מיכאל ברנצובסקי

לוחם בגדוד הפרטיזנים "הנוקם", תחת פיקודו של יוצא גטו וילנה ומפקדו השני של ה-פ.פ.או.- אבא קובנר. היה זה אחד מארבעה גדודי פרטיזנים יהודיים ("הנוקם", "לניצחון", "מוות לפאשיזם" ו"במאבק"), שהוקמו ביערות רודניקי, משגדל מספר הלוחמים היהודים ביער.

מצבם היה קשה והם ניזונו מהאוכלוסייה הסובבת, שמצבם היה קשה אף יותר, משום שאליהם הגיעו גם הפרטיזנים הלבנים (הפולנים), גם הפרטיזנים הירוקים (הליטאים) וגם הם.

ביחידה הכיר את פניה יוחלס והם נישאו.

ביוני 1944 השתתפו בקרבות לשחרור העיר וילנה. כשיצאו מהיער היו במצב רוח מרומם. לא נתנו ליבם למחשבה שהם הולכים לעירם על חורבות הבתים שלהם, שאין להם בית. כל שמילא את ליבם היה שהם חוזרים לעירם, לוילנה. ב-13 ביולי שוחררה העיר ע"י הצבא האדום. מאוכלוסיית וילנה שרדו בין 2000 ל- 3000 איש. וילנה היתה שרופה וריקה.

בהזדמנות ראשונה שהיתה להם פקדו את כל הבורות. היו שם הרבה גופות, חפצי ילדים. זו היתה חוויה קשה. הם החליטו להקים מצבה אספו כסף והקימו את המצבה הראשונה בפונאר, עליה נחקק בעיברית וביידיש, שזו מצבה ליהודים שנספו. המצבה עמדה על תילה כשנה. השלטון הסובייטי החליט שכיוון שמדובר ביהודים אין בה צורך, הסיר אותה ותחתיה נכתב ש"כאן קבורים אזרחים סובייטיים".

כששבו לוילנה דעות האנשים היו חלוקות – היו כאלה שמיד ניסו לעזוב בדרכים אולי לא ממש לגאליות, אחר-כך אזרחי פולין לשעבר ניצלו את ההזדמנות  שהיתה להם. הם החליטו להשאר בוילנה.  ראשית היתה להם תקווה שמישהו יחזור. שנית, אולי היו תמימים, אך הם קיוו שהחיים ישתקמו ויחזרו להיות החיים שהיו לפני המלחמה.

בזאת ובזאת התבדו. איש לא שב, החיים לא שבו להיות כשהיו וכבר לא ניתן היה לעזוב .

לאחר סיום המלחמה נשארו כ-2.5 מליון יהודים בשטח ברה"מ, שכלל גם את וילנה. ברה"מ סגרה את הגבול כחלק ממדיניות כוללת, והתושבים לא יכלו לעזוב את המדינה.

עבד בתור ראש מחלקה בלשכת התכנון הממשלתית של ליטא, עד מותו ב-20 בדצמבר 1985.