורסטרס״, כדי לשרת עם בני עמו בבריגדה היהודית. ואן־גלדר היה אישיות יוצאת דופן: על אף גילו הצעיר, היה מנהיג מלידה שכבר עבר “מלחמה טובה” אחת. הוא לחם בקאסינו, ועל כן נראתה לו הגזרה הזו כמעט חופשה. באותו אחר הצהריים הוביל את סיורו לכיבוש שלושה מוצבים גרמניים סמוך ללה ג׳ורג׳טה. כשהשתלטו על אחד הבתים מצא הקצין הצעיר מקלע שפנדאו נטוש בעמדה, בדיוק במקום שבו הותירו אותו אנשי הצוות הגרמנים כשנמלטו בחופזה. הוא נטל את המקלע, שב אל אנשיו הממתינים בחוץ והובילם לעבר אפיק נחל יבש, ושם, להפתעתם, מצאו כמה גרמנים משוחחים ואוכלים את מנותיהם – ללא שמירה כלל! ואן־גלדר הורה לאנשיו לתקוף, והסמל ריינהולד – באירוניה מרה, יהודי יליד גרמניה – השליך רימונים; עד מהרה יצאו שנים־עשר גרמנים נבוכים כשידיהם מורמות. התברר כי מדובר בכיתת חיילים מן רגימנט היגרים הראשון, שרוב אנשיה היו או מבוגרים למדי או נערים – בשלב זה של המלחמה גרמניה כבר “גרדה את תחתית החבית” מבחינת כוח אדם. הגרמנים לא ידעו מי שָבָה אותם, וכאשר אמר להם ריינהולד בגרמנית רהוטה כי הוא יהודי מארץ־ישראל – החווירו האסירים מפחד. עם זאת שמרו החיילים היהודים על משמעת, והאסירים הובלו בבטחה אל מתחם הפלוגה, ידיהם מורמות מעל לראשם. אין ספק שמזלם שפר על פני גורלם של יהודים חסרי מגן שנרצחו באירופה כולה.
סיפא מצערת לאירוע: סגן אנתוני ואן־גלדר נהרג ימים אחדים לאחר מכן בעמדתו, כאשר מטען התפוצץ בשגגה.
בעקבות התקרית דלפה לגרמנים ידיעה על קיומה של הבריגדה היהודית, ובמטרה להשיג מידע שלחה מפקדתם שלושה חיילים דוברי אנגלית במדים בריטיים דרך הקווים. לרוע מזלם, המקום הראשון אליו פנו היה מוצב של הגדוד השני מאויש בידי רב״ט ישראל טל וכמה חיילים מפלוגת הסיוע של הקפטן חיים לסקוב. טל, שהיה דרוך תמיד, עימת את ה״בריטים״ שזיהו עצמם כסמלי ביטחון שדה במשימה מיוחדת. כשהחזיק אותם תחת איום נשק הורה לאחד מאנשיו לבדוק אותם היטב; לתדהמתו התגלו צלבי־קרס בחלק הפנימי של כומתותיהם. טל שלח אותם לעורף, ושם, לאחר חקירה יסודית, הוצאו להורג.
ב־20 במרץ יצאה הבריגדה למתקפת קרקע מלאה על רגימנט 40 של דיוויזיית היגרים ה־42 באזור לה ג׳ורג׳טה. הקפטן יוחנן פלץ, שפיקד על פלוגה מן הגדוד השלישי, קיבל פקודה לתקוף מתחם בונקרים גרמני בקבוצת בתי חווה סמוכה לכפר; הפעם קיבלה הפלוגה סיוע ממחלקת טנקי צ׳רצ׳יל של יחידת ה-"סוס הצפון אירי" ("North Irish Horse") וסיוע אווירי משתי טייסות ספיטפייר של כנף 8, חיל האוויר הדרום־אפריקני (SAAF). זו הייתה ההתקפה המשולבת הראשונה של הבריגדה, ולפיכך הושם דגש מיוחד על תיאום כדי להצליח מן הפעם הראשונה.
בין קווי הבריגדה לבין עמדות האויב השתרעו כמה שדות מוקשים שהיה צורך לפנותם. פלץ יצא בלילה שלפני ההתקפה לבדו ופינה שביל צר, כשהוא מרים את המוקשים אחד־אחד. לאחר מכן, בעזרת שניים מאנשיו, הורחב השביל עד לרוחב ארבעה מטרים—די והותר למעבר טנקי הצ׳רצ׳יל. פלץ זחל לאורך השביל עד שהגיע לנקודה במרחק חמישים מטרים מן הגרמנים, ושם שכב והאזין להם מדברים ושרים את ״לילי מרלן״ ("Lili Marleen")—להיט מספר אחת במלחמה בצד הגרמני. לאחר ששב, סיפק מידע מספק לתדרוך הבוקר שנערך במפקדת הבריגדה. נכחו בו הבריגדיר, קצינים בכירים מן הדיוויזיה ההודית ה־8, מפקד מחלקת ה–North Irish Horse והקולונל דניאל יוּמן (DSO), מפקד יהודי של כנף 8, שנועד לספק את סיוע הספיטפיירים.
בשעה 10:00 יצא פלץ ללה ג׳ורג׳טה, כשהוא מוביל את פלוגתו בסדר קרבי, והטנקים נעים עמם דרך שדה המוקשים המפונה, ארבעה חבלנים רצים לפני כל טנק ומכוונים את המסלול. מטוסי הספיטפייר של יומן צללו ותקפו בירי ובמפציצים את עמדות הגרמנים, שכבר הוצפו בלהבות ובעשן. הגרמנים, כמובן, היו בכוננות מלאה והשיבו אש, ופגעו בפלוגה בעת התקדמותה בשדה המוקשים. חייל אחד נהרג, אולם האחרים המשיכו להסתער בסיוע הטנקים, שירו מטווח אפס אל חרכי הבונקרים, כשמפקדי הטנקים עומדים זקופים בצריחים ומכוונים את האש. מקלעי השפנדאו הושתקו בזה אחר זה, אך אש המרגמות הכבדה המשיכה לרדת.
בשעה זו הגיע פלץ לקו הזינוק, הורה לקבע כידונים ונתן את האות להסתערות אל בית החווה. הלוחמים פרצו אל הקומה התחתונה, טיהרו אותה ברימונים ובצרורות מהירים מתת־מקלעי ה"טומי". בתוך חמש־עשרה דקות הסתיים הקרב, והחבלנים נכנסו, הציבו מטעני חבלה ופוצצו את מתחם הבונקרים, שהתלקח בפרץ אש ועשן. לא נותר אף גרמני חי בבתי החווה. בדרכם חזרה זכו הקפטן פלץ ואנשיו למחווה מרגשת מצוותי הטנקים הבריטיים, שעמדו על טנקיהם והריעו להם בשעת מעברם.
ימים אחדים לאחר מכן היה הקפטן חיים לסקוב, מפקד מחלקת מקלעי ויקרס ונושאי־ברן (Carrier) בפלוגת הסיוע של הגדוד השני, בקו הקדמי כאשר סיור־לחימה גרמני הצליח לחדור בין המוצבים ולהתקרב למפקדת פלוגה סמוכה. נדרשה פעולה מיידית כדי למנוע מן הגרמנים להסתער על בונקר הפלוגה. הקצין התורן, רס"פ כרמי, לא איבד את עשתונותיו: כיוצא יחידות הקומנדו בלחימת המדבר, היה האיש הנכון לשעת חירום. הוא פרץ החוצה כש"תומי" שלוף בידו וקרא ללסקוב להציב את הוויקרסים ולפתוח באש. לסקוב זינק לשוחה וגרר למקומם שניים מן המקלעים הכבדים. עד מהרה הבין שהגרמנים פרוסים בדיוק בקו הירי מעל המוצבים הקדמיים, כך שבחשכה—אש המקלעים עלולה לפגוע באנשיו שלו! לסקוב, שהיה איש רעיונות לא פחות מאיש גבורה, קרא לכרמי לשדר לאנשי המוצבים להתכווץ בשוחותיהם ולהרים את קסדות הפלדה על קצה הרובים מעל לראשיהם. אז פתח באש—וכדורי המקלע "צלצלו" כשהיכו בקסדות! הרעיון עבד: הגרמנים נפגעו, חלקם נהרגו והיתר נשבו בידי כרמי ואנשיו. גרמני אחד שהסתתר בסבך נכנע בכבוד לרס"פ כרמי, שקיבלו בגרמנית רהוטה.
זה היה האירוע האחרון בשהות הבריגדה בגזרה השקטה יחסית. עתה הועברו למשימתם החדשה—להשתתף במבצע האביב הגדול, שבשיאו יחצו את נהר הסניו במסגרת מבצע "פליימייט". זה היה אחד מן העימותים הגדולים האחרונים במלחמה. מפקדי בעלות־הברית—הגנרל האמריקאי מארק קלארק, מפקד קבוצת הארמיות ה־15, והפילדמרשל סר הרולד אלכסנדר, המפקד העליון—ידעו שיש להביס את הגרמנים ולהדפם עד גבול שווייץ, ו"פליימייט" נועד להיות המהלך הפותח להשגת יעד זה.
גזרת הבריגדה החדשה הייתה סמוך לכפר בריזיגלה. בניגוד למישור הפתוח של אלפונסינו, כאן נשענה ההגנה על רכס הררי באפנינים המזרחיים, כשנהר הסניו מתפתל בערוץ צר למרגלותיו. הגדה הצפונית, שהוחזקה בידי הגרמנים, שלטה על הגדה הדרומית שבה נפרסה הבריגדה היהודית. בצד הגרמני הוסבו בתים בודדים לבונקרים מבוצרים היטב, שמהם יכלו הגרמנים לירות כרצונם בכל מטרה שנעה מתחתם.
כעת הצטרף לבריגדה רגימנט הארטילריה השדה שלה והיא נחשבה למאוישת במלואה, אף כי יחידותיה עדיין דלילות ברמת הקרב. מן העבר השני עמד כוח הפוך בתכלית: על הגדה שמנגד התבצרה הדיוויזיה המוצנחת הגרמנית המעולה – הדיוויזיה הרביעית – בפיקוד הגנרל היינץ טרטנר, מפקד צעיר ונמרץ עתיר ניסיון קרבי בצרפת, רוסיה ואיטליה. בניגוד לשתי הדיוויזיות הגרמניות שהבריגדה פגשה באלפונסינו, צנחניו של טרטנר היו, כמוהו, צעירים, נמרצים ובעלי מוטיבציה גבוהה. הם ידעו מול מי הם ניצבים, ולאחר אינדוקטרינציה של תעמולה נאצית חשו מרץ־יתר לנוכח האפשרות להרוג יהודים. הם היו מאומנים היטב ומצוידים בנשק מן המעלה הראשונה, בכלל זה רובה סער חדש מדגם P-642, פנצערפאוסטים, נבלוורפרים ותותחים. ההתמודדות עמם תעמוד למבחן של ממש!
מימין לבריגדה היהודית ניצב הקורפוס הפולני השני של אלוף בוהוש־שיסקו, ומשמאלה קבוצת "פריולי" האיטלקית בפיקוד בריגדיר קלמנטה פרימיירה. הגדודים היהודיים החליפו את גורקה ה־43 – שהרוויחו כל דקה של מנוחתם.
הארמייה השמינית של מק'קרירי, שבתוכה הייתה הבריגדה היהודית, הוטלה לחדור את הקווים הגרמניים דרך "פער ארגנטה", לחצות את נהר הפו – שם צפו הגרמנים לערוך את עמידתם האחרונה באיטליה. כדי לפנות לארמייה השמינית נתיב נקי, הוטל על האמריקאים במגזר המערבי לבצע הונאה רחבת־היקף, כדי למנוע מן הגנרל פון פייטינגהוף לעמוד על כיוון ההתקפה המדויק של בעלות־הברית.
לקראת המתקפה הגדולה כינס הגנרל מק'קרירי את כל קציניו מדרגת מפקד גדוד ומעלה לתדרוך שנערך בבית קולנוע בצ׳זנה. זה עמד להיות אירוע מרשים! מבצע "פליימייט" ייפתח בהסחת דעת של הארמייה החמישית האמריקאית ממערב לעיר בולוניה, שהייתה מפתח ההגנה הגרמנית. לאחר מכן תצא הארמייה השמינית לדרך בשני צירים עיקריים: האחד לאורך כביש 16 מרוונה לעבר עמק הפו, והאחר לאורך כביש 9, ציר צ׳זנה–בולוניה הראשי. הבריגדה היהודית הוצבה דרום־מערבית לציר האחרון.
באותו מגזר יתבצע עיקר המאמץ בידי הקורפוס הפולני השני, ששרד מסע ייסורים אכזרי בקאסינו וכעת היה צמא לנקום בגרמנים. משימת הבריגדה היהודית הייתה כפולה: לבצע הטעיה טקטית בקופיאנו, בעיקול נהר הסניו, ולאחר מכן לכבוש מעוז גרמני בפנטגוצי מצפון. לאחר ביסוס ראש־גשר, תשתתף כל הבריגדה בהתקדמות לעבר השטח הגבוה, ואם הכול יצלח—עד בולוניה עצמה, הפרס הנכסף!
ההפצצה המקדימה מן האוויר הייתה מרהיבה. היא החלה בשעה 13:30 ביום 9 באפריל, כאשר 700 מפציצים של חיל האוויר ה־15 של צבא ארצות הברית שעטו לאזור המטרה מצפון לסניו והמטירו על כל הקו הקדמי הגרמני כמעט 200,000 פצצות רסס. המטרה הייתה להשמיד מתקני הגנה מבלי לגרום להרס נרחב, כפי שאירע בנורמנדי שנה קודם לכן, שהותיר נוף חרוך כירח. לא הכול עבר כשורה: ניווט־מוביל אמריקאי סטה מן הקו, ומכוון־הפצצה המוביל טעה בקו ההפצצה; כתוצאה מכך הטילו 21 "ליברטורס" את מטענם קצר—והרגו כמעט מחצית מגדוד פולני בשטח ההיערכות שלו.
אחריהם הגיעו מטוסי קרב־מפציץ שצללו וירו מגובה נמוך על עמדות האויב, ומשסבו—נפתח מטח ארטילרי אדיר. המרכיבים הקדמיים של הבריגדה צפו משתאים בעוד האדמה רועדת ואבק מכסה את השטח כולו. מעליהם, בעמדת מכוון־הפצצה באחד מ"ליברטורס" של טייסת 31 של חיל האוויר הדרום־אפריקני (SAAF), כרע סמל־טיס הנס וייסברוד—אחד המעטים מבני ארץ־ישראל שהצליחו להשתלב בצוות אוויר—והיה מודע היטב לכך שהוא מסייע להתקפת בני עמו: טייסתו הפילה את פצצותיה במרחק 2,000 מטרים בלבד מן הבריגדה היהודית.
בגזרת הבריגדה הובילה פלוגת ד׳ של מייג׳ור אורי שוגורינסקי את התקפת הגדוד השני על הנהר והייתה הראשונה לחצות. לאחר מכן התחפרו בעמדות והמתינו למטח הריכוך המקדמי. הבריגדיר בנימין היה עם הקולונל קאש בעמדת פיקוד קדמית המשקיפה על הנהר ועקב מקרוב אחר הקרב.
בשעה 04:30 בבוקר 10 באפריל יצאו הפולנים לדרך, תחת מעטה של הפגזה אדירה מ־1,500 קנים ובסיוע זרקורים ונורים שהאירו את כל החזית כליל כבחגיגת "גאי פוקס" מוצלחת, והרקטות הצבעוניות הצטרפו לרעם התותחים. הפולנים החלו לחצות את הסניו, מתגברים על התנגדות קשה בעזרת טנקי צ׳רצ׳יל זורקי־להבות שהתקדמו עם החי״ר ושרפו עמדות אויב.
בעוד הפולנים מתקדמים יפה לעבר יעדיהם—קָסטל בולוגנזה ואימולה—נחלה קבוצת "פריולי" האיטלקית בראש הגשר הראשוני מפלה קשה מידי הצנחנים הגרמנים, שהחזיקו עמדה שולטת שממנה לא ניתן היה לעקרם. הם כיסו את האיטלקים באש קטלנית, ושני הגדודים המובילים נאלצו לסגת לאחר שאיבדו שליש מאנשיהם.
מכשול זה איים על האגף השמאלי של הבריגדה היהודית, שהייתה בעיצומו של החצייה אל ראש־הגשר הקטן של שוגורינסקי בפנטגוצי. לפיכך הורה בנימין, לאחר שהתייעץ עם הבריגדיר האיטלקי, להאיץ את מעבר הגדוד השלישי ולהורות על כיבוש מיידי של קופיאנו, בטרם יצליחו הגרמנים להתארגן מחדש ולנסות לגלגל לאחור את האגף הפולני כמו גם את האיטלקי. בתוך שעה כבר חצה הגדוד השלישי, אך משהגיע למעוזים הגרמניים מצא אותם ריקים—הגרמנים כבר נסוגו.
כעת כבר היו שני גדודי חי״ר של הבריגדה בתוך ראש־הגשר, אף כי הוטרדו קשות בירי צלפים ובהפגזות מרגמה, שהלכו וריבּוּ את מספר הנפגעים. פלוגת ההנדסה עבדה בקצב מסחרר—גם היא תחת אש צלפים ומרגמות—כדי להקים גשר פונטון זמני להעביר עליו את הציוד הכבד. שוגורינסקי שלח סיור־לחימה במעלה המדרון להשתיק את הצלפים שהסתתרו בבניינים ובמחפורות. אלה הושתקו בזה אחר זה—לזמן־מה: הצנחנים הגרמנים הצעירים לא התכוונו לוותר, ועד־מהרה אחרים זחלו לעמדות חבריהם שנפלו ופתחו באש במקומם. בדרכם להתמודד עם האיום החדש עלה אחד מסיורי הבריגדה על שדה מוקשים שהונח בחופזה; שני חיילים נהרגו, אחרים נפצעו קשה ונדרש פינוים.
כעת החלה הפלוגה המובילה של הגדוד השלישי לטפס על המדרון ההררי התלול לעבר מונטה גאביו, שממנו ירו הגרמנים מטחי שפנדאו ומרגמות בקצב מהיר, תוך שהם מחליפים עמדות תדיר כדי להקשות על איתורם. כיתה אחת התנגשה בגרמנים בתוך בית מבוצר וחיסלה אותם, ובידיה נשבה גרמני צעיר אחד. הוא השתייך לרגימנט הסְטוּרם ה־12 עתיר הניסיון, והמידע שמסר על כוונות הצנחנים היה בעל חשיבות רבה לאירועי הבוקר שלאחר מכן.
סיור נוסף שנשלח לעקור עמדה גרמנית לא עלה יפה. זחל במעלה המדרון רס״פ אלי הרשקוביץ, מפקד אמיץ. כאשר זינק דרך דלת הכניסה של מבנה מבוצר, משליך רימון בדרכו פנימה, נהרג החייל רב״ט וקְסְלר מירי צלף גרמני מן העלייה; הכדור חלף סנטימטרים ספורים מראשו של הרשקוביץ! הוא שעט במעלה המדרגות והרג את הצלף, שעדיין הציץ מן החלון, בצרור קצר. למרבה הצער, הרשקוביץ עצמו נהרג זמן קצר לאחר מכן, אך עוטר במדליית המלחמה על מעשהו הראוי.
עד שנעקרו הבונקרים הגרמניים הנותרים בעזרת משחיתי־טנקים שמאוישים בחיילים בריטים, הגיע מספר הנפגעים לממדים מסוכנים. הבריגדה ספגה כמעט 60 הרוגים ויותר מ־150 פצועים—מספר משמעותי לנוכח העובדה שיצאה למערכה מלכתחילה בחסר כוח־אדם.
הסגן מאיר זרודינסקי, הקצין היחיד שנותר בפלוגתו, הוביל את הגדוד השלישי בתוואי שטח קשה ביותר, טיהר בעקביות מעוזי אויב, וביותר מהזדמנות אחת הסתער בעצמו. הודות לפיקודו המצויין ספג הגדוד תחת פיקודו מעט מאוד נפגעים.
במהלך ההתקדמות הגיעו שני ג׳יפים ובהם הקפטן אורמרוד ושמונה לוחמים מסוללה יהודית עד לכ־ארבעה קילומטרים מבולוניה, שם כיוונו אש אל פרברי העיר—כשהגיעה פקודה לחזור לבסיס! אך הקפטן החליט שלא בא עד כאן לשווא. נחוש לראות את העיר, כיבה את מכשיר הקשר והמשיך בנסיעה. חלפו על פני יחידות שהמתינו לכניסה רשמית, והקצין הבריטי ושני הג׳יפים שלו נכנסו לעיר כשסמל הבריגדה היהודית מתנוסס על רכביהם. כך היו למעשה כוח בעלות־הברית הראשון שנכנס לבולוניה, והם הוצפו בהמון חוגג!
פעילות הבריגדה היהודית הסתיימה ביום שלמחרת, שכן הארמייה השמינית התקדמה במהירות והעבירה את גזרת הבריגדה לעורף. לאחר "פליימייט" בילתה הבריגדה היהודית כמה שבועות ללא פעילות מבצעית, ועלתה לצפון איטליה כאשר המלחמה באירופה הסתיימה. בשנה שלאחר מכן, כשהבריגדה מוצבת באוסטריה ובהולנד, הוקדשו המאמצים להצלת מספר רב ככל האפשר של ניצולי שואה יהודים—להאכילם, להלבישם ולשלוח אותם לארץ־ישראל כדי לפתוח בחיים חדשים.
חלק מן הלוחמים ששירתו בבריגדה הגיעו לימים לדרגות בכירות בצה״ל; שניים מהם, מרדכי מקלף וחיים לסקוב, נעשו לרמטכ״ל, ומאיר זורע (זרודינסקי), הגיע לדרגת אלוף—מחווה הולמת לאנשים שייצגו את המיטב שבשירותי הבריגדה היהודית.