Borshchiv Borszczów ההתנגדות בבורשצ'וב
בין שתי מלחמות העולם חיו בבורשצ'וב עיירה במחוז טרנופול פולין, כ-1,700 יהודים – כשליש מתושביה. הם התפרנסו בעיקר ממסחר ומלאכה, ובשנות השלושים סבלו משקיעה כלכלית. בעיירה פעל מגוון של מפלגות יהודיות, ובהן גם מפלגות ציוניות, וכן פעלו בה מוסדות תרבות וספרייה. כיבוש העיר בידי הסובייטים במחצית ספטמבר 1939 שם קץ לאופי הלאומי של חיי הציבור היהודיים, אך לא פגע בחיי הדת, ובעיירה נפתח בית ספר יהודי ביידיש. עם נסיגת הצבא האדום מבורשצ'וב בראשית יולי 1941 עברה העיירה לשלטון של צבא הונגריה, בעלת בריתם של הגרמנים. בתקופה זו התארגן בעיירה ועד יהודי בראשותו של וולף הס וסייע למאות פליטים יהודים שהגיעו לעיירה. ההונגרים פעלו למנוע את האוקראינים מפגיעה ביהודים. עם מעבר העיירה לשלטון גרמני בספטמבר 1941 הוטלו על היהודים הגבלות תנועה קשות והם חויבו לשאת סרט לבן שעליו מגן דוד כחול. ב-14 בנובמבר רצחה יחידת מצ'ורטקוב קבוצה של יהודים מבורשצ'וב. יהודי בורשצ'וב נאלצו למסור לגרמנים רכוש רב, ובחורף 1941/42 נחטפו קבוצות צעירים למחנות עבודה באזור טרנופול. בעיירה הוקם יודנרט שהתבסס על ועד הקהילה ובראשו עמד וולף הס. היודנרט פעל להקל את מצוקת הקהילה וניסה כמיטב יכולתו לדחות את דרישות הגרמנים. הגרמנים הכפיפו ליודנרט של בורשצ'וב כמה יודנרטים שפעלו בעיירות בסביבה. ב-1 באפריל 1942 רוכזו יהודי בורשצ'וב בגטו, ועד מהרה הועברו אליו גם יהודי היישובים הסמוכים. בחודשים הבאים הועברו לגטו שרידי היהודים ממקומות יישוב סמוכים. באפריל 1942 נרצחו כ-100 מיהודי גטו בורשצ'וב רובם חולים וקשישים. אחרי האקציה ב-26.9.1942, כאשר 800 יהודים שולחו ברכבת להשמדה בבלז'ץ, הואצה התארגנותה של מחתרת יהודית. הזעם וההלם קבץ קבוצת צעירים לפעולות התנגדות בתחושה שאין מה להפסיד עוד. הקבוצה גדלה והקיפה עשרות צעירים, הקבוצה כונתה חבורת בורשצ'וב ("בארשטשיווער באנדע"). מפקדה היה יהושע צוקר ובין חבריה היו נוסיה צימט-צוקר (אשתו), בייריש צוקר (אחיו), וולף אשנדורף, יואל ויינטראוב, קלמן שווארץ, יוסף שוורץ, ליובה - חייל יהודי מן הצבא האדום שנמלט מהשבי הגרמני ואחרים. אנשיה הצליחו לרכוש כמות קטנה של נשק, וימים ספורים קודם חיסול הגטו הוציאה קבוצת חברים ליערות הסביבה. במקביל ניסו התושבים להכין מקומות מסתור בגטו ומחוצה לו. החל מקיץ 1943, הם פשטו על שוטרים אוקראינים ועל קבוצות הלאומנים האוקראינים "באנדרה" ובהמשך פעלו ישירות גם נגד הצבא הגרמני. על אף הצלחותיהם, זכו הלוחמים היהודים ליחס עוין מצד האוכלוסייה המקומית ונתקלו בקשיים בהשגת נשק. באביב 1943 חודשו האקציות. ב-13 במרס 1943 גורשו כ-400 יהודים, כנראה למחנה סוביבור. ב-19 באפריל רצחה יחידת סיפ"ו גרמנית בפיקודו של היינריך פקמן (Heinrich Peckmann) כמה מאות יהודים בבית העלמין היהודי.
בין 5 ל-12 ביוני 1943, באקציה שנמשכה שבוע שלם, רצחה שם יחידה זו כמעט את כל תושבי הגטו. מאמציהם של היהודים להימלט מהגטו בכל דרך עיכבו מאוד את תהליך הרצח. 60 יהודים הושארו בחיים כדי לטפל בסידור רכושם של היהודים.
ב-17.11.1943 ביצעה החבורה פעולה לשחרור הכלואים בביתה סוהר בבורשצ'וב. על הפעולה פיקד יהושע צוקר. בין כ-50 אסירים ששוחררו היו גם כ-20 יהודים. כתוצאה מכך ריכז הצבא הגרמני בליל ה-6 בדצמבר 1943, כוח גדול להתקפה עליהם, מלווה בשריון, מרגמות ותותחים. למרות אי השוויון הבולט בין הכוחות הנלחמים – הקרב ארך שעות רבות ובמהלכן נהרגו לוחמים גרמניים רבים. גם הלוחמים היהודיים נפגעו ומלאי התחמושת שלהם אזל במהירות. למפקדי הקבוצה היה ברור שחמישה עשר הלוחמים שנותרו בחיים עלולים ליפול בידי הגרמנים. הם סברו שחלקם ואולי אף רק אחד מהם, יישברו בחקירה ויגלו לגרמנים את מקום המסתור של כ-2,000 יהודים שנמלטו מהגטו והסתתרו ביער, בחסותם. החבורה נלחמה עד כמעט הכדור האחרון ואז החליטו לשים קץ לחייהם ולבצע התאבדות קבוצתית, כשרבים מחבריה הרגו אחד את השני, בכדוריהם האחרונים. יחידים שנותרו, הצטרפו ליחידות פרטיזנים של קובפאק שעברו דרך האזור.
כ-360 יהודים שהצליחו להסתתר בעת חיסול הגטו הסגירו את עצמם בחודשים שלאחר מכן בעקבות הבטחות שווא של הגרמנים והוצאו להורג ב-14 באוגוסט 1943. בורשצ'וב שוחררה ב- 21.7.1944 ורק ניצולים מעטים התאספו בעיר. לא יצאו ימים רבים והם עברו לפולין, ומשם המשיכו רובם לארץ-ישראל ולמדינות אחרות.
