מבצע מצפן

70 שנה למבצע "מצפן" - קרבות השריון הראשונים במדבר המערבי
מאת אל"מ (מיל) בני מיכלסון
 
התבוסה האיטלקית בצפון-אפריקה בחודשים דצמבר 1940 – פברואר 1941 הייתה גדולה אף יותר משל הגרמנים בסטלינגרד, שנתיים אחר כך. בשני המקרים הושמדו ארמיות שלמות, ה- 10 האיטלקית בצפון אפריקה וה- 6 הגרמנית ברוסיה. אולם התבוסה האיטלקית הייתה גדולה ומוחלטת יותר, 130,000 שבויים לעומת 60,000 בסטלינגרד. מפקד הארמיה האיטלקית נהרג ואילו זה הגרמני נפל בשבי בלבד (שניהם היו מרשלים). יחד עם זאת סטלינגרד נשארה בתודעה הרבה יותר ואילו מערכה זו בצפון אפריקה כמעט ולא זכתה לציון מעל דפי ההיסטוריה. עדיין נותר להתחקות אחר תופעה זו שנובעת אולי בשל הופעת הדמות המיתית של ארוין רומל במדבר המערבי מיד אחר כך.
במאמר זה נשתדל לתקן, ולו למצער, פער זה במודעות ההיסטורית.
מייד עם תבוסת בעלות הברית בצרפת, בחודש יוני 1940, הצטרפה איטליה למלחמת העולם השנייה בהכריזה מלחמה על צרפת ובריטניה. כמו רבים מבני דורו אשר חיו בטראומת מלחמת העולם הראשונה, בטוח היה מוסוליני – שליט איטליה – כי המערכה בצרפת תמשך זמן רב ותהיה רבת קורבנות לשני הצדדים. אולם משראה את ההתמוטטות המהירה של צבאות צרפת ובריטניה, התאווה להצטרף לצד המנצח ולזכות בחלק מ"העוגה" של פירות הניצחון, הן באירופה והן באפריקה.
הצבא האיטלקי פיתח תורת לחימה ממוכנת בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה, בעיקר כלקח ממלחמת האזרחים בספרד והמלחמה בחבש והיה מהראשונים למיכון ושריון הצבא. הוא ראה את זירת הלחימה העיקרית שלו באירופה וערך את צבאו בהתאם אולם גם בצפון אפריקה ומזרחה הוא ציפה להלחם והחזיק בזירות אלה כוחות גדולים. בלוב היו 2 ארמיות בסדר גודל של כ- 15 דיביזיות אשר כללו מאות אלפי חיילים – רובם רגלים. מפקד כלל הכוחות בלוב היה המרשל האיטלקי איטאלו בלבו.
הצבא הבריטי, במצרים, היה בעת הזו כוח משני (לעומת מה שלחם בצרפת ונסוג לבריטניה דרך דונקירק, במהלך המערכה ללא ציוד ונשק) בן כ- 36,000 חיילים, כולל דרגי שירותים והחל מקבץ כוח מרחבי האימפריה. היה זה פיקוד המזרח התיכון בפיקודו של גנרל ארצ'יבלד וויבל אשר מטרתו העיקרית הייתה הגנת מצריים בכלל ותעלת סואץ בפרט כעורק תחבורה ראשי של האימפריה וחבר העמים הבריטי.
 
הזירה
הבריטים ציפו לפלישה איטלקית מלוב למצרים שתתרחש זמן קצר לאחר שאיטליה הכריזה מלחמה. דרך הפעולה האפשרית הסבירה שהוערכה ע"י הבריטים הייתה כי מאמץ עיקרי איטלקי יונחת לאורך חוף הים התיכון כאשר יעדו הראשון יהיה נמל מרסה-מטרוך במצרים. מרסה-מטרוך נמצא במרחק כ- 300 ק"מ מזרחה מהגבול (עם לוב) והיה לבסיס התחזוקה העיקרי לכוחות הבריטים שפעלו לאורך הגבול הלובי-מצרי. נמל זה גם ממוקם היה בקצה רשת התחבורה הבריטית שבסיסה בדלתה של הנילוס ועד לשם הגיעו כביש סלול ומסילת ברזל.

המרחב בין מרסה-מטרוך לגבול היה שטח מדברי פתוח אשר לאורכו, מדרום, מתלול במרחק כ- 15-20 ק"מ מחוף הים. בין המתלול לחוף הים היה ציר התקדמות יחיד (על בסיס דרך עפר) שנוצר ע"י מאפייני הקרקע של הגזרה. דרומה למתלול השתרע המדבר אשר כלל מספר דרכי עפר אולם בעיקרון היה שטח מישורי פתוח אידיאלי לקרבות שריון. רק במקום אחד בין מרסה-מטרוך לגבול היה מעבר הכרחי במקום בו נושק המתלול לקו החוף בעיירה קטנה בשם סולום. ניתן היה לעקוף עיירה זו מדרום ולתקוף אותה מעבר סידי-עומר אולם היא עדיין היוותה שטח מפתח על ציר ההתקדמות לאורך החוף. גם מרסה-מטרוך עצמה ניתנה להתקפה מכוונים מספר, מהמדבר, אולם בהיותה קצה רשת התחבורה הבריטית במצרים ובסיס לוגיסטי מרכזי הוערכה כיעד העיקרי למתקפה האיטלקית הצפויה.
בשטח מדברי שומם, חסר מקורות מים ובלתי מפותח זה, רדיוס הפעולה של כוח ממוכן תלוי היה בעיקרו בסדרי הגודל של התובלה הממונעת שעמדה לרשותו ולו לצורכי הישרדות בסביבה מדברית שוממה זו. ובכלל זה ההספקה הקריטית של מים, מזון, דלק וח"ח לאחזקת הרק"ם. צבא רגלי שלא היה, לא ממונע ולא ממוכן, תלוי היה תלות מוחלטת ברשת התחבורתית הקיימת לקבלת הספקה שוטפת.
רק כביש סלול אחד קיים היה לרוחבה של לוב, ברובו לאורך החוף וכונה ויה-בלביה אשר הסתים בגבול מצרים. וכיוון שמהצד המצרי קיים היה גם כן רק כביש סלול אחד שיצא מהדלתא של הנילוס והסתים במרסה-מטרוך, נותר התווך בן 300 הק"מ שבין מרסה-מטרוך לגבול כשטח מדברי שומם המהווה מכשול טבעי בין שני הצבאות.
צבא הצועד רגלי, מוגבל ביכולת התמרון שלו למהירות המסע של חייליו והיה תלוי לחלוטין ברשת הדרכים להישרדותו התחזוקתית. לפיכך, צבא רגלי המתרחק מצירי התחזוקה שלו יהפוך במהרה לנחות מבחינה טקטית כיוון שהחיילים יהפכו לתשושים בתוך מספר שעות בשל החום, היעדר מקורות המים ותנאי הסביבה.
 
התכנון האיטלקי והכנותיהם
התכנון האופרטיבי האיטלקי למקרה של מלחמה בצפון אפריקה ראה את האיום העיקרי מהצבא הצרפתי הערוך בתוניסיה – ממערב - שיעדו הטבעי, בירת לוב, טריפולי ועל כן גם ערך את המאמץ העיקרי שלו במגננה כנגד איום זה בדמות הארמיה ה- 5 האיטלקית בפיקודו של גנרל איטאלו גריבולדי (GARIBOLDI). ואילו כנגד האיום המשני, של הצבא הבריטי מכוון מצרים, שיעדו האזור שבין טוברוק לברדייה במזרח נערך מאמץ המגננה המשני – הארמיה ה- 10 בפיקוד הגנרל רודולפו גרציאני (GRACIANI). כמו כן, תכנן הצבא האיטלקי כי מתישהו בעתיד, כאשר יצבור כוח מספיק, יעבור למתקפה. מבחינה אסטרטגית, המפקד האיטלקי בלוב, מרשל-האוויר איטאלו בלבו (BALBO) (אחד מגיבוריה של איטליה בין שתי מלחמות העולם) עמד כנגד שני אויבים משני עבריה של לוב אשר העמידו אותו בעמדת מגננה. בתחילת המלחמה הצבא האיטלקי לא היה במצב לתקוף לכוון מצרים ולכן, כברירת מחדל, אפשר לבריטים לתפוס את היוזמה.[1]
ברשות הצבא האיטלקי בלוב היו גם כוחות שריון שכללו 324 טנקי-תובה קלים מסוג L-3 וכן משוריינים ומשאיות משוריינות ועוד 8,039 משאיות אולם לא היו לו טנקים בינוניים (או טנקי-צריח) כאשר הכריזה איטליה מלחמה ביוני 1940. המשוריינים היו מיושנים מדגמי פיאט ולנצ'יה, מורשת מלחמת העולם ה- 1 ולא הדגמים החדישים והאמינים מדגם AB-40/41 שהיו ברשות הצבא האיטלקי, אך לא בלוב. תורת הלחימה המתקדמת של הצבא האיטלקי דגלה בשימוש נועז והתקפי בטנקים כבדים ובינוניים ולא בטנקים קלים אשר צוידו בהם גדודי הטנקים העצמאיים ופלוגות' הטנקים הנפרדות בצבא האיטלקי בלוב. מרבית הטנקים החדישים של הצבא האיטלקי הוקצו לדיביזיית השריון "אריאטה" אשר חנתה באיטליה.
שלוש דיביזיות השריון של כלל הצבא האיטלקי ערוכות היו: 2 בצפון איטליה ואחת על גבול אלבניה. הצבא האיטלקי העריך כי אלו יהיו זירות הלחימה העיקריות שלו אשר להן נועדה הדוקטרינה הממוכנת שפיתח ערב המלחמה. כמו כן, הוקם ערב המלחמה גדוד מהטנקים החדישים יותר שכלל 24 M-11 עבור הזירה האתיופית, ללחימה במושבה חשובה זו בקרן אפריקה. עם פרוץ המלחמה, מצא עצמו, פתאום, הפיקוד העליון האיטלקי מעורב במלחמה בצפון אפריקה ולא בצפון איטליה. נוספה לכך גם העובדה שהצבא האיטלקי, החל מראשו, המרשל פיאטרו בדוליו – הרמטכ"ל – הושפע עמוקות מתפיסה אשר ראתה בכמות חילי החי"ר כגורם החשוב והמכריע בשדה הקרב ובקידומם בהמון, כפי שבוצע במלחמה באתיופיה כמהלך המרכזי. הדבר גם נסמך על דו"חות מודיעין אשר העריכו הערכת יתר את כמויות חיילי הרגלים הצרפתיים בתוניסיה והבריטים במצרים (מאות אלפים). העדר זה של טנקים בינוניים הוכח כקריטי כאשר נפתחה הלחימה כנגד הצבא הבריטי במדבר המערבי.[2]
 
היתקלויות ראשונות
הקרבות בצפון אפריקה החלו בפעילות מבצעית בריטית שכללה מספר פשיטות ממונעות מעבר לגבול הלובי. פשיטות אלו בוצעו באמצעות משוריינים ישנים מסוג רולס-רויס אשר היוו את הרק"ם של גד' ההוסארים ה- 11, גד' הסיור של הדיביזיה המשוריינת ה- 7.[3]

בליל ה- 11 ליוני 1940 חצו כל שלושת פלוגות המשוריינים של הגדוד את הגבול ותקפו מוצבים קדמיים של הצבא האיטלקי, סיורים איטלקיים והניחו מארבים רכובים לאורך כל הגבול המצרי-לובי. לא כל ההתקפות הללו צלחו אולם הן הוכיחו, מייד בהתחלה, כי האיטלקים אינם ערוכים למלחמה ממוכנת במדבר המערבי. כמה מהקצינים והחיילים האיטלקיים שנשבו בפעילות מבצעית זו, כלל לא היו מודעים לכך שהמלחמה החלה; ואילו אחרים מחו כנגד ההתקפות הבריטיות משטחה ה"ניטרלי", כביכול, של מצרים. הבריטים המשיכו בפשיטות מסוג זה מעבר לגבול ובמהרה השתמשו לכך אף בטנקים קלים מסוג קרויסר A-9 מדיביזיית השריון ה- 7 ("עכברי המדבר").[4]
פשיטות בריטיות ראשוניות אלו ייצגו את התפיסה הבריטית של העברת המלחמה לשטח האויב. תוך אימוץ לחימה ממוכנת הוכיחו הבריטים כי הם ערוכים טוב בהרבה מיריביהם לסוג כזה של לחימה וכי יש ביכולתם לנתק את הכוחות האיטלקיים אשר ערוכים היו לאורך הגבול. המשוריינים של גד' ההוסארים ה- 11 אשר היוו את המשמר הקדמי של דיביזיית השריון ה- 7, תקפו את המוצבים האיטלקיים לאורך הגבול כולו. פשיטות אלו נועדו לנתק את צירי התחבורה האיטלקיים ולא אפשרו לאיטלקים להעריך היכן תבוצע ההתקפה הבאה. המפקד העליון של הצבא האיטלקי בלוב, המרשל איטלו באלבו התכוון להתמודד כנגד הפשיטות הבריטיות ע"י כיבוש העיירה סולום, אשר כאמור היוותה שטח מפתח לאורך החוף ושל הזירה כולה. אולם הפיקוד העליון ברומא, בראשותו של המרשל באדוליו לא אישרו מהלך מתחייב זה או כל צעד מתקפתי אחר ובכך השאיר את היוזמה בשדה הקרב בידי הבריטים. יצא שהאיטלקים איבדו את היוזמה כבר בתחילת המערכה בשל גישה מגננתית ופסיבית אשר לא אפשרה לעשות שימוש בתורת הלחימה הממוכנת שלהם עצמם תוך שימוש בכוחות שהיו זמינים בלוב.
יחד-עם-זאת, התשובה האיטלקית לפשיטות הבריטיות הייתה ע"י הקמת צוותי-קרב ממונעים משלהם, במגמה לפעול על פי תורת הלחימה שפותחה על ידם בשנתיים שקדמו למלחמת העולם השנייה. לרשותם עמדו מספיק משאיות לארגון גדודי חי"ר ממונעים, הארטילריה שלהם כבר הייתה ממונעת וכן היו ברשותם גדודי טנקים קלים. כך שהם בנו צוותי-קרב מבוססים על שלושה אלמנטים אלו: טנקים קלים, ארטילריה ממונעת וחי"ר ממונע.
 
קרב השריון בשריון הראשון במדבר המערבי בין הבריטים לאיטלקים התרחש ב- 16 ליוני 1940.
 6 ימים בלבד מכניסת איטליה למלחמה ונערך בין צוות-קרב איטלקי לבין כוחות מדיביזיית השריון ה- 7 הבריטית.   
 עם פרוץ הקרבות, קיבל גד' השריוניות הבריטי, ההוסארים ה- 11, (בפיקודו של סא"ל ג'ון קומב (COMBE), פקודה להשתלט על השטח המדברי בתווך שבין המוצבים האיטלקיים בגבול מצרים, קאפוצו ומדאלנה. הייתה זו עיקר פעילותו המבצעית של הגדוד אשר כללה מארבים לסיורי האיטלקים וירי על שיירות שתוצאתם הייתה בתפיסה, מדי פעם, של מספר קבוצות שבויים אשר נשלחו לחקירה בעורף.
ב- 14 ליוני, כבש גד' ההוסארים (שריוניות) ה- 7, מתוגבר בפל' חי"ר מקלעי המלך ובסוללת ארטילריה מהגדוד ה- 4, את מוצב קאפוצו ובאותו לילה כבש גד' ההוסארים ה- 11 את מתחם מדאלנה. מנקודת ראות איטלקית היו אלה שני מוצבי-חוץ חשובים אשר שלטו על צירי הרוחב המדבריים שלאורך הגבול בין מצרים ללוב.[5]
תשובתם של האיטלקים למבצעים בריטים אלו הייתה בהקמת צוות-קרב ממוכן. צוות-קרב זה הוקם מגורמים ניידים של הקורפוס האיטלקי ה- 21 אשר ערוך היה במרחב ברדייה בקרבת הגבול המצרי והיה תחת פיקודו של קולונל ד'אוואנזו (D'AVANZO), קצין פרשים בעבר אשר נהרג במהלך הקרב. לאחר מותו הוענק לו עיטור הגבורה האיטלקי "מדליית הזהב" על התנהגותו וביצועיו בקרב זה. משימתו של צוות-קרב זה הייתה להתקדם ולהביס את האויב אשר כבש את מוצב קאפוצו.[6]
הקרב החל עם ההיתקלות בין פל' ג' של גד' ההוסארים ה- 11 לבין צוות-הקרב האיטלקי בדרכו למוצב קאפוצו. חלקו הראשון של צוות הקרב האיטלקי כלל 12 טנקי-תובה קלים מדגם L-3/33 ו- 30 משאיות ואילו השני כלל 17 טנקי L-3/33 ו- 300 חיילי חי"ר. גד' ההוסארים ה- 11 שלח לתגבור פלוגת השריוניות שלו, פלגת תותחי נ"ט של גד' חת"ם 3. בינתיים שתי שריוניות תקפו את אחד מצוותי הקרב, תוך שהן משמידות 2 טנקים וסופגות נזקים לאחת השריוניות מסוג רולס-רויס. מייד הצטרפה עוד שריונית לקרב והשמידה טנק איטלקי נוסף. או אז,  ריכז מג"ד ההוסארים ה- 11, את שארית הגדוד (פל' ב' ופל' המפקדה) ועוד פל' מעורבת מגד' ההוסארים ה- 7 שכללה 8 טנקי קרויסר A-9, 4 טנקים קלים MK-6 ופלגת תותחי נ"ט נגררים 2 ליטראות מגד' חת"ם 3. הוא ריכז את כל הכוחות הללו לפיתוח התקפה כוללת על הכוחות האיטלקיים בקרב אשר קיבל את הכינוי קרב גירבה (GIRBA).
בעת ההיא כלל הכוח האיטלקי המשולב, בפיקוד קולונל ד'אוואנזו, 26 טנקי-תובה קלים מסוג L-3 (פל' ג' מגד' טנקים 9 ועוד מחלקת הטנקים של מפקדת הגדוד), 300 חיילי חי"ר (מדיביזיית החי"ר הלובית ה- 1), סוללת חת"ם לובית מס. 17 מאגד ארטילריה 4 שכללה 4 תותחי-שדה 14 פאונד (77 מ"מ), יחד עם המשאיות, יצרו "ריבוע" כמו בקרבות נפוליון. הריבוע כלל את 4 התותחים, אחד בכל פינה, החי"ר נערך לאורך האגפים כאשר 12 טנקים מסיירים לאורך כל אגף. בשלב מסוים, הסתערו הטנקים האיטלקים ללא סיוע החי"ר או החת"ם שלהם והובסו ע"י השריון הבריטי. טנקי-התובה הקלים האיטלקיים שפעלו בנפרד מהארטילריה או החי"ר שלהם לא היוו יריב ראוי לכוח המשוריין הבריטי כנגדו התמודדו. על אף לחימתם האמיצה והסתערותם החזיתית, מהר מאד יצאו כול כלי הרק"ם מכלל פעולה מסיבות טכניות או נפגעו מאש האויב.
לאחר בלימת ההסתערות של השריון האיטלקי, יצאו טנקי הקרויסר הבריטים (A-9) לעבר הריבוע האיטלקי, בעוד תותחי הנ"ט הבריטים יורים לעבר אגפו הימני תוך כוונו למטרות הרכות של המשאיות והחי"ר האיטלקי החשוף. רק לאחר התמרון השני סביב הריבוע האיטלקי פתחו תותחי האיטלקים באש לעבר השריון הבריטי. לארטילריה האיטלקית הייתה תחמושת נפיץ בלבד ונעדרה לגמרי קליעים חודרי שריון אולם גם פגזי הנפיץ יכולים היו להסב נזק כבד לשריון הבריטי. הכוח האיטלקי לא כלל אף תותח נ"ט, בניגוד לתו"ל שלהם אשר התייחס לארגון צוותי-קרב מסוג זה. הקרב התפתח לארבעה קרבות-משנה בכל אחת מפינות הריבוע כאשר התותחים האיטלקים והשריון הבריטי יורים זה בזה, אולם התותחנים האיטלקיים החשופים נפגעו במהרה וקווי החי"ר נפרצו. האיטלקים לא נעדרו אומץ או מיומנות בהפעלת נשקם, הם רק סבלו ממחסור בכדורי ח"ש. במהלך הקרב הושמדו עוד 8 טנקי L-3 ע"י גד' ההוסארים ה- 11 ו- 9 ע"י גד' ההוסארים ה- 7, כל 4 תותחי השדה הושמדו ולמעלה מ- 100 שבויים איטלקים נתפסו ע"י הבריטים. תוצאת הקרב הייתה, השמדתו למעשה, של גד' חי"ר איטלקי יחד עם 2 פל' טנקים.
בגזרה אחרת, באותה עת, תפס גד' ההוסארים ה- 11 בשבי את הגנרל האיטלקי לסטרוצ'יה (LASTRUCCIE) קצין ההנדסה הראשי של הארמייה ה- 10 האיטלקית ברכבו מדגם לנצ'יה יחד עם ראש מטהו ו- 2 בחורות-ידידות ולא פחות חשוב – ילקוט מלא מפות של מכשולי וביצורי הנמל החשוב ברדייה.[7]
 
המתקפה האיטלקית לתוך מצרים – ספטמבר 1940
חתימת הסכם השלום (הכניעה) בין צרפת לגרמניה בהמשך הקיץ, הסירה את האיום העיקרי מעל הכוחות האיטלקיים בלוב וצבא צרפת של וישי אף החל להיחשב כבעל ברית. או אז, הרהיב מוסוליני עוז לתקוף לכוון מצרים. בבוקר ה- 13 לספטמבר 1940 החלה הפלישה האיטלקית הגדולה למצרים. בינתיים חלו שינויים בפיקוד הכוחות האיטלקיים בצפון אפריקה: המרשל איטלו באלבו, המפקד העליון והמושל הכללי של לוב מאז 1933, נורה,בטעות, ע"י אש הנ"מ של צבאו כאשר בא לנחות בשדה התעופה של טריפולי ב- 28 ליוני 1940 ונהרג. על מקומו בא, כמפקד עליון בלוב, גנרל גרציאני, מפקד הארמיה ה- 10 אשר הוחלף ע"י גנרל מריו ברטי (BERTI) אולם האחרון היה בחופשת מחלה עת החלה הפלישה למצרים וממלא מקומו (הזמני) כמפקד הפלישה למצרים, היה גריבולדי (שהיה מפקד הארמיה ה- 5).[8] מהלך זה התאפשר כיוון שהמאמץ האיטלקי העיקרי הועתק כעת מהארמיה ה- 5 בגזרת תוניסיה לארמיה ה- 10 בגזרת מצרים. סדר הכוחות של הארמיה ה- 10 האיטלקית כלל בעת הפלישה 3 קורפוסים: ה- 21; ה- 22 וה- 23, היה זה המאמץ העיקרי של הצבא האיטלקי בלוב. הקורפוס שהוביל את המתקפה היה הקורפוס ה- 23 בעוד הקורפוס ה- 21 ערוך במרחב טוברוק והקורפוס ה- 22 בעתודת הארמיה.
גנרל אניבלה ברגונזולי, מפקד הקורפוס ה- 23 התקדם לאורך ציר החוף לעבר סידי-בראני. לקורפוס זה ניתנו מספיק משאיות על מנת לנייד חלקית 3 דיביזיות חי"ר. תוכניתו של מפקד הקורפוס הייתה להתקדם עם צוות-הקרב המשוריין מס. 1 כמשמר קדמי, אחריו 2 דיביזיות ממונעות, ודיביזיה ממונעת שלישית בעתודה. אחרי הכוח הממונע התקדמו רגלית 2 דיביזיות חי"ר לא ממונעות וכמשמר עורפי צוות הקרב המשוריין מלטי (MALETTI). הדיביזיות הממונעות היו ה- 62 "קירנה" (ממונעת חלקית), ה- 63 "מרמריקה" (ממונעת חלקית), דיביזיית החולצות השחורות "23 למרץ" (ממונעת בשלמות) וכן צוותי הקרב המשוריינים מלטי ומס.1. הדיביזיות הממונעות חלקית אמורות היו להתקדם בסבבים, כל פעם יחידה אחרת על אותן משאיות. על עוצבות החי"ר היה לנוע למעלה מ- 100 ק"מ – רגלית.
במהלך ההתקדמות לתוך מצרים, נשמר צוות הקרב המשוריין מס. 1 בעתודה, מלבד גדוד הטנקים הקלים (L-3) מס. 32 שהוצב ת"פ דיב' חי"ר 62 וגד' טנקים קלים (L-3) מס. 33 שהוצב ת"פ דיב' חי"ר 63. צוות-הקרב הממונע מס. 2 הוצב בברדיה, מלבד גדוד הטנקים הקלים (L-3) מס. 9 שהוכפף לדיב' חי"ר מס. 2 הלובית. גד' הטנקים הבינוניים (M-11) מס. 2 השתייך לצוות-הקרב המשוריין מלטי שכלל גם 3 גד' חי"ר לובים ממונעים.[9]
הפלישה למצרים נפתחה במסך אש מתגלגל של הארטילריה האיטלקית כשההתקדמות עוקבת אותו. האיטלקים כבשו בתוך זמן קצר את יעדם הראשון, העיירה סולום שהיוותה שטח מפתח על ציר החוף. לאחר מכן המשיך הצבא האיטלקי להתקדם לאורך ציר החוף עם 2 דיב' לפנים אשר נעו בעקבות מסך של אופנועים, טנקים, חי"ר וחת"ם ממונעים. ב- 14 לספטמבר החל לנוע אף צוות-הקרב המשוריין מס. 1 בעקבות הכוחות הממונעים לעבר ביר-תידן אל-קדים. באזור אלם-אל-דאב, לפני סידי-בראני, ניסו הכוחות הממוכנים האיטלקים לאגוף ולכתר את המשמר העורפי הבריטי באמצעות כ- 50 טנקים שהסתייעו בחי"ר וחת"ם ממונעים. תמרון אוגף זה הכריח את הבריטים להמשיך בנסיגה.
בערב ה- 16 לספטמבר נמצא כבר צוות-הקרב המשוריין מס. 1 מזרחית-דרומית מזרחית לסידי-בראני יחד עם הדיב' הממונעת (חולצות שחורות) ה- "23 למרץ" וכל החת"ם של הקורפוס ה- 23. צוות-הקרב מלטי נמצא עדיין ממערב ליעד. צוות-קרב זה לא הצליח כולו להשתתף במתקפה בשל בעיות לוגיסטיות וארגוניות שנתקל בהן בעת ההתקדמות. ואילו צוות-קרב משוריין מס. 1 פעל רק כסיוע לחי"ר. הצבא האיטלקי יכול היה להתקדם רק כ- 20 ק"מ ביום תוך תלות בכוחות הלא-ממונעים שהיוו חלק נכבד מכוחו. עם ההגעה לסידי-בראני החליטו האיטלקים לעבור לעצירה אופרטיבית, לבנות מספר מחנות מבוצרים במרחב זה תוך המתנה לחיל ההנדסה (בינוי) שיבנה כביש וצינור מים עד שם. נראה כי הכוחות הממונעים/משוריינים הטובים ביותר של הארמיה ה- 10 האיטלקית והקורפוס ה- 23 לא יכולים היו לפתח שום מלחמת תנועה או תמרונים משמעותיים, אלא נאלצו להתקדם לאורך ציר החוף במהירותו של החייל הרגלי האיטי ביותר. במהלך הפלישה האיטלקית, עד לעצירה בסידי-בראני היו לאיטלקים 120 הרוגים ו- 410 פצועים תוך אובדן של מספר טנקים כתוצאה מבעיות מכאניות. חיל האוויר האיטלקי איבד 6 מטוסים, 2 מהם בתאונות.[10]
שלושת המרכיבים הממוכנים/משוריינים האיטלקיים של הארמיה ה- 10 , צוות-הקרב מלטי, צוות הקרב מס. 1 ודיב' החולצות השחורות "23 למרץ" לא הצליחו ליישם את הדוקטרינה הממוכנת שפיתח הצבא האיטלקי עצמו בשנים הקודמות. זאת בשל העדר הכנות, אימונים וארגון. סיבות נוספות נבעו מההיערכות והפקודות שניתנו לצוות-הקרב מלטי, השימוש הפשטני בכמות הטנקים המצומצמת של צוות-קרב מס. 1 והאופן המאולתר של הפעלת דיב' החולצות השחורות ככוח ממונע כאשר הוא לא אומן או אורגן לכך. לבסוף, ההתקדמות הגיעה ליעדיה אולם לא הצליחה לגרום לבריטים שום אבידות או נזקים רציניים. כתוצאה -  נסוגו הבריטים בצורה מסודרת ונערכו למתקפת הנגד שלהם בלא הפרעה.
הבריטים ציפו שהאיטלקים יבצעו איגוף דרומי, דרך המדבר, וריכזו את עיקר כוחם (המצומצם) מדרום למתלול. רק גדוד אחד של חי"ר ממונע (הקולדסטרים-גארדס) ומעט ארטילריה ביצעו נסיגה והשהיה מסודרת לאורך ציר החוף אל מול ההתקדמות האיטלקית. מרבית השריון של דיב' השריון ה- 7 ("עכברי המדבר") התרכז באזור מרסה-מטרוך. עוצמת השריון הבריטי כללה 85 טנקי קרויסר בלבד, מהם 15 היו   מקולקלים. הבריטים חשבו שהאיטלקים יתקדמו עד למרסה-מטרוך ושם נערכו להגנה תוך כוונה להשתמש בכוח השריון שלהם כנגד האגף האיטלקי החשוף – מדרום, וציר התחזוקה הארוך והפגיע שלהם מעבר לוב ולאורך החוף. אולם האיטלקים נעצרו במרחב סידי-בראני ושם בנו מספר מתחמים מבוצרים.[11]
עיקר הצבא האיטלקי התבצר בחמישה מתחמים מוגנים. כאן הם בנו את בסיסם הלוגיסטי ותחזקו את צירי התחבורה שלהם תוך ציפייה למתקפת הנגד הבריטית. הבריטים ציפו להמשך המתקפה האיטלקית אשר לא עמדה להתחדש עד אשר יתאושש הצבא האיטלקי מהתקדמותו עד כאן, היערכות מחדש של יחידותיהם ובניית כביש וצינור מים מלוב עד סידי-בראני. כמו כן המתינו האיטלקים להספקה שהגיעה באיטיות רבה, לא מעט בשל תחילת ההתקפה בבלקנים (יוגוסלביה) ב- 28 לספטמבר 1940 וכמויות הספקה שיועדו מלכתחילה לצפון אפריקה קיבלו עדיפות לבלקנים.[12]
כאשר הסתבר לבריטים שהאיטלקים אינם מתכוונים לחדש את המתקפה, הם שבו לפשוט באופן מיידי על הכוחות האיטלקיים ונתיבי התחבורה שלהם. למשימה זו ארגנו הבריטים את "שדרות ג'וק" (על שם סא"ל ג'וק קמפבל שהיה הראשון להשתמש בצוות קרב כזה), צוותי קרב ממונעים שכללו שריוניות, חת"ם וחי"ר ממונע.
עוצמת השריון האיטלקי כמעט ולא נפגמה לאחר ההתקדמות אל תוך מצרים. ב- 21 לספטמבר עדיין היו ברשותם 68 טנקי M-11 (מתוך ה- 72 שהגיעו לצפון אפריקה). מתוכם, 31 לא היו מבצעיים בשל בעיות אחזקה ו- 37 היו פעילים ומחולקים בין 2 גדודים. בגדוד הטנקים מס. 1 היו 9 טנקים תקינים ו- 23 מקולקלים ואילו בגד' מס. 2 היו 28 תקינים ורק 8 מושבתים. עוצמתם של האיטלקים בטנקים "בינוניים" עמדה לגדול בשל הגעתם הצפויה לצפון אפריקה של טנקים חדישים יותר ועדיפים בהרבה על ה- M-11, היו אלה ה- M-13. היה זה טנק מודרני בעל תותח מהיר לוע בן 47 מ"מ, 2 מקלעי 8 מ"מ בתובה ומרכב דומה ל- M-11 כך שיכול היה להשתוות לטנקים הבריטים שעמדו מולו. גד' הטנקים הבינוניים מס. 2 עם 37 טנקי M-13 הגיע ללוב בימים הראשונים של חודש אוקטובר 1940 ולאחריו בתחילת חודש דצמבר, הגיע גד' טנקים מס. 5 עם 46 טנקים מאותו סוג. תגבורת זו נתנה לאיטלקים יתרון משמעותי החל ממחצית נובמבר, כאשר לרשותם 417 טנקים "קלים" ו"בינוניים" בלוב ומצרים. בעת הזו תוגברו גם הבריטים בכמות רבה של טנקי "קרויסר" וטנקי "מתילדה" כבדים וכן בעוצבות חדשות מרחבי חבר העמים הבריטי, כך שהיתרון אשר עלולים היו האיטלקים להינות ממנו קוזז במידה רבה.
לאחר כיבוש סולום הקימו האיטלקים, על בסיס "פיקוד הכוחות הממונעים של לוב" חטיבת שריון מוגברת אליה צורפו מספר אלמנטים של ארטילריה. כך נוצרה חטיבת השריון המוגברת "בביני" (BABINI). החטיבה הוקמה ב- 18 לנובמבר 1940 וכללה את גד' הטנקים מס. 1 (M-11) ואת גד' הטנקים מס. 2 (M-13). 2 גדודי טנקים "בינוניים" אלו היו עיקר עוצמתה של החטיבה. בנוסף כללה החטיבה: אגד ממונע של חי"ר מובחר – "ברסליירי" – גד' אופנוענים, 2 פלוגות נ"ט עם תותחי 47 מ"מ מתנייעים על משאיות ואגד נ"מ שכלל גד' תותחי 75 מ"מ, גד' תותחי 100 מ"מ, ועוד סוללת נ"מ 75 מ"מ ו- 2 סוללות נ"מ 20 מ"מ. חטיבת שריון זו אמורה הייתה להיות הבסיס לדיב' השריון הלובית הראשונה.
גם הבריטים קיבלו תגבורות במקביל. הסנונית הראשונה הייתה פלוגה נוספת של שריוניות רולס-רויס שהיו ברשות חיל האוויר המלכותי בעיראק. הן שוחררו מתפקידן באבטחת צינור הנפט ויצרו את פל' ד' של גד' ההוסארים ה- 11.
ב- 24 לספטמבר 1940 הגיעו 3 גדודי טנקים חדשים (וכוחות נוספים) לפורט סעיד ויועדו ל"כוח המדבר המערבי". היו אלה גד' מס. 2 של "חיל הטנקים המלכותי" (טנקי קרויסר מדגם A-9 ו- A-10 אולם רובם מדגם A-13), גד' טנקים מס. 7 שכלל 48 טנקי "מתילדה" וגדוד ההוסארים ה- 3 שעדיין התבסס על טנקי "ויקרס" MK-6 המיושנים. טנקי המתילדה של גד' 7 היו הראשונים מדגם "כבד" זה שהגיעו למזרח-התיכון. במהלך חודש אוקטובר, הוצב גד' מס. 2 לחט' שריון 4, וגד' ההוסארים לחט' שריון 7. מפקד דיביזיית השריון 7 אומ'ור-קריג (O'MOORE-CREAGH) החליף פלוגות טנקים בין הגדודים כך שבכל גד' תהיה לפחות פל' קרויסר אחת. גד' המתילדות החל באימוני שיתוף-פעולה עם חט' החי"ר בתפקידי סיוע לרגלים.[13]
הצבא האיטלקי החל בשלב זה לתכנן את המשך ההתקדמות ללב מצרים כאשר היעד הראשון הינו – מרסה-מטרוך. חידוש המתקפה תוכנן ל- 16 לדצמבר. אולם הבריטים הכו קודם.
 
מבצע "מצפן" – דצמבר 1940 – פברואר 1941
 
שלב א' – גירוש האיטלקים ממצרים
גנרל ארצ'יבלד וויבל (WAVELL), מפקד פיקוד המזרח התיכון, הורה לגנרל ריצ'רד או'קונור (O'CONNOR), מפקד "כוח המדבר המערבי" לתקוף את הצבא האיטלקי בגזרת סידי-בראני, סופאפי וימת המלח של אזור בוק-בוק תוך שימוש בטנקי המתילדה החדשים.

     
על או'קונור היה לבצע זאת באמצעות כוח שכלל את דיביזיית השריון 7 הדיביזיה ההודית ה- 4 וחט'  בריטית נוספת. בעוצמה של כ- 25,000 חיילים ו- 275 טנקים.
התוכנית הבריטית הייתה שדיביזיית השריון ה- 7 תוביל לעבר פער אנבה (ENBA) בין המתחמים המבוצרים האיטלקיים של סופאפי (בדרום) וניביוה (NIBEIWA) תפנה מערבה תוך מיסוך סידי-בראני ושלושת המתחמים האיטלקיים המקיפים אותה, מעיקר כוחה של הארמיה ה- 10 האיטלקית. מייד אחריה תגיע הדיביזיה ההודית ה- 4 יחד עם טנקי המתילדה של גד' טנקים 7 ותסתער על העיירה ו- 3 המתחמים. נוהל הקרב הבריטי למתקפה התנהל ביסודיות במהלך חודש נובמבר, בתחילה בפיקודו של ראש מטה הפיקוד גנרל מייטלנד-ווילסון (שהועבר אחר כך לפקד על חיל המשלוח הבריטי בבלקנים) וב- 8 לדצמבר נפתח מבצע "מצפן".
ביום המחרת, ב- 9 לדצמבר, הגיעה כבר חטיבה שריון 4 לציר החוף מערבית לסידי-בראני וניתקה את הכוחות האיטלקים במזרח. במקביל תקפה הדיביזיה ההודית ה- 4 את מתחמי תומר (TUMMAR) מערב ומזרח ובידדה לגמרי את אזור סידי-בראני. במקביל, הגיע ממזרח, מכוון מרסה-מטרוך, צוות-קרב-חטיבתי סלבי (SELBI) מתוגבר בטנקי קרויסר מגד' 6 ומתילדה מגד' 7 והחל בכיבוש העיר בסיוע אש מהים מתותחי ספינות הצי "טרור" ו"אפיס".
ההתמוטטות האיטלקית לא אחרה לבוא כאשר ההודים שטפו במהירות את מתחמי ניביווה ותומר ודיביזיה 7 ניתקה את ציר החוף. האיטלקים במרחב סידי-בראני החלו בנסיגה כוללת. 2 גדודים של החטיבה ההודית ה- 11, בסיוע גד' חת"ם וטנקי מתילדה, שהסתבר כי שריונם עמיד לאש הנ"ט האיטלקית, פרצו במהרה את ביצורי ניביווה. יחד עם החי"ר הם השמידו כליל את צוות-הקרב המשוריין מלטי שנתפס בהפתעה, כאשר המפקד עצמו, גנרל מלטי, נהרג תוך שהוא יורה מהמותן עם מקלע על הטנקים הבריטים המסתערים. גד' הקמרון-היילנדרס מהדיביזיה ההודית ביצע הסתערות כידונים תוך שהוא הורג כמה מאות איטלקים ושובה כ- 4,000.[14]
גד' טנקים 7 יצא אז לסייע לחט' ההודית ה- 5 לתקוף את המתחם הגדול של תומר-מערב. יתרון ההפתעה כבר אבד בעת הזו וההתקפה שובשה ע"י סופת חול שהחלה לנשוב באמצע היום. ההתקפה הראשונה של החי"ר נבלמה ע"י הארטילריה האיטלקית אולם התקפת חי"ר מכיוון אחר צלחה והמתחם נכבש תוך תפיסת עוד 2,000 שבויים. בינתיים גד' חי"ר שלישי הדף התקפת נגד של כוח איטלקי שכלל טנקים וחי"ר ממונע תוך שהסב לו 400 אבדות ללא אף נפגע לבריטים. ההתקפה על תומר תוגברה ע"י הסתערות של נהגי פל' התובלה מס. 4, הניו-זילנדית, שנטלו נשק מכל הבא ליד והסתערו בקריאות-קרב בראש החי"ר הבריטי על המגינים האיטלקים הנדהמים.
בבוקר המחרת, ה- 10 לדצמבר, נכנעו המתחמים המבודדים וחסרי האונים של תומר מזרח ומוצב 90, בה בעת התקדמה חט' חי"ר 16 לעבר העיירה סידי-בראני.[15] לרוע המזל, האובך התפזר והתקפת החי"ר הראשונה סבלה אבידות כבדות מהארטילריה האיטלקית אולם 10 מתילדות של גד' טנקים 7 הגיעו לסייע לגד' חי"ר אחר אשר תקף ממערב בסיוע מהים של תותחי ספינת הצי "ליידיבירד". ההתקפה הסתיימה בכניעתו של הכוח האיטלקי האחרון בעיר - "החולצות השחורות" שלחם עדיין על העיר.
בערב ה- 10 לחודש נלקחו כבר למעלה מ- 5,000 שבויים וכאשר גד' ההוסארים ה- 7 ניתק את ציר הנסיגה של האיטלקים בבוק-בוק, החלו להיכנע איטלקים במספר כה רב שלא ניתן יותר למנות אותם. לבסוף נתפסו כ- 20,000 שבויים כאשר לבריטים 700 אבידות בלבד.
ניתן היה להשיג בעת זו אף יותר אלמלא הועברה הדיביזיה ההודית ה- 4 לקהיר ביום השני ללחימה במגמה לשלוח אותה למערכה כנגד האיטלקים בחבש. הייתה זו החלטה של גנרל וויבל אשר בראותו כי המערכה על סידי-בראני הוכרעה למעשה הורה להעביר דיביזיה מנוסה זו לזירה אחרת ואילו את דיביזיית החי"ר האוסטרלית ה- 6 שזה עתה הגיעה מארץ ישראל הורה להחליפה במסגרת כוח המדבר המערבי.[16]
מצב זה השאיר את דיביזיית השריון ה- 7 לבד, לתקופה קצרה, להמשך הלחימה באזור סידי-בראני. במהרה השתלטה הדיביזיה על מתחמי רביה וסופאפי שננטשו ע"י האיטלקים. כעת התגלתה דיביזיה איטלקית נוספת מחופרת ממערב לבוק-בוק. כוח משוריין מאולתר על בסיס גד' ההוסארים ה- 11, ששימש כמשמר הקדמי הדיביזיוני, ניסה להסתער עליה אולם נבלם, רק איגוף של כוח נוסף מגד' ההוסארים ה- 8 עם טנקי קרויסר ממערב הצליח להדביר את האיטלקים.
המומה מהתוקפנות הבריטית והתבוסות המצטברות, מצאה עצמה כעת הארמייה ה- 10 האיטלקית בנסיגה כוללת כאשר היא נרדפה ע"י צוותי-קרב-משוריינים, בריק וקומב (על שם מפקדיהם) ייעודיים של דיביזיית השריון ה- 7 וכמובן גד' הסיור הדיביזיוני, ההוסארים ה- 11. מה שסייע לאיטלקים בנסיגתם היה חיל האוויר האיטלקי אשר תקף לא פעם בהצלחה לא מבוטלת את צוותי-הקרב הבריטיים והצליח להשהות אותם. חטיבת שריון 7 צוותה לכבוש את שטח המפתח – עיירת החוף – סולום ולהתייצב בין מתחם קאפוצו לחוף במגמה למנוע מכל כוח איטלקי לסגת לעבר סולום, אולם החטיבה נכשלה במשימה זו, כיוון שהמח"ט העדיף לבצע טיפולי אחזקה לטנקים, לתדלק ולאכול ארוחת ערב במקום לבצע מסעות בלילה – למורת רוחו הרבה של גנרל או'קונור. אף על פי כן, האיטלקים נהדפו לעת הזו מעבר לגבול מדרום לסולום אל תוך קירנאיקה בהשאירם 38,000 שבויים וכמויות עצומות של ציוד והספקה ובתוך כך 237 תותחים ו- 70 טנקים, כל זאת במחיר של 624 הרוגים בלבד. שבוע אחר כך הועבר מפקד הארמיה ה- 10 האיטלקית, גנרל ברטי, מתפקידו ועל מקומו מונה הגנרל ג'יוספה טלרה (TELLERA).[17]
ב- 15 לדצמבר, 6 ימים לאחר תחילתו של מבצע "מצפן", סולקו האיטלקים מאדמת מצרים והבריטים עצרו לעצירה אופרטיבית כאשר שני הצדדים מתבצרים בעמדותיהם. דיביזיית השריון ה- 7 (פחות חט' 4) כיתרה את ברדיה תוך המתנה לדיביזיית החי"ר האוסטרלית ה- 6 שהובאה לבצע את ההסתערות על העיר, וכן להספקה לה הייתה זקוקה ביותר לאחר סדרת הקרבות שעברה. המתחם האיטלקי בברדיה הקיף מעל 30 ק"מ של ביצורים ומכשולים (כולל תעלת נ"ט ושדות מוקשים) מחופים היטב באש חת"ם ומקלעים. במתחם היו כוחות מ- 5 דיביזיות איטלקיות וכוחו מנה כ- 45,000 לוחמים, 400 תותחים, 12 טנקי M-13 ו- 100 טנקי L-3. תוכניות הביצורים האיטלקיות נפלו לידי הבריטים ביוני ואפשרו את זיהוי נקודות התורפה במערכים האיטלקיים אולם עוצמת הדיביזיה ה- 7 ירדה ל- 108 טנקים קלים ו- 59 טנקי קרויסר בלבד אשר רבים מהם סיימו מזמן את שעות המנוע המוקצות לפני טיפול דרג ד'.
בעת בה מרבית הדיביזיה ה- 7 והאוסטרלים התכוננו להתקפה על ברדיה, תקפה חט' שריון 4 את המתחם האיטלקי שנעקף בסידי-עומר. ב- 16 לדצמבר 1940 תקף גד' טנקים 2 ממערב בסיוע ארטילרי והצליח לפרוץ את מערכי ההגנה, מייד הצטרפו אליו גד' ההוסארים ה- 7 ופל' ב' של גד' ההוסארים ה- 3 והקרב הסתיים בתוך 10 דקות. האיטלקים הופתעו כיוון שמרבית עמדותיהם מכוונות היו מזרחה משם ציפו לבוא האויב. הבריטים שבו 900 והרגו 50 איטלקים בקרב זה.
אולם המאמץ העיקרי כעת היה התחזוקתי. הייתה זו משימתו של חיל ההספקה הבריטי להביא, מהדלתא של הנילוס, לכוחות הערוכים בגבול מצרים-לוב לאחר המערכה שעברו, מזון, תחמושת מים ודלק. לדיביזיה 7 היו 4 פלוגות הספקה ועוד פל' הספקה ניו-זילנדית ומחלקת הספקה של חיל ההספקה ההודי. בתקופה זו צבר חיל ההספקה הבריטי מוניטין יוצא מהכלל וחייליו זכו למספר עיטורים וצל"שים בפעילותם הבלתי נלאית במרחבי המדבר ותחת אש האויב.
בעת שהאיטלקים בברדיה נהנו מכל המותרות שהעיר סיפקה נאלצו הדיביזיה המשוריינת ה- 7 והאוסטרלית ה- 6 לשבת מחוץ למתחם ולאכול את ארוחת הסילבסטר שלהם במדבר הפתוח תוך המתנה להתקפה המתוכננת לשנה החדשה.

לסיכום השלב הראשון של מבצע "מצפן" ניתן לומר כי בחמישה ימי קרבות הצליחו הבריטים להתגבר על המרחב המוגן האיטלקי בן חמשת המתחמים המבוצרים. אמנם מתחמים אלו היו ממוכשלים ומבוצרים היטב אולם לא היה ביניהם סיוע הדדי באש ובתצפית והאיטלקים נשענו על סיורי אוויר וסיורים ממונעים אשר יפעלו ויסגרו את הפערים שבין המתחמים המוגנים תוך מעקב רצוף על הפעילות הבריטית. היעדר שיתוף פעולה קרקע-אוויר יעיל בצד האיטלקי אפשר לבריטים לתקוף מתחם ראשון מהעורף ואחר כך את כל האחרים אחד-אחר-השני תוך הדיפת האיטלקים בחזרה מעבר לגבול הלובי. טנקי ה- M-11 ו- M-13 הספורים אשר נמצאו בכוח המשימה המשוריין מלטי, והיו היחידים שיכלו להתמודד כשווים-אל-שווים מול השריון הבריטי הושמדו בעת שחיממו את מנועיהם במסגרת הטיפול-לפני-תנועה, לפני ארוחת הבוקר, כבר בתחילת המתקפה הבריטית.[18]
 
שלב שני – כיבוש קירנאיקה
ב- 1 לינואר 1941 שונה שמו של "כוח המדבר המערבי" בפיקודו של או'קונור לקורפוס ה- 13. פעולתו הראשונה בשנה החדשה הייתה, הנעת דיביזיית השריון ה- 7 וחסימת ציר החוף ממערב לברדיה תוך ניתוק חיל המצב האיטלקי במתחם זה. מזג האוויר בעונה זו של השנה, במדבר המערבי, היה קשה ביותר וכלל גשמים כבדים, סופות חול עם אובך רב ו"קור כלבים", על מנת להקל על הלוחמים, הועברו לחזית 11,500 אפודי צמר במשלוח מיוחד.[19] ב- 3 לינואר תקפה דיביזיה 6 האוסטרלית את ברדיה בסיוע 22 טנקי מתילדה של גד' הטנקים ה- 7. ההתקפה החלה לאחר שבלילות הקודמים הפציץ חיל האוויר והצי הפגיז מהים מטרות במתחם האיטלקי. חטיבת השריון ה- 4 סיירה את חזיתו המערבית של המתחם בעוד חטיבת השריון ה- 7 את חזיתו המזרחית לעבר סולום. ההסתערות האוסטרלית כוונה לקטע חזית בן 800 מ' באזור סידי-עזיז תוך ביצוע התקפת הטעיה בדרום. הסתערות זו הסתייעה בריכוז של 120 קני חת"ם ועוד הפגזה ימית של 3 ספינות מערכה ו- 4 משחתות לעבר חלקו הצפוני של המתחם. המתחם (והעיר) נפל כעבור יומיים לידי הלוחמים האוסטרלים. נתפסו 40,000 שבויים איטלקים (ומאז פתיחת המבצע – 80,000) במחיר של 130 הרוגים אוסטרלים ו- 326 פצועים. כמו כן נתפסו בברדיה: בארות המים, 33 תותחי חוף ארוכי טווח, 216 תותחי-שדה, 26 תותחי נ"מ כבדים, 41 תותחי 65 מ"מ, 146 תותחי נ"ט, 12 טנקים M-13 ועוד 115 טנקי-תובה L-3. וכן 708 כלי רכב (משא וטנדרים) בעלי ערך רב לכוחות הבריטים שסבלו ממחסור חמור ביכולת מינוע.[20] במקביל לטיהור ברדיה, כבר נשלחה דיביזיית שריון 7 לנתק את טוברוק ממערב באשר גנרל ברגונזולי (שהצליח להימלט מסידי-בראני) הצליח לסגת ולהיערך מחדש בנמל חשוב זה.
טוברוק הייתה הנמל החשוב ביותר בקירנאיקה, כפול בגודלו מברדיה. העיר והנמל כללו 2 רצועות הגנה, חיצונית באורך כ- 55 ק"מ ופנימית באורך כ- 30 ק"מ. שתי רצועות ההגנה כללו מכשול מורכב מגדרות ושדות-מוקשים ומביצורים השולטים עליהם. חיל המצב של טוברוק כלל כ- 25,000 חיילים בפיקוד אדמירל איטלקי. לצי האיטלקי הייתה תרומה מיוחדת להגנת העיר בדמות מספר תותחים גדולים מהסיירת סן-ג'ורג'יו שהורדו ממנה והותקנו בעמדות מיוחדות על היבשה.

התוכנית הבריטית התבססה על אותה "נוסחה" כמו בברדיה שכללה שיתוף פעולה בין השריון הבריטי לחי"ר האוסטרלי. כמהלך מקדים לפני ההתקפה, נשלחה חט' שריון 7 (מוגברת) לכתר את טוברוק ממערב בעוד חט' שריון 4 תוקפת ממזרח לאורך "דרך קאפוצו" במגמה לדחוק את האיטלקים לתוך המתחם של העיר ולהשלים את הכיתור מכיוון זה. שתי החטיבות השלימו את משימתן עד ל- 6 לינואר 1941, המועד בו הגיעו האוסטרלים המתוגברים במתילדות של גד' הטנקים ה- 7 הבריטי.
כרגיל בכל המערכות במדבר התחזוקה שיחקה תפקיד מרכזי. עירומי האספקה הקדמיים של דיביזיית השריון ה- 7  נשארו כ- 180 ק"מ בעורף והמתקנים בברדיה נהרסו בצורה יעילה ע"י חיל האוויר והצי הבריטי בעת המערכה הקודמת. למרבה המזל, המעגן הקטן בסולום היה שלם וחט' החי"ר הבריטית מס. 16 הצליחה להקים מצבור הספקה שם. אולם הטנקים של הדיביזיה היו במצב מכני גרוע לאחר המרחקים והקרבות שעברו ונדרש מאמץ אחזקתי מיוחד. מצב זה בו יכולת התיקונים ומלאי חלקי החילוף בדיביזיה היה מוגבל ביותר הצריך ארגון מחדש של העוצבה. ב- 18 לינואר, העביר גד' הטנקים ה- 6 13 טנקים קלים MK-6 , 11 טנקי קרויסר ו- 24 כלי רכב אופניים ליח' אחרות בדיביזיה ופונה לקהיר. כנ"ל ביצע גד' ההוסארים ה- 8.
על אף בעיות אלו, ההתקפה על טוברוק החלה ב- 21 לינואר והייתה לחזרה על קרב ברדיה, אולם הפעם כנגד אויב נחוש יותר. בעת שדיביזיית השריון הכילה את המתחם, האוסטרלים יחד עם טנקי המתילדה החלו בהבקעת רצועת ההגנה החיצונית תחת אש חזקה של המגינים. המבצרים פילסטרינו וסולרו החזיקו מעמד זמן מה, אולם בתוך 24 ש', נפל הנמל יחד עם המפקד האיטלקי, אדמירל ויאטינה (VIETINA), 27,000 שבויים, 230 תותחים, 23 טנקים וכ- 200 כלי רכב נפלו לידי האוסטרלים ב- 22 לינואר 1941. אולם גנרל ברגונזולי (מפקד הקורפוס ה- 23 האיטלקי) שוב הצליח לחמוק. בנמל נתפסו בשלמות מספר סירות גרר ותחנת הכוח. המשמעות הייתה שניתן להעביר הספקה בדרך הים ובמהירות לכוחות הבריטים וכמו כן ניתן להפעיל במהירות את שני מטהרי המים הגדולים במקום וכן כמה בארות וע"י כך לספק כמויות מים גדולות לכוחות הלוחמים במדבר. תפיסה זו סייעה רבות בפתרון בעיות ההספקה לבריטים ולאוסטרלים.[21]
בעת שהאוסטרלים והבריטים סיימו את טיהור טוברוק, התרחש קרב שריון ראוי לציון ב- 24 לינואר, באזור מכילי (MECHILI). בסיום קרב זה הצליח גד' טנקים מס. 2 להשמיד 9 טנקים איטלקיים מדגם M-13 תוך אובדן טנק קרויסר אחד ו- 6 טנקים קלים. בעת הזו קידם גנרל או'קונור את האוסטרלים כ- 180 ק"מ מערבה מטוברוק למעגן דרנה. ממזרח לעיר נלכדה החטיבה האוסטרלית ה- 19 בשטח השמדה בתוך ואדי דרנה למשך 4 ימים של הפגזות בלתי פוסקות ואש בכינון ישיר. אולם לבסוף נסוגו האיטלקים לעבר ג'בל אחדר (ההר הירוק) והאוסטרלים כבשו את העיר ב- 30 לינואר 1941.
מהלך זה השלים את התנופה שהחלה במבצע "מצפן". למבצע היו הישגים יוצאים מהכלל בהתייחס לכך שבוצעו ע"י קורפוס בן שתי דיביזיות בלבד, האחת (החי"ר האוסטרלית) חדשה בזירה והשנייה, השריון הבריטית עם מחסור משמעותי בטנקים, כל זה כנגד כוח שנהנה מיתרון של פי 10 בכמות. משמעותה של הצלחה זו הייתה כי גנרל וויבל, אלוף הפיקוד, יכול להשתלט על שדות התעופה במרכז קירנאיקה במגמה לנתק את דרכה של הארמייה ה- 10 האיטלקית שהייתה כעת בנסיגה כוללת מערבה לכוון בנגזי ומערבה לכוון טריפוליטניה.
 
קרב בדה-פום, "מכת החסד" לארמיה ה- 10
ניתוח מבצעי של הקרקע בצפון אפריקה מעלה כי טוברוק ממוקמת בחלקה הצפוני של בליטת קירנאיקה, בעוד בנגזי, הנמל המערבי שלה, מצוי כ- 350 ק"מ מערבה לאורך ציר החוף באזור מפרץ סירטה. אולם המרחק, בקו ישר, לרוחב המדבר הינו בן כ- 280 ק"מ בלבד, כך שמייד נבחנה האפשרות ע"י הבריטים "לחתוך" דרך המדבר מדרום ולנתק את ציר החוף מדרום לבנגזי. דרך הפעולה שנבדקה הייתה כי האוסטרלים ימשיכו לדחוק את האיטלקים לאורך ציר החוף דרך ברכה (BARCE) לעבר בנגזי בעוד דיביזיית השריון ה- 7 תנתק את ציר החוף באזור סידי-סלח – בדה-פום.
אולם השטח המדברי שמדרום לג'בל אחדר היה לא ממופה, חסר מקורות מים ועם בעיות עבירות קשות, כך שכאשר הדיביזיה ה- 7 נעה דרך מסוס ואנטילאת, גדודי הטנקים שלה התקדמו באיטיות רבה.
האוסטרלים, אשר המשיכו בהתקדמותם מערבה לאורך ציר החוף, כבשו את קירנה (CYRENE) ב- 3 לפברואר וברקה נתפסה נטושה מייד אחר כך. כעת כאשר גדודי הטנקים ה- 6 וההוסארים ה- 8 נשלחו לקהיר, צורף גד' ההוסארים ה- 3 לחטיבת שריון 4 אולם כמות הטנקים הכוללת בדיביזיה 7, ירדה מאד ונשארו ברשותה רק 80 טנקים קלים (ללא תותחים)  ו- 40 טנקי קרויסר עם תותחי ה- 37 מ"מ שלהם.[22]
במצב זה, ב- 4 לפברואר 1941, החלה חט' שריון 4 לחתוך דרך המדבר כאשר פל' א' ו- ג' של גד' ההוסארים ה- 11 יח' עם פל' חי"ר ממונע של "הדרגונים המלכותיים" משמשים כמשמר קדמי. אחריה נע הגוף העיקרי שכלל 50 טנקי קרויסר ו- 95 טנקים קלים ובעקבותיהם חט' חי"ר 2, גד' חת"ם 4 וסוללת תותחי נ"ט. בשעה 1530 כבש גד' ההוסארים ה- 11 את מוצב מסוס מידי המשמר העורפי האיטלקי אולם היה ברור כי הטנקים מתנועעים באיטיות ונוצר פער גדול מדי בין המשמר הקדמי לגוף העיקרי. במצב זה הוחלט כי הכוחות המהירים יותר ינועו קדימה בלא להמתין לגוף העיקרי. כך ניתנה הוראה לכוחות מחט' החי"ר 2 לנוע על נושאות הברן שלהם ולחבור למשמר הקדמי שמצוי היה הרחק קדימה. הכוח החדש הוכפף למפקד גד' ההוסארים ה- 11 ג'ון קומב וקיבל את הכינוי "קומב-פורס" על שם מפקדו. כוח זה כלל: את גד' ההוסארים ה- 11 (שריוניות) מתוגבר בפל' השריוניות של חיל האוויר ופל' החי"ר הממונע של "הדרגונים המלכותיים", גד' החי"ר הממונע מס. 2 מחט' חי"ר 2, תותחי נ"ט 37 מ"מ מסוללה ד' של גד' חת"ם ממונע 4 וסוללת חת"ם ג' של גד' חת"ם ממונע 4. כוח זה שמנה כ- 2,000 חיילים, מיהר כעת לנתק את ציר החוף מדרום לבנגזי. המהירות הייתה חיונית באם הייתה כוונה לנתק את הצבא האיטלקי שכבר החל בפינוי בנגזי.[23]
תנועת הכוח הבריטי החלה בבוקר ה- 5 לפברואר. הכוח הגיע למסוס, מצפון-מזרח לבדה-פום מאוחר יותר באותו בוקר ולחוף הים ליד סידי-סלח בערך בצהריים, כ- 18 ק"מ מדרום לבדה-פום. בתוך שעתיים יצר הכוח הבריטי מתחם היקפי החוסם את דרך הנסיגה האיטלקית, מכוחות החי"ר שברשותו בתמיכת הארטילריה ותותחי הנ"ט.[24] האיטלקים הנסוגים אשר נתקלו בבריטים ניסו לעקוף אותם לאורך חוף הים ממש אולם גם שם נתקלו. כוח קומב מצא עצמו בדרך נסיגתו של כלל הצבא האיטלקי (הארמיה ה- 10) מקירנאיקה. בעת הזו גד' ההוסארים ה- 7 מתוגבר בפל' א' של גד' טנקים 2 אשר כללה 6 טנקי קרויסר A-13 מהירים נצטווה ע"י המח"ט לתקוף את האיטלקים הנסוגים לאורך הציר בקרבת בדה-פום. ההוסארים השמידו שיירת תובלה איטלקית וכאשר הצטרפו הטנקים הם תקפו שיירת חי"ר נוספת. בקרב זה, חייל מגד' הטנקים 2 שבה 2 טנקי M-13 איטלקיים רגלית תוך שהוא קופץ עלים ולאחר פתיחת כיפת המפקד מאלץ את הצוותים לצאת באיומי אקדח.
הקרב התנהל במשך היום משני עברי כביש החוף, אולם למרות הגברת הלחץ האיטלקי ומחסור בתחמושת הצליחו חט' החי"ר וגד' השריוניות (ההוסארים ה- 11) להחזיק מעמד ולחסום את הציר, תוך לחימה אקראית בעיקר בליל ה- 5/6 לפברואר. למחרת בשעה 1045, תחת גשם כבד, הונחתה התקפה נחושה של גד' "ברסליארי" בסיוע מספר טנקי L-3 על החסימה. ההתקפה הונחתה באמצעות 3 שדרות כל אחת בת כ- 300 כלי רכב. שתי שדרות נבלמו מייד ע"י אש תותחי נ"ט אולם לחימה של שעה נוספת נדרשה לבלימת השדרה השלישית שהייתה נחושה במיוחד וכללה תותחים וטנקים. האיטלקים החלו להיכנע ומספרם הגיע לאלפים בשני עברי החסימה. כמות השבויים הביכה את המגינים אשר לא היו ערוכים לקליטתם. במהלך כל הקרב, זרם השבויים הלך וגבר והיה צורך לפרוק אותם מנשקם בזהירות ולשלחם ל"מכלאה" זמנית אשר נשמרה ע"י מחלקת חי"ר מחטיבה 2. רק ב- 6 לחודש הדביק הגוף העיקרי של חט' שריון 4 את הכוח בחסימה ותקף את האיטלקים באגפם השמאלי, ממזרח, בבדה-פום צפונה לחסימה. בהתייצבות זו, הכוחות האיטלקיים נותקו לחלוטין.
אולם לא הייתה התמוטטות מהירה והאיטלקים המשיכו בלחצם  להתגבר על החסימה באמצעות התקפות חוזרות ונשנות בנחישות ובייאוש הולך וגובר, במיוחד בשל כך שנהנו מיתרון מספרי וכמויות גדולות של תחמושת. 10 ק"מ מצפון לחסימה היה תוואי השטח היחיד הראוי לציון במרחב, היו אלה מסגד לבן ושתי תחנות קמח על רכס נמוך ששלט על סביבתו. צפונה לרכס זה הגיעו גדודי הטנקים הקלים (MK-6) ההוסארים ה- 3 וה- 7 אשר הטרידו את האגף האיטלקי המתארך והולך והעסיקו את מרבית הארטילריה האיטלקית. אולם היה זה גד' הטנקים ה- 2 עם 19 טנקי קרויסר שגרם לאיטלקים את מרבית הנזק. גדוד ההוסארים ה- 3 העמיד 8 טנקים קלים על רכס המסגד בעמדות אש ואלו שברו גל אחר גל של הטנקים האיטלקיים אשר באו במורד ציר החוף בקבוצות של 30 (גדודים) ואשר נכנסו לשטח ההשמדה של טנקי הקרוסיר של גד' טנקים 2. גדוד זה השמיד ככל הנראה כ- 100 טנקי L-3 איטלקיים בשלושת ימי הקרב אולם הארטילריה האיטלקית הצליחה להשמיד 4 מהטנקים שלו. אחד הטנקים של הגדוד ירה במהלך הקב 112 פגזי 37 מ"מ והשמיד לפחות 10 טנקי M-13 איטלקיים. בשלב מסוים נגמרה להם התחמושת אולם בשעה 1300 הגיעו משאיות התחמושת למילוי מחדש כאשר לשני גדודי הטנקים (ה- 2 וההוסארים ה- 7) נשארו 10 טנקים מבצעיים בלבד.
במהלך הקרב, השליטה ברכס המסגד עברה מספר פעמים מצד לצד וחט' החי"ר ה- 2 בחסימה נאלצה לבלום חדירות רבות של איטלקים דרך חוליות שפת הים. בפעילות זו לגד' החת"ם מס. 4 הייתה תרומה רבה והוא הצליח אף להשמיד 6 טנקים איטלקיים. אולם בשעות אחר הצהריים הגיע הקרב לשיאו והוכרע למעשה בגזרה זו.
על אף שהטנקים הקלים של גדודי ההוסארים ה- 3 וה- 7 היו יעילים בשבירת השדרות המתקדמות של החי"ר האיטלקי, הם היו פגיעים מאד לאש טנקי ה- M-13. התחמושת לטנקים ותותחי 25 הליטראות הלכה ואזלה ועמדת הקת"ק שלהם הושמדה. רק בעת הזו, ולאחר בקשות רבות, הסכים מפקד הדיביזיה לשחרר את גד' הטנקים ה- 1 מעתודת הדיביזיה. גדוד טנקים 1 הגיע לזירת הלחימה ותפס עמדות על רכס המסגד כאשר גד' ההוסארים ה- 7 והטנקים ה- 2 עסקו בדיוק בתחמוש ותדלוק. מפקד טנקי הקרויסר של הגדוד סקר את שדה הקרב וראה קילומטרים על קילומטרים של משאיות, תותחים, אוטובוסים וטנקים וכן מיני רכב שונים אשר פקקו את כביש החוף למלוא העין. גדוד הטנקים ה- 1 החל יורה בכל מטרה בטווח והשיירה האיטלקית האדירה החלה נפוצה לכל עבר, על אף שכמה מהתותחים האיטלקיים ירו חזרה הייתה זו אש לא יעילה שלא גרמה כל נזק. הגעת גדוד הטנקים ה- 1 גם הסירה את הלחץ מחטיבת השריון ה- 4 אשר בעת הזו נשארה עם 6 טנקים פעילים בלבד, כל השאר הושמדו, ניזוקו או התקלקלו. במקום אחר, מפקד סוללת חת"ם נגרר (רס"ן בורטון) אשר ראה כי כל צוותי התותחים שלו חוסלו ע"י האיטלקים ניגש יחד עם השמש שלו לאחד התותחים והכניסו בעצמו לפעולה תוך השמדת 5 טנקי M-13 איטלקיים.[25]
בשעה 1420 תקפו הבריטים שדרה איטלקית נוספת ושעה אחר כך החל ניסיון איטלקי של נסיגה לכוון צפון-מזרח. במהלך שעות אחר הצהריים נראה היה כי לא ניתן להגיע להכרעה באשר לבריטים לא נשארו טנקים והאיטלקים עלו עליהם במספרם כמה מונים. אולם גד' ההוסארים ה- 7 מצא את העורף האיטלקי והחל פונה דרומה ללא איש בעקבותיו בה בשעה שבקצה השני של שדה-הקרב, גד' הטנקים ה- 2 שנשארו לו רק 9 טנקי קרויסר עמד מול כוח של כ- 50 טנקים איטלקיים בסיוע ארטילרי. במרכז, גד' הטנקים ה- 1 רדף אחרי 20 טנקים איטלקיים לכוון צפון-מערב ושלושת הטנקים שנשארו לגד' ההוסארים ה- 3 נסוגו אף הם לכוון צפון-מערב.
עם רדת הלילה, עזבה חט' שריון 4 את שדה הקרב ונכנסה לחניוני לילה יחד עם גד' טנקים 1, מצפון ומדרום לבדה-פום. לחטיבה (יחד עם גד' טנקים 1) היו כעת 39 טנקים בלבד שלא נפגעו, 48 טנקים נפגעו מאש תותחים, 8 הושמדו לחלוטיןו- 8 נוספים יצאו מכלל פעולה מסיבות טכניות. בסה"כ 101 טנקים. בינתיים, מצפון, התקרבה קבוצת הסיוע הדיביזיונית (צוות-קרב משימתי שכלל שילוב של חי"ר וארטילריה ממונעים יחד עם מספר טנקים) שהחל תוקף את האגף והעורף האיטלקיים.
בשעה 2100 תקפו האיטלקים את החי"ר הבריטי (לאחר שהטנקים עזבו) בשלוש שדרות ובסיוע שריון. לאחר שעקפו שדה מוקשים קטן הצליחו לפרוץ אל תוך המערך של החטיבה הבריטית בעיקר בשל העדר שריון ותותחי נ"ט שנפגעו בקרבות הקודמים. אולם המתחם החזיק מעמד ונכון לשעה 2200 כבר נפלו 500 שבויים איטלקים בידי החי"ר הבריטי אשר נעזר בשני תותחי נ"ט שזה עתה הגיעו לסייע בלחימה. החי"ר הבריטי זרע מיידית עוד מוקשים וכאשר חודשה ההתקפה, הרכב המוביל עלה על מוקש והתפוצץ וכ- 150 שבויים נוספים נתפסו. בחצות פוזרה שדרה איטלקית נוספת שתמרנה לרוחב החזית ובשעה 0400 של ה- 7 לחודש נלכדו 2 טנקי M-13 איטלקים ע"י 2 חיילי חי"ר בריטים. ברחבי שדה הקרב היו זרועים טנקים פגועים, מקולקלים ונטושים, רכבים בוערים והמון איטלקי המבקש ליפול בשבי.

במשך ליל ה- 6/7 עבר לילה שקט על חניוני הלילה של חט' שריון 4 ועם שחר נשלחו פטרולים של גד' ההוסארים ה- 7 לצפון וצפון מערב בעוד גד' טנקים 2 נשלח דרומה לתגבר את כוח החסימה בסידי סלח אולם הגיע באיחור להשתתף בקרב. קבוצת הסיוע חברה במהרה לגד' ההוסארים ה- 7. בשעה 1100 גנרל וירג'יניו (VIRGINIO) ראש מטה הארמייה ה- 10 האיטלקית התמסר לידי מפקדת חט' שריון 4 יחד עם קציני מטהו.
מוקדם יותר, בדרום, בשעה 0630, באזור החסימה בסידי-סלח, החל החפ"ק של אחד מגד' החי"ר של חט' 2 לספוג אש ארטילרית חזקה ומדויקת. זמן קצר אחר כך החלה התקפה נחושה של שתי שדרות איטלקיות בסיוע טנקים וארטילריה. השדרה שתקפה לאורך כביש החוף הצליחה לחדור לתוך מתחם פלוגת העתודה לפני שנבלמה באש ארטילרית מדויקת וטנק איטלקי אחד אף הגיע לעמדת חפ"ק הגדוד לפני שנפגע ונעצר. המשאיות נושאות הרגלים נבלמו במהרה באש נק"ל חזקה ונוסעיהן החלו להיכנע. עם בלימת ההתקפה האיטלקית החלו נראים דגלים לבנים לאורך השדרה האיטלקית כולה. הגנרל האיטלקי טלרה, (מפקד הארמיה ה- 10) נפצע ולאחר מכן מת מפצעיו, ואילו הגנרלים בינני, נגרוני, ברדיני וג'יולינו יחד עם עשרות על עשרות של בריגדירים וקולונלים נפלו בשבי, יחד עם גנרל ברגונזולי, שהצליח עד עתה להתחמק אין ספור פעמים מידי הבריטים. עם תפישתו של גנרל ברגונזולי הסתיים, למעשה, הקרב והארמיה ה- 10 האיטלקית חדלה להתקיים. בסה"כ 25,000 שבויים, 100 טנקים, 216 תותחים ו- 1,500 כלי רכב מסוגים שונים נפלו בידי הבריטים בקרב בדה-פום. במשך שלושת הימים הבאים, הבריטים היו עסוקים באיסוף שבויים ורכב שלל אשר נשאר תקוע בחולות תוך כדי המאמצים להימנע מהתקלות בחסימה הבריטית. בכל מקום נמצאו מארזי יין, חפיסות שוקולד שימורי פירות וסוגי מנות קרב שונים. כמו כן נתפס ציוד רפואי ברמה גבוהה ביותר.[26]

מיד עם הכניעה האיטלקית בבדה-פום, המשיך גנרל אוקונור ושלח את צוות הקרב מערבה. פל' ג' עם גד' ההוסארים ה- 11 כבשו את אגדביה והמחנה באל-עגילה. בנגזי נפלה ב- 9 לפברואר ונכנעה, בינתיים האוסטרלים כבשו את שדות התעופה החשובים של ברקה, אל-אביאר רג'ימה ובנינה.
המפקד הכללי של הכוחות האיטלקיים ומושל לוב, הגנרל גרציאני הגיש את התפטרותו יומיים אחר כך, ב- 11 לפברואר וטס מלוב לאיטליה (התפטרותו התקבלה חודש אחר כך) ועל מקומו מונה גנרל גריבולדי.
כעת עם השמשת נמלי טוברוק ובנגזי הוקלה במידה רבה בעיית ההספקה, אולם שארית דיביזיית השריון ה- 7 לא הייתה במצב להמשיך בלחימה כיוון שנשארו לה בשלב זה רק 12 טנקי קרויסר A-13 ו- 40 טנקים קלים MK-6 תקינים בלבד. לפיכך הוחלט להשיג את הדיביזיה למצרים לצורך החזרה לכשרות. ואילו גד' משמר הדרגונים של המלך החליף סוף-סוף, את ההוסארים ה- 11 כמשמר הקדמי הארמיוני, בה בעת שדיביזיית השריון ה- 2 החליפה את דיביזיית השריון ה- 7, "עכברי המדבר" המרוטים.
 
ההיסטוריה הרשמית הבריטית מסכמת: "במשך 10 שבועות התקדם צבא הנילוס 900 ק"מ, השמיד ארמייה איטלקית שכללה יותר מ- 9 דיביזיות ותפסה 130,000 שבויים, 380 טנקים ו- 845 תותחים. כיבוש קירנאיקה הושלם במחיר של 500 הרוגים, 1,373 פצועים ו- 55 נעדרים.[27]
הצורך לשלוח כוחות ליוון, מנע מגנרל וויבל מלהמשיך בהתקדמות לטריפוליטניה ולסלק כליל את האיטלקים מצפון אפריקה. הדיביזיה האוסטרלית ה- 6 יחד עם הניו-זילנדים וחט' שריון מס. 1 מדיב' שריון 2 נשלחו כולם ליוון כאשר הגנת קירנאיקה נשארה בידי חטיבה אחת ועוד קבוצת הסיוע של דיב' השריון ה- 2. בעת הזו דיביזיית השריון ה- 7 התרכזה בדלתה של הנילוס בהמתינה לציוד חדש, אולם לא יכולה הייתה לתפקד יותר כמסגרת לוחמת.
על "עכברי המדבר" כתב צ'רצ'יל: "בשלהי חודש פברואר הושגה דיביזיית השריון הבריטית ה- 7 למצרים למנוחה ושיקום. עוצבה מהוללה זו העניקה את השירות הנעלה ביותר. הטנקים שלה גמאו מרחקים עצומים ונוצלו עד קצה גבול היכולת. עוצמתם נשחקה בהדרגה תוך כדי הלחימה עד למזער. ומכאן נצרף כוח מנוסה ביותר אשר התמחה בלוחמת מדבר אשר אין לו תחליף. היה חבל לא לנצל את הארגון הזה באמצעות תגבור במשאבים ומתן אפשרות לוותיקי הלחימה במדבר לאמן את הקצינים והחיילים שהגיעו זה עתה מאנגליה ולציידם בטנקים ובציוד החדישים ביותר. כך שדיביזיית השריון ה- 7 תמשיך להישמר כעוצבה לוחמת שעוצמתה תשוקם."[28]

רק"ם במבצע "מצפן"

 
סיכום ומסקנות
תוצאות המערכה בין צבא חבר העמים הבריטי לאיטלקים בצפון אפריקה בשנים 1940-1941 הם אשר הוציאו שם רע לאיטלקים. נפילתם ההמונית בשבי הוציאה להם, שלא בצדק, שם של פחדנים הנמנעים מלחימה. יתרה מזאת, כמויות החי"ר הגדולות של חיילי שירות חובה אשר חסרו מיומנות מספקת בלוחמת מדבר ואשר כלל לא חשבו שיצטרכו להלחם בזירה זו – בשל הבטחותיו של מוסוליני לניצחונות מהירים עם התנגדות נרפית של האויב. כאשר הסתבר לחיילים מהשורה שהאויב נלחם ובמיומנות רבה ותנאי הלחימה כלל אינם מתאימים לארגונם ואימוניהם, ירדה בהתאם גם המוטיבציה שלהם להמשיך להלחם ללא תוחלת.
מתחילת הפלישה האיטלקית למצרים ועד לקרב בדה-פום, התאפיינה הלחימה האיטלקית בהעדר גמישות מבצעית של עוצבות הצבא שנוסף לה ניהול לוקה ברמה הטקטית ומעורבות גוברת (לרוב שגויה) של המפקד הכללי בלחימה. הפלישה למצרים הייתה משימת הארמיה ה- 10, אולם מרשל גרציאני, המפקד הכללי, התערב במתן פקודות עד לרמת הגדוד, לעתים קרובות תוך עקיפת דרגי הקורפוס והדיביזיה. פעמים רבות גרם נוהג זה לבלבול ולשיתוק פעילותן של יחידות איטלקיות רבות במהלך מתקפת-הנגד הבריטית. הייתה זו הפרה בוטה של כלל היסוד בלוחמת שריון בדבר האצלת סמכויות ומתן חופש פעולה טקטי רב ככל האפשר למפקדי העוצבות הממוכנות.
הייתה זו תחילת סופה של הארמייה ה- 10 במצרים ולוב. חמשת הימים של מבצע "מצפן" הבריטי הובילו לפיתוח מערכה שהשמידה את הארמיה ה- 10 האיטלקית והדפה את האיטלקים חזרה כמעט עד טריפולי בשלהי פברואר 1941. הארמייה ה- 10 האיטלקית חוסלה סופית בקרב בדה-פום ובכך נכשלו האיטלקים בהשגת יעדיהם האסטרטגיים והמדיניים. הארמייה ה- 10 האיטלקית שנהנתה מעדיפות רבה בכוחות הובסה ע"י כוח של חבר העמים הבריטי שהיה קטן ממנה בהרבה (כ- 25,000 חיילים בלבד).
הארמיה ה- 10 האיטלקית אורגנה בעיקרה מדיביזיות רגלים לא ממונעות או ממכונות אשר התאימו מעט מאד לתנאי הזירה, אולם היא תוגברה, בנוסף, בטנקים אשר צוותו לצוותי קרב ממונעים. הטנקים האיטלקיים וצוותי הקרב שלהם לא נפלו באיכותם מאלו הבריטים, ויכולים היו להלחם בהם (לפחות) תוך שימוש בתפיסת הלחימה הממוכנת שפותחה כלקח ממלחמת האזרחים בספרד והמלחמה בחבש. האיטלקים אף נהנו מעדיפות רבה בארטילריה, ובמהלך חודשי הקיץ אף בכמות הטנקים. כל מה שהיה צריך לעשות מרשל גרציאני היה להתאים את כוחות השריון הזמינים שלו ועל פי תורת הלחימה הממוכנת של הצבא האיטלקי עצמו להניעם קדימה לעבר הדלתה של הנילוס ותעלת סואץ. תחת זאת הוא בחר להתקדם בשטח המדברי הפתוח תוך התבססות על כמות עצומה של כוחות רגלים.
הבריטים, כאשר גילו זאת, ניצלו כוח משוריין קטן ומקצועי לתמרן ולהביס את המסה הרגלית האיטלקית במיומנות רבה לאחר תגבור משמעותי של פיקוד המזה"ת בכוחות מרחבי האימפריה.
האיטלקים לא הובסו בשל העדר אומץ או אמל"ח נחות אלא בשל העדר מנהיגות ומצביאות ברמה הלאומית וברמת הזירה.
 
חיילים יהודים במערכה זו
 
במערכה זו לחמו חיילים יהודים רבים מחבר העמים הבריטי ובעלות הברית, להלן שתי דוגמאות מייצגות:
 
לוט. ויקטור מירקין
יום לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה ב- 2 לספטמבר 1939 התייצב סגן ויקטור מירקין, בהיותו קצין מילואים בצבא צרפת, לשירות במפקדת חיל המשלוח הצרפתי בלבאנט אשר בסוריה. חודשיים אחר-כך, בנובמבר אותה שנה הוצב במטה המחוז הצבאי של נהר הפרט, על גבול עיראק. הוא שרת שם כקמב"ץ המחוז עד לכניעתה של צרפת ביולי 1940 עת שוחרר משירות ב- 31 לחודש, כחלק מתנאי הכניעה וחזר לארץ.[29] חודשיים וחצי אחר-כך, עם הקמת צבא צרפת החופשית ע"י הגנרל שרל דה-גול, היה ויקטור מראשוני המצטרפים לצבא זה והראשון מארץ ישראל. הוא ניגש לנציגות צרפת החופשית בארץ והתגייס. זמן קצר אחר כך הוצב בגדוד הנחתים ה- 1 של צבא צרפת החופשית (1er Bataillon d'infanterie de marine). גדוד זה נוצר מפליטי חטיבת הרגלים ה- 24 אשר לאחר כניעת צרפת ברחו מסוריה לקפריסין (שהייתה בשליטה בריטית) ומשם הועברו למצרים. במצרים הוקם הגדוד משתי פלוגות של חיילים צרפתים שלא רצו להיות חלק ממשטר וישי התבוסתני. ויקטור, הוצב כמפקד מחלקה בפלוגה ב' של סרן ג'ירו (GIROD). פלוגה ב' הצטרפה לפלוגה א' שכבר הוכפפה, במצרים לקבוצת הסיוע של דיביזיית השריון ה- 7 הבריטית. עם הצטרפות פלוגה ב', הוקם למעשה הגדוד והמ"פ א' פויו (FOLLIOT), הפך למפקד הזמני של הגדוד. זמן קצר ביותר לאחר הגעת פלוגה ב' וויקטור לזירה פתח גנרל וויבל, מפקד פיקוד המזה"ת במבצע "מצפן". ובמסגרתה השתתפה פל' ב' בכיבוש ברדיה ב- 6 לינואר 1941 ובכיבוש טוברוק ב- 21 לחודש. בשתי התקפות אלה הצטיין ויקטור מירקין בהובילו בראש אנשיו. התנהגותו של ויקטור מירקין וביצועיו במערכה זו לא נשארו ללא תשומת לב וב- 15 לפברואר 1941 הועלה ויקטור לדרגת סרן והתמנה לסגן מפקד פלוגה.
 
מייג'ור פול קולן (כהן)
פול קולן התגייס לצבא המילואים האוסטרלי ב- 1927 ולאחר קורס קצינים התקדם בסולם הדרגות והתפקידים עד להיותו מפקד סוללת תותחי חופים 9.2" (230 מ"מ). עם הקמת הדיביזיה ה- 6 בפרוץ מלחמת העולם השנייה הוא הצטרף כמפקד פל' חי"ר (פל' ב') לגד' 2/2 בחט' 16 של דיביזיה זו – הראשונה לגיוס באוסטרליה ומשלוח מעבר לים.[30] במשך כשנה אימן קולן את פלוגתו במחנה ג'וליס בארץ ישראל ועבר קורס טקטי מתקדם בקהיר.
בנובמבר 1940 קודם קולן לדרגת רס"ן וקיבל פיקוד על הפלוגה המסייעת של הגדוד (למעשה מס. 3 בגדוד) שכללה 6 מחלקות: קשר, נ"מ, מרגמות, נושאות-ברן, הנדסה ותובלה. קולן פיקד על הפלוגה בעת כיבוש ברדיה כאשר חט' 16 קיבלה את משימת ההבקעה העיקרית, גד' 2/3 ביצע את הפריצה ואילו הגד' של קולן, 2/2 עבר דרכו וגלל את החזית האיטלקית מזרחה ודרומה, בקרב זה אף נפצע קולן קלות מכדור איטלקי שסרט את אחוריו. בכיבוש טוברוק היה קולן, בנוסף, אחראי על תיאום העברת הגזרה בעת מעבר כוח-דרך-כוח של חט' 19 דרך גזרת חטיבתו, חט' 16.[31] קולן המשיך בתפקידו כמ"פ מסייעת עד לסיום המערכה בצפון אפריקה והעברת חטיבתו ליוון כעבור חודש.   
    
ביבליוגרפיה
 
1.                    צ'רצ'יל, וינסטון ס. מלחמת העולם השנייה, חלק 2 – ניצחון במדבר , עם הספר, ת"א, 1986.
2.              Baker Kavin, Paul Cullen, Citizen and Soldier, Rosenberg Publishing, NSW, Australia, 2005.
3.               Christie, Howard R.,  FALLEN EAGLES: THE ITALIAN 10TH ARMY IN THE OPENING CAMPAIGN IN THE WESTERN DESERT, JUNE 1940 – DECEMBER 1940, Fort Leavenworth, Kansas, 1999.
4.              Forty George, The First Victory, Nutshell, Kent, 1990.
5.              Hall Edmund, The Italian Army in Egypt during World War II, http://www.egyptstudycircle.org.uk/Articles/p280QC223.pdf
6.              http://www.ian.a.paterson.btinternet.co.uk/main.htm, The History of the British 7th Armoured Division, "The Desert Rats".
7.              Long Gavin, Australia in the War of 1939–1945. Series 1 – Army - Volume I – To Benghazi Australian War Memorial, (1961 reprint).
8.              Playfair I.S.O. Major-General, History of the Second world war, The Mediterranean and Middle East, Volume 1, the early successes against Italy (to May 1941), her majesty's stationery office, London, 1954.
9.              www.ordredelaliberation.fr, les compagnons, Victor Mirkin.
 
[1] Howard R. Christie, FALLEN EAGLES: THE ITALIAN 10TH ARMY IN THE OPENING CAMPAIGN IN THE WESTERN DESERT, JUNE 1940 – DECEMBER 1940, Fort Leavenworth, Kansas, 1999, p. 39.  

[2]  Christie, Ibid, p.40.
[3] מבנה הדיביזייה המשוריינת ה- 7 "עכברי המדבר" כלל בעת הזו: 2 חט' שריון, ה- 4 וה- 7 (כל אחת בת 2 גדודים), קבוצת הסיוע שכללה את חט' חי"ר 2, גד' חת"ם מתנייע מס. 4 וגד' קלעים מלכותיים וכן את גד' הסיור הדיביזיוני – ההוסארים ה- 11 וגד' חת"ם דיביזיוני מתנייע מס. 3.
[4] Christie, Ibid, p. 39.
[5]  http://www.ian.a.paterson.btinternet.co.uk/main.htm, The History of the British 7th Armoured Division, "The Desert Rats", Engagements – 1940, June 1940 - The Cherrypicker War.
[6]  Christie, Ibid, p. 41.
[7] Ian Peterson, Ibid, Ibid.
[8] George Forty, The First Victory, Nutshell, Kent, 1990, p. 43.
[9] Christie, Ibid, p. 54.
[10] Christie, Ibid, p.55.
[11]Major-General I.S.O. Playfair, History of the Second world war, The Mediterranean and Middle East, Volume 1, the early successes against Italy (to May 1941), her majesty's stationery office, London, 1954, p. 206.
[12] Christie, Ibid, p. 56.
[13] המבנה של דיביזיית השריון ה- 7 "עכברי המדבר" במבצע "מצפן" כלל: 2 חטיבות שריון, 4 ו- 7, (בני 3 גד' מוגברים כ"א), קב' הסיוע הדיב' כמו חודשיים קודם (חט' חי"ר 2 כליבה), 2 פל' רפואה, 6 פל' הספקה, 6 פל' אחזקה, גד' קשר, גד' הנדסה מוגבר, גד' סיור דיביזיוני, גד' ארטילריה מוגבר, פל' בטחון-שדה.
בעת הזו כבר תוגבר פיקוד המזה"ת בעוד 126,000 חיילים מרחבי האימפריה ועל כן יכול היה להרשות לעצמו וויבל לצאת למתקפה. Playfair, Ibid, p. 146.
[14] Ian Peterson, Ibid, Ibid.
[15] חט' 16 הייתה חט' חי"ר בריטית במסגרת הדיב' ההודית ה- 4.
[16] Playfair, Ibid, p. 271.
[17] Kent, Ibid, p.43. Playfair, Ibid, p. 273.
[18] Christie, Ibid,  p. 57.
[19] Ian Peterson, Ibid, Ibid.
[20]  Long Gavin, Australia in the War of 1939–1945. Series 1 – Army - Volume I – To Benghazi, Australian War Memorial, (1961 reprint), Chapter 8, the battle of Baradia, p.199.
[21] Gavin, Ibid, Chapter 9, the capture of Tobruk, p.238.
[22] Ian Peterson, Ibid, Engagements 1941, Beda Fom.
[23] Ian Peterson, Ibid, Ibid.
[24] Playfair, Ibid, p. 358.
[25] Ian Peterson, Ibid, Ibid.
[26] Playfair, Ibid, p. 361.
[27] Playfair, Ibid, p. 362.
[28] Ian Peterson, Ibid, Ibid.
[29] www.ordredelaliberation.fr, les compagnons, Victor Mirkin.
[30] Kavin Baker, Paul Cullen, Citizen and Soldier, Rosenberg Publishing, NSW, Australia, 2005, p. 39.
[31] Baker, Ibid, p.58.