הדיוויזיה הליטאית ה-16
גדעון רפאל בן-מיכאל
בשלהי שנת 1941, התקבלה החלטה להקים דיוויזיה (אוגדה) ליטאית ע"י הפיקוד העליון של הכוחות המזוינים בראשותו של סטאלין ולגייס לשורותיה את הפליטים מליטא, שהיו מפוזרים ברחבי המדינה, אזרחים ותיקים ממוצא ליטאי ולצרף אליהם את הלוחמים הליטאיים מיחידות הקורפוס הליטאי הטריטוריאלי ה-29, אשר נסוגו יחד עם הצבא האדום.
היה זה אחד המקרים הבודדים של כינון אוגדה צבאית לפי סימן היכר לאומי. השיקולים להקמתה של הדיוויזיה היו פוליטיים מובהקים, במטרה להפגין כלפי העולם את הסולידאריות וההזדהות של העם הליטאי, כחלק אינטגראלי מהעם הסובייטי, עם מאבקו נגד גרמניה הנאצית. במבט לטווח ארוך הקמתה של הדיוויזיה הליטאית נועדה לבסס את אחיזתה של ברית-המועצות ברפובליקות הבלטיות בתום המלחמה. בהתאם לשיקולים אלה הוקמו גם הדיביזיה הלטבית (שלקחה חלק בקרבות על הגנת מוסקבה) והקורפוס האסטוני.
הפליטים היהודיים מליטא, ובמיוחד הצעירים שבהם, קיבלו בברכה ובסיפוק רב את הידיעה על הקמתה של הדיוויזיה הליטאית ובהמוניהם הביעו את נכונותם להתגייס לשורות הצבא האדום כדי להצטרף למאבק המזוין נגד גרמניה הנאצית.
דיוויזיית חי"ר מספר 16 בצבא האדום שכללה בזמן השיא כ-12,000 לוחמים, הייתה מורכבת מקומץ ליטאים, מספר ניכר של רוסים והמון רב של יהודים, מאלה שהצליחו לברוח מליטא, ביוני 1941, עם הפלישה הנאצית. בתקופת השיא היוו היהודים למעלה מ-50 אחוז, כלומר הם היו החטיבה הלאומית הגדולה ביותר בתוך הדיוויזיה, וזאת הן מבחינה יחסית והן מבחינת מוחלטת.
הטירונים שהגיעו בתחילת 1942 לקלט של הדיוויזיה, בעיירה באלאכנא, חשו שזו "דיוויזיה של יהודים לכל דבר". וכך גם כינו אותה ימים רבים לאחר מכן, עד אחרי הקרבות הכבדים ב-1943 בחזית אוריול, שם קיפחו חייהם, המוני חיילים יהודים.
פרופ' דב לוין כותב, שאחת התופעות המרכזיות והאופייניות שהסתמנה בדיוויזיה מן היום הראשון להקמתה, הייתה: השליטה המוחלטת כמעט של האידיש, כשפת יומיום בפי החיילים היהודים, שאגב דיברו בה בפרהסיה ובלי שום הרגשת אי נעימות, כפי שהיה למשל בצבא הפולני ובצבאות אחרים.
בדיוויזיה הליטאית דיברו "מאמע לשון" בעתות רגיעה וגם בקרבות. בשפה זו שרו החיילים שירי לכת, עת צעדו בסך בחוצות באלאכנא וטולא, בניצוחו של המורה לייבל וואדשאוו.
בשפה זו הוביל המפקד משה בודנובסקי את חייליו להתקפה בחזית אוריול. בשפה זו מתובלת בביטויים עסיסיים, מנשה העגלון זירז את סוסיו שהובילו פגזים לקו הראשון. בשפה זו היו חיילים מעודדים זה את זה, בלהט הקרב, בקריאות כמו – "פאר אונזערע טאטעס און מאמעס" (בעד אבותינו ואמותינו) ולא פעם נשמעו בחזית זעקות נפגעים שכללו מילים כמו – "שמע ישראל" וכדומה.
הייתה זו מציאות תוססת שבה באו לידי ביטוי גילויים ספונטאניים, כמו שירה בציבור, באידיש ובעברית, ריקוד "הורה" ותפילה בציבור.
נוצר אפילו פולקלור עממי מחיי היומיום בצבא. כך למשל, נכללו באוצר המילים לקראת היציאה לחזית, הביטויים הבאים: "מען גיט א טייטל" (כלומר: מחלקים רובים) "מען טיילט תכריכים" (הכוונה לחלוקת מדי הסוואה לבנים בקרבות בתנאי שלג).
הדברים הגיעו לידי כך, שגם פקודות צבאיות היו מועברות לעיתים (בעיקר בדרג הנמוך) באידיש. שהרי גם נותן הפקודה וגם המקבל אותה היו: או יוצאי אותה עיירה או תלמידי אותה כיתה, או חברי אותה תנועה, ובעיר הם היו רגילים לדבר אידיש עוד בטרם התגייסו לצבא. אין תימה שמידת השימוש בשפה זו היוותה סימן-היכר מובהק למידת המעורבות והפופולאריות של מפקד זה או אחר בקרב חייליו. סימן ההזדהות המובהק בין יהודי ליהודי: "עמך", ואפילו במערכת הקשר בין יחידות משנה אפשר היה להיתקן ב"קודים" מוצפנים, כמו "גלילה" (כלומר – צפון) נגבה (כלומר – דרום) וכיוצא באלה.
הייתה זו תופעה מיוחדת במינה בצבא האדום ואולי גם בצבאות האחרים. כך למשל, משהתקרב יום היציאה לחזית, כונסו מאות חיילים יהודיים לכנס מיוחד בו הופיעו בנאומים יהודיים: בדקלומים יהודיים. כשהתגברה התביעה לבעלות הברית לפתיחת חזית שנייה והוחלט על הצורך בגיוס דעת הקהל פתחה הנהגת הדיוויזיה במסע הסברה לעידוד כתיבת מכתבים בכל שפה (כולל אידיש ואף עברית) לכל מדינות בעלות הברית (כולל ארץ-ישראל), במגמה לגולל בפני קרובי המשפחה והמכרים את הנושא. כמובן, הוראה זו בוצעה ברצון, וכן ההתכתבות מילאה במידה מסוימת גם פונקציה של חיפוש קרובים ומסירת אינפורמציה על גורל היהודים משני עברי החזית.
הודות לכך גם גברה ההתכתבות עם ארץ-ישראל. למכתבים ולחבילות שהגיעו משם ושהכילו לפעמים מצות, לוחות שנה ומצרכים שונים. נודע גם ערך סמלי והם עוררו הד רחב בין כלל החיילים היהודים. התרגשות מיוחדת עוררו בולי הדואר עם כתובות עבריות.
החיילים היהודים בדיוויזיה הליטאית מילאו תפקידים חשובים במישור הקרבי. מסתבר שאותם הבחורים והבחורות מערי ליטא ועיירותיה השכילו בנוסף לטיפוח הרוח היהודית לאומית, להוכיח בצורה אפקטיבית את כוחם גם בתחומי הלחימה השונים (כמו גם בפיקוד, בהדרכה, בהנדסה קרבית וברפואה) ועל הכל במעשי גבורה אמיתיים, המונעים ברגש נקמה! בעד עצמה מדברת העובדה, שמתוך קרוב ל-150 יהודים שקיבלו את אות הגיבור ברית המועצות בצבא האדום – 5 מהם נלחמו במסגרת הדיוויזיה הליטאית והם: מפקד חטיבה רס"ן ליאונדי בובר, טוראי בוריס צינדל וטר"ש הירש אוז'פאליס, סמ"ר קלמן שור (עלה ב-1979) ואחרון חביב – רס"ן דאז לאחר מכן אל"מ, וולף ווילנסקי, שזכה לעלות לישראל אחרי 11 שנות המתנה.
במשך הימים נוצרה בקרב הלוחמים היהודים מעין "דעת קהל" פנימית שעודדה את הלחימה גם מבחינה יהודית גרידא. ואכן כבר בטבילת האש הראשונה הפתיעו היהודים (סטודנטים, תלמידים, זבנים ובחורי ישיבה מאתמול). ויהי הדבר לפלא: "בעת האימונים לא יכולתי להקים את היהודים על הרגליים, טען לאחר קרב תופת – מפקד חטיבה 167 – ואילו בשעת הקרב לא יכולתי להשכיב אותם. הם הסתערו בקומה זקופה מול האויב ורדפו אותו בחירוף נפש".
לא בכדי פזורים בשדות הכפר אלקסייבקה שבאזור אוריול, מאות ואולי אלפי קברים של חיילים יהודים שנפלו שם בעת הקרבות, לא פחות אולי נפלו לאחר מכן כשהצבא האדום התקדם מערבה: בביילורוסיה, בליטא גופא ובקורלנדיה שם זכו כבר רק מעטים מהם ל-8 במאי 1945, הוא יום הניצחון.
אברהם קרצ'מר שהיה קפיטן (סרן) בדיוויזיה מספר בזיכרונותיו:
הדיוויזיה הליטאית הייתה תופעה מיוחדת במינה בתנועות ההתנגדות היהודיות נגד גרמניה הנאצית וזאת הן מבחינת ריכוז לוחמים יהודים של כמעט 5,000 איש באוגדה קרבית אחת והן מבחינת משך הלוחמה האקטיבית, החל מסוף שנת 1942 ועד ליומה האחרון של המלחמה ב-8 במאי 1945.
רשמית הייתה זאת הדיוויזיה הליטאית בצבא האדום, אולם למעשה רבים מלוחמיה – חיילים וקצינים בכל הדרגים היו יהודים.
לחמנו תחת דגל זר ועל אדמת ניכר, אולם היה ברור לכולנו שזוהי מלחמתנו – מלחמת יהודים. הסיסמה "הרוג את
הגרמני!" עלתה בקנה אחד עם הרגשות שפעמו בלבבות לוחמיה היהודיים של הדיביזיה. הלוחמים היהודים בדיוויזיה היו בעיקר צעירים, בגיל 30-18, חלקם דוברי עברית, חניכי תנועות נוער ציוניות, חברי ארגוני סטודנטים ציוניים, תלמידים לשעבר של רשת החינוך המפוארת בערי ליטא ועיירותיה.
השנאה למרצחים הנאצים, הרצון העז לנקום את דמם של ההורים, האחים והאחיות והתודעה הלאומית העמוקה והשורשית היוו את הקרקע שהצמיחה גילויי גבורה ואומץ לב המוניים. זאת הייתה תופעה נדירה ויחידה במינה.
בתקופה ההיא, בטרם צה"ל, כשאלפי לוחמים יהודיים ביחידות קרביות של חיל רגלים, תותחני שדה, תותחני נ"ט, חיל הנדסה, חיל רפואה וכו', תחת פיקודם של מח"טים, מג"דים, מ"פאים, מ"מים ומ"כים יהודיים נטלו חלק בקרבות מרים ורווי דם, במשך שנתיים וחצי רצופות, הדפו מאות התקפות של האויב, הסתערו על עמדותיו, הביסו והניסו אותו עד לחופי הים הבלטי ופרוסיה המזרחית.
דרכה הקרבית של הדיוויזיה הליטאית החלה בקרבות החורף המרים בפברואר-מרץ 1943 בערבות אוריול המושלגות. הדיוויזיה נטלה חלק בקרבות הקיץ הידועים (יולי 1943) ב"קשת" אוריול-קורסק, הדפה בהצלחה את כל התקפות האויב, עברה למתקפת נגד ושחררה שטחים נרחבים בכיוון אוריול-בריאנסק של החזית המרכזית. בתקופת סתיו 1943 – אביב 1944 ניהלה הדיוויזיה קרבות קשים בביצות ויערות ביילורוסיה, בגזרת ויטבסק-פולוצק. את דרכה הקרבית המשיכה הדיוויזיה על אדמת ליטא, בקרבות במבואות העיר שאוולי ובפריצה המוחצת דרך חבל ז'מאיטיה בכיוון הניימן, ביציאה לגבול עם גרמניה ובכיבוש עיר הנמל קלייפדה (ממל) שעל חוף הים הבלטי.
את מסלול הקרבות השלימה הדיוויזיה בגזרת טוקומס-ליבאווה בקורלנד שבלטביה, שבה היו מכותרות עוצבות הרייכסוור. שם אולצו הגרמנים להניח א נשקם לרגלי אלפי חיילים יהודיים מהדיביזיה הליטאית.
לאורך כל דרכה הקרבית של הדיוויזיה הליטאית פזורים קברי אחים וקברים בודדים של לוחמים יהודיים ובהם קבר האחים הענקי, שנכרה באדמתו הקפואה של הכפר הרוסי אלקסייבקה שבחבל אוריול.
כמעט כל הלוחמים היהודיים של הדיוויזיה הליטאית שנשארו בחיים עלו לארץ: בודדים בנתיבי "הבריחה" וההעפלה, חלקם בתור "דפטריאנטים" לפולין ורובם בתחילת שנות השבעים, כאשר נפרצה הדרך לעלייה מברית-המועצות.
לצידם של אותות ההצטיינות שהלוחמים קיבלו בשדה הקרב מתנוססים גם האותות "עלה" – עיטור לוחמי המדינה ו"אות הלוחם נגד הנאצים", שהוענקו להם על ידי מדינת ישראל. בכך יש משום הכרה רשמית, שמאבקם של הלוחמים היהודיים בשורות הצבא האדום נגד הנאצים, היה חלק בלתי נפרד ממאבקו העיקש של העם היהודי על הקמת מדינה יהודית ריבונית בארץ-ישראל.
הריכוז הגבוה של לוחמים יהודיים ביחידות השונות הטביע את חותמו על אופייה היהודי של הדיביזיה בהווי ובחיי היום-יום של הלוחמים. החיילים דיברו ביניהם וגם עם מפקדיהם היהודיים באידיש. תופעה מאוד נפוצה בקרב החיילים הייתה שירה בציבור באידיש ולפעמים אפילו בעברית. במסעות הרגליים הארוכים והמפרכים שירי עם יהודיים. לפעמים, כשמישהו מהפוליטרוקים היהודים לא היה בסביבה, העזנו אפילו, בחוג צר של חברים לתנועות הנוער, לשיר בקול חרישי שירים עבריים – "ביום קיץ, יום חום" של ביאליק, "שחקי שחקי על החלומות" של טשרניחובסקי ואחרים.
בימי חג ומועד ובמיוחד בימים הנוראים היו לוחמים דתיים מתארגנים במניינים ומקיימים תפילות (הליטוראקים ידעו את התפילות בעל-פה ולא נזקקו למחזורי תפילות).
במקרים נדירים, כשלאחד הלוחמים היהודים הייתה מגיעה חבילה מן הארץ, החגיגה הייתה משותפת לכל חיילי היחידה. עטיפות של סבון, ממתקים או קופסאות ריקות מסיגריות היו עוברות כמו קמיע מיד ליד. בקרב הלוחמים רווחו על ענייני דיומא, צ'יזבטים מהולים בהומור ה"ליטואקי" השנון והתפתח סלנג צבאי מקורי:
- תרגילי סדר, מסע רגלי – "האקן אין פוס" (להכות ברגל)
- פציעה קלה – "א קלוגע רענע" (פציעה חכמה)
- לישון – "דערלאנגען אין אויג" (להרביץבעין)
- לשרוד – "ארויסטראגן די קוטנע" (לחלץ את הקיבה)
- נהרג – "אוועקגעלייגט די לעפל" (הניח את הכף)
- חותלת – "גורארדייסקע שטיוול" (המגפיים של הגוורדיה)
- מרק דליל וכחוש – "וואלגע, וואלגע" (וולגה, וולגה)
- גריסי פנינה – "גווארדייסקע רייז" (אורז של הגוורדיה)
היחסים בין הלוחמים ומפקדיהם היהודים היו חבריים. רבים היו המקורבים. כשהמפקד והפיקוד היו בני אותה עיר או עיירה, תלמידים מאותו בית ספר או חברים לאותה תנועת-נוער.
לייב שמש מספר בזיכרונותיו:
עד ה-17 באוקטובר, ללא הפסקה, המשיכו הגרמנים להכות בעמדותינו, כשהם מצרפים להתקפות הנגד גם טנקים וכוחות אוויר, אולם אנו עצרנו אותם בהצלחה. בסופו של דבר, לאחר קרב כבד, כבשה חטיבה 167 את פלקינו. זכורים לי, בין היתר, שני מעשי גבורה: חייל מן הגדוד השני, שלמה ורפול, שנפצע קשה, סירב להרפות מן המקלע שלו, ורק לאחר שפלקינו שוחררה הסכים להתפנות לבית החולים. באותה חטיבה, בראש מחלקה אחרת, פרץ מפקד המחלקה, סמל גלז, עם חייליו אל הקו הקדמי של האויב. כשנפל גלז לפתע, והוא פצוע בגבו, נתקפו החיילים בהלה, ומתוך אובדן עשתונות נשכבו ונדבקו אל האדמה הקפואה. בשארית כוחותיו ובקול צרוד פקד עליהם "קדימה מוות לגרמנים", קם על רגליו ובראש המחלקה פרץ לתוך חפירות האויב. גם כאן, כמובן לא חסרו מעשי גבורה. שלושה חיילים, הסייר יופה, החובש קנטור וסמל ליטאי, שאת שמו שכחתי, המשיכו בהסתערותם קדימה, מבלי לראות, כי שאר החברים נעצרו. משהבחינו בהם הגרמנים וביקשו לתפוס אותם חיים, הכריז יופה בקול: "אנו נתגונן עד הכדור האחרון ואת זה האחרון נשאיר לעצמנו, האויב לא ייקח אותנו חיים!" הסמל הליטאי וקנטור החלו לזחול בכיוון יחידתם, בעוד יופה מחפה עליהם באש תת-מקלע שלו. הסמל נפצע.
יופה פקד על קנטור להמטיר אש על האויב בצרורות ארוכים, והוא עצמו לקח את הסמל הפצוע על גבו והביא אותו אל שוחתו. כל השלושה זכו באותות הצטיינות. לייזר מילנר, רב-סמל, השתתף בעורף האויב, שבה הציל וחילץ משדה-הקרב פצועים. לייזר זכה בגמול, עיטור "על אומץ-לב".
צבי טורגל מספר בזיכרונותיו:
אני חוזר לחפירה ובודק את מכשיר הקשר שלי והנה שומע אני את חיים גלזר צועק אלי: גרישה, מכתב בשבילך, נדמה לי מביתך! אני שומט את השפופרת ואץ לקראת המכתב. ידיי רועדות, זיעה מכה את פניי, אני מכיר את כתיבתה של אחותי, שהייתה בימים ההם באוזבקיסטן, ואין אני מאמין למראה עיניי. המציאות היא זו או חלום.
כשקראתי את השורות הראשונות נשמט המכתב מידי והמשפט הראשון ריחף לנגד עיניי: אחי היקר, בחודש יוני 1942 נרצחה אמנו האהובה בידי החיות הנאציות. אני רוצה לבכות ואיני יכול, ליבי נתאבן, אני נאחז בחבריי העומדים על ידי, שציפו בקוצר רוח לבשורות טובות מהבית ושמא גם ייוודע להם משהו על משפחותיהם.
המבצע התחיל, אני רבוץ בחפירה וחושב על דבר אחד, כיצד לנקום בעד אמי שנרצחה ובעד הנותרים הנמקים ברעב במחנות ההסגר הגרמניים. מעמדותינו נישאות יריות עזות נפץ של תותחים וכלי זין אחרים. אף האויב אינו רובץ בחיבוק ידיים. הוא עונה, וברד של כדורים ניתך עלינו והדים עזים של פגזים מתפוצצים מהדדים על ידינו.
התותחים שלנו יורים בלי הפסק. מזמן לזמן נשמע קולו של המפקד הנותן הוראות אש. אני צועק בתוך החפירה, כי הקשר שחיבר אותנו לגדוד הרגלי השני נותק לי, המקשר גרשונס יצא לתקן את הכבל, אך כבר עברו שעתיים והוא לא שב. אני צועק מתוך החפירה, כי אני עצמי אלך, אלא שחברי הרבוץ על ידי עוצר בי בהסבירו לי, כי מפחד אני היום וכי לא אשוב, כשם שלא שב גרשונס. אף על פי כן אני יוצא בזחילה מן הבור, אני גורר עמי את המכשיר ופונה למפקדי ואומר לו, שאני הולך לתקן את הכבל שנותק, הוא הסתכל בי וכאילו הבין לרוחי, אמר: לך, נקום, אך היזהר, צעיר הינך לימים ועליך לחיות.
על ארבעתיים התחלתי לזחול קדימה ולהתרחק מהעמדה שלי. אני גורר עמי את החוט, שבו עלי לתקן את הניתוק. דרך מסומנת אין לי. אני מתפתל על בטני על פני שדה האויב הממוקש והחרוש מפגזים מתפוצצים. מתפתל וזוחל. פה ושם מוטלים חיילים הרוגים, שאין להכיר כיצד נהרגו. אני ממשיך בדרכי הקשה. רעיון אחד השתלט עלי, כיצד להגיע למקום הניתוק. אני מבין את חשיבות הקשר בינינו לבין גדוד הרגלים השני. אני חש אפיסת-כוחות. על אף הכפור העז שטוף אני כולי זיעה. והנה הגעתי סוף-סוף למקום שנגמר קו הטלפון שלי.
אני מתחיל לחפש במבטי, כדי למצוא את קצהו השני של הכבל, שקפץ לאחר ניתוקו. לאחר חיפושים ארוכים אני מוצא את קצהו השני ומתחיל לחברו, אלא שכאן קורה הדבר האיום. לפתע התפוצץ פגז על-ידי. מהפגיעה אני נופל על פני, כדי לא לקבל את המוות בעיניים פקוחות. לפתע אני חש חום בידי, אני מרגיש כאילו ידי שותקה. אצבעותיי התכווצו כאגרוף, אין אני יכול להניען. אני אוזר כוחותיי האחרונים ומחבר את שתי הקצוות באופן ארעי בידי האחת ומחזיקם בחוזקה של יתפרדו.
אני חש מרגע לרגע שאני נחלש והולך. כל מיני מחשבות עולות במוחי המביכות אותי לאור מצבי, אך את החוטים איני עוזב. אני מחזיקם חזק כאוצר יקר. תקווה אחת קיננה עוד בליבי – להיחלץ מן הגיהינום, שבו אני שרוי.
לפתע אני שומע מרחוק את צעקות הצבא שלנו המתקיף, שמחה מציפה אותי, שמחה של אדם בסכנה בראותו במו עיניו עזרה מגיעה. קבוצת חיילם מתקרבת אלי והם שואלים על מעשי כאן. קשה לי לומר היום, אם זה היה משמחה או מחולשה, אך בקושי יכולתי להסביר להם בקצרה בשל מה אני שוכב כאן. שני חיילים הרימוני מהארץ, שמוני באברזין-שדה והביאוני לנקודת העזרה הראשונה של יחידתם. ברגע שהרופא קרע מעלי את מעילי ואת כותנתי, הבחנתי בזרם דם פורץ מתחת לבגדים האלה. ושוב אין אני זוכר עוד דבר, איבדתי את הכרתי. התעוררתי מעלפוני במרפאת השדה, ואני מתחיל להיזכר את שקרה לי ומדוע אני נמצא כאן.
מנתחים את ידי הימנית ומעבירים אותי לבית-חולים, אשר במחוז איוונובסק. שנה שכבתי בבית-החולים, וכאשר השתחררתי זיכוני במדליית "הכוכב אדום" בעד המבצע הזה בחזית.
לא הייתי החייל היחידי, שנלחם בכל מאודו בחיה הנאצית. משום שלנו היהודים היה גם חשבון משלנו בחשבון הכללי עם גרמניה הנאצית.
ד"ר סולומון אטאמוק, ששירת בדיוויזיה הליטאית מדווח כי בידי הארגון הישראלי של ותיקי הדיוויזיה הליטאית ה-16 מצויה רשימה ובה 1,250 שמות של לוחמים יהודים שנפלו. רובם היו צעירים, אשר זה עתה החלו את חייהם הבוגרים, או השאירו נשים צעירות וילדים. בין הנספים היו אבות ובנים, אחים מלידה וקרובי משפחה.
על פי רשימה בלתי שלמה, נלחמו נגד הנאצים בדיוויזיה הליטאית יותר מ-4,500 יהודים. היו אלה אנשים, אשר עד פרוץ המלחמה למדו (באידיש) בבתי ספר יהודיים, במכללת "אורט", דיברו "מאמע-לשון" ושרו שירי אידיש.
רובם המכריע של שרידי הדיוויזיה (חלקם פצועים ונכים) זכו לעלות לישראל ולהשתלב בה יחד עם בניהם ונכדיהם. לא פחות סמלית ומרשימה העובדה שמדינת ישראל אימצה את הלוחמים היהודים של יחידה מפוארת זו.
זכר גבורתם וקרבנם של חיילי יחידה זו, כמו גם של יתר החיילים היהודיים שלחמו בנאצים ובשותפיהם, יישאר שמור בין דפי תולדות האומה, כי גם בשרתם בצבא זר, הם נלחמו במידה רבה את מלחמת היהודים, כפי שביטא זאת בצורה קולעת אחד משרידי הדיוויזיה הליטאית: "הייתה זו אומנם דיוויזיה אדומה, אולם תוכנה היה כחול-לבן".
ביום רביעי, י"ג אלול תשל"ט (5.9.1979) התקיים טכס לוויה, שבו הביאו את אפר חללי הדיוויזיה הליטאית ה-16, שהוטמן בחלקת חללי מערכות ישראל בהר הזיתים בירושלים.
מקורות:
רודינצקי ישראל, שיין יעקב (עורכים): "הדרך אל הניצחון– לוחמים יהודים בדיוויזיה הליטאית ה-16 1945-1942", מועצת לוחמי הדיוויזיה הליטאית ה-16 על יד איגוד יוצאי ליטא בישראל, תשנ"ט-1999.(זיכרונותיהם של לוחמים).
לוין דב: מדבריו בכנס, פרסומי מוזיאון הלוחמים והפרטיזנים, העורך: לזר חיים, כרך ה, מספר 51, עמ' 51-49.
בן-מיכאל גדעון רפאל (עורך): "לוחמים יהודים בצבא האדום בתקופת השואה", ביטאון שמירת זיכרון השואה" מספר 38, חשוון תשע"ב-נובמבר 2011.