"הצבא היהודי" Armee Juive - ארגון המחתרת היהודית בצרפת
שמעון גת
"הצבא היהודי" היתה קבוצת מחתרת יהודית ציונית מכל קצוות הקשת הפוליטית שפעלה בצרפת ועזרה להציל יהודים רבים, ובד בבד לחמה באופן פעיל נגד הנאצים. גלגולו הראשוני של הארגון החל סוף יולי 1940 בפגישה של ארבעה ציונים רוויזיוניסטים: אברהם פולונסקי ואשתו אז'ני והמשורר דוד קנוט ואשתו אריאדנה סקריאבינה. עד אוקטובר 1940 הצטרפו לארגון לוסיין לובלין ודיקה יפרויקין, חברים במפא"י, לאונרד זופרנר, איש השומר הצעיר, וסוניה גרונר, אחותה של אז'ני. האנשים האלה הקימו ארגון חשאי שנקרא "היד החזקה" והחלו לגייס חברים אחרים על בסיס אישי. פעילות הארגון החלה בסוף 1940. בין החברים הראשונים שגויסו למחתרת הייתה קבוצת לימוד תורנית בהנהגתו של פאול רויטמן.
בינואר 1942, בעיר טולוז, חברו ל"יד החזקה" ארגוני התנגדות יהודיים נוספים, אנשי תנועות ציוניות מכל חלקי הקשת הפוליטית. הארגון המאוחד נקרא "ארגון לחימה יהודי (Organization Juive de Combat) ובקיצור OJC. הארגון הקים קבוצות גרילה , "קורפ פרנק" - ק.פ. (Corps Franc), בערים כגון: טולוז, ליון, ניס, גרנובל, פאריס. כמו כן הוקמו קבוצות מאקי ב"הר השחור" בדרום צרפת, מעבדות לתעודות מזויפות, מערך העברה לספרד, מערך העברת כספים משווייץ וחלוקתם לצרכי המחתרת השונים ועוד. תכנית הפעולה התבססה על ההנחה שהנאצים גמרו אומר להשמיד את העם היהודי (זמן רב לפני שהגיעו הידיעות הראשונות על הכוונה הזאת). הארגון החל פועל בשני כיוונים: הצלת יהודים מפני הנאצים, ובמקביל מאבק צבאי בנאצים. מייסדי ה-OJC. הבינו, שיש צורך בשיתוף פעולה עם הרזיסטנס הצרפתי הכללי לצורך הגשמת המטרות של הבסת הגרמנים ולכן סוכם בתכנית הפעולה, שה-OJC. צריך להשתלב בבוא הזמן בתוך הרזיסטנס הצרפתי. המפקדה ישבה בטולוז. במחוז טארן הוקמה בקרב המחתרת יחידת לוחמים, שהייתה מסונפת לחילות הפנים הצרפתיים (FFI), לחמה תחת דגל כחול לבן ונטלה חלק בקרבות הקשים שניהלו החילות. אנשי המחתרת עסקו בהגנה על יהודים, ובכללם המהגרים שזרמו באותה עת לצרפת, כולל רדיפה כנגד מלשינים ומסגירי יהודים (בין היתר חוסלה על ידם בניס כנופיה של "מזהי יהודים" שעבדו בשירות הנאצים), הסתרת ילדים יהודים, יהודים חרדים ואנשים נוספים מקבוצות סיכון בחוות מרוחקות ובמנזרים, חברים הצטרפו לוקת עזרה הומניטרית שארגונים יהודיים שלחו דרך שווייץ, והעברת כ-300 פליטים דרך הגבול לשווייץ וספרד. אחת מהמשימות הקשות והמסוכנת הייתה הברחה מעבר לגבול של ילדים שהוריהם גורשו למחנות ריכוז. בכל קבוצה היו עד 30 ילדים בגילאי 7 עד 12, שאותם העבירו ברכבות. מטרתם הייתה להעביר יהודים במסע דרך הגבולות עד לארץ ישראל.
בד בבד עם תכנית הפעולה המיידית גיבש הארגון תכנית פעולה לטווח רחוק עם תום המלחמה בנאצים. תכנית זו יצאה מתוך ההנחה, שהבעיה היהודית לא תמצא את פתרונה עם הבסת הנאצים וכי הפתרון הכולל לבעיה היהודית הוא הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.
עם הקמתו הפנה הארגון את מאמציו לגיוס חברים. הגיוס נעשה, בדרך כלל, באמצעות אנשים, שהכירו זה את זה והמליצו על חבריהם כמועמדים למחתרת. הגיוס בשיטה של "חבר מביא חבר" תרם לכך, שלא היו בגידות והלשנות בתוך הארגון כפי שקרה לעיתים ברזיסטנס הצרפתי. גורם נוסף, אשר תרם להעדר בגידות והלשנות, הוא שיטת המידור, לפיה הארגון היה מורכב מקבוצות קטנות ואנשים לא הכירו אלא את קבוצתם המצומצמת ואת מפקדם הישיר. כך הם לא יכלו להסגיר חברים רבים, אם נתפסו ועונו. בפועל חברי ה-OJC. שנלכדו על ידי האויב, לא הסגירו את חבריהם למרות העינויים.
הקבלה ל-OJC הייתה מלווה בשבועה ובטקס מרשים. המועמד לארגון הוצג לפני קצין בחדר חשוך, כשאור המנורה הופנה כלפי האדם הנשבע, בצורה שלא יכול היה לראות את הקצין המשביע. המפקד המגייס השביע את המגויס, כשידו הימנית מונחת על הדגל היהודי. המגויס חזר על המשפטים: "בהניחי את ידי הימנית על דגל כחול ולבן, אני נשבע אמונים לצבא יהודי וציות למנהיגיו, לתחיית עמי ולתקומת ארץ ישראל. חירות או מוות."
מספר דוגמאות לפעולות הארגון:
קבוצת OJC בניס מילאה משימות חשובות לאחר פלישת הגרמנים לאזור האיטלקי בספטמבר 1943 . החל מנובמבר 1942 הגיעו לניס אלפי יהודים, כיוון שביקשו להיות תחת שלטונם הנוח יחסית של האיטלקים. אולם בספטמבר 1943, עם פלישת הגרמנים, הפך האזור למלכודת מוות עבורם. הגרמנים החלו בצייד שיטתי של יהודים, כשהם נעזרים באנשי המיליציה הצרפתית ובקבוצה של מלשינים, ברובם רוסים לבנים ופאשיסטים איטלקים, שאף קיבלו תשלום עבור כל יהודי שנלכד. דרך אחרת לצוד יהודים הייתה לתפוס אנשים ברחוב באקראי ולהפשיטם כדי לראות אם הם נימולים. את ההוראה לחיסול המלשינים קיבלו אנשי ה-OJC. מהמרכז בטולוז, אך הביצוע ופרטיו הופקדו בידי הקבוצה המקומית ומפקדיה הנרי ואיזידור פוהורילס ומוריס לוונברג (קאשו). במארס 1944 החלה הקבוצה בהכנות להתנקשות במלשינים. הרזיסטנס המקומי סיפק לחברי המחתרת חומר נפץ. מאפריל עד יוני 1944, הצעירים והצעירות היהודים חיסלו מלשינים, ששיתפו פעולה עם הגסטאפו. בנוסף, הם פוצצו את מועדון הלילה ל'אקרין" וכן חנות עתיקות, ששימשו מרכז של פעילות אנטי יהודית. הפעילות הצליחה. כנופיית המלשינים נעלמה מרחובות ניס ומספר המאסרים של היהודים פחת ב-80 אחוז.
בליון היתה קבוצה של ה-OJC. שהיוותה מרכז קשר עם שוויץ, בעיקר לשם הברחת כספים ולחלוקתם לצורכי המחתרת. אנשי הקבוצה, בפיקודו של ארנסט למבר, פשטו על משרדי האו.ז'י.ף (מועצה היהודים ארגון הגג שהקימו הנאצים בצרפת) בעיר במאי 1944 והרסו תיקי מידע על יהודים כדי שלא ישרתו את הגרמנים. כדי להשלים את משימתם, הם הגיעו למקום פעם נוספת, הטמינו שם פצצה והשמידו את שאר התיקים תוך נקיטת אמצעי זהירות שלא לפגוע בעובדים במקום. ארנסט למברט נרצח על ידי הגרמנים ב- 8 ביולי 1944. אשתו אן מארי לאמברט המשיכה בפעילות הברחת כספים משוויץ. את מקומו של למברט מילא מוריס האוזנר ורודולף פורט התמנה אז לאיש הכספים של ה-OJC.
קבוצת גרנובל היוותה מרכז להנפקת ניירות מזויפים, מרכז של מעבר לשוויץ ושל גיוס מתנדבים לספרד וכן מרכז של הדרכה צבאית ומדור לשידורים חשאיים. "טוטו" (איתן גינת- אוטו ג'ינייבסקי) מפקד תנועת הנוער הציוני היה גם מפקד הOJC. בגרנובל. בסתיו 1943 הוא נאלץ לברוח בבהילות כיוון שנחשף וג'ורג' שנק שהיה גם חבר בתנועת הנוער הציוני קיבל את הפיקוד.
קבוצת פאריס הוקמה בינואר 1944, כאשר נשלחו לשם חברים אחדים מניס. בפאריס לא הייתה עד אז פעילות מאורגנת של ה-OJC. ביולי 1944 נפלו אנשי ה-OJC. בפאריס במלכודת של הגסטאפו שהביאה למאסרם של 25 מחבריהם. ראשית הפרשה ביצירת קשר עם שארל פורל, שהציג עצמו כאיש האינטליג'נס הבריטי, היכול לספק נשק לארגון. בפועל היה זה סוכן גרמני בשם קארל ראביין. הוא הצליח לרכוש את אמונם של מפקדי ה-OJC. והם הגיעו להסכם, לפיו ה"אינטליג'נס" הבריטי יספק להם נשק והם ישולבו בצבא הבריטי בלגיון יהודי שיגויס בצרפת ויישלח לארץ ישראל, לאחר שחרור צרפת. בפועל נלכדו אנשי הקבוצה בידי הגסטפו. הם נחקרו בעינויים אולם איש לא נשבר בחקירה. לבסוף נשלחו לדראנסי ושם לאושויץ. 14 מתוכם הצליחו לברוח מהרכבת לאושויץ.
עם הפלישה של בעלות הברית בנורמנדי ביוני 1944 הפכה קבוצת המאקי של ה-OJC בטארן לחלק מהמאקי הצרפתי הכללי. ב- 24 ביוני 1944, קיבל ליוטננט לבלונד (Leblond) את הפיקוד על היחידות האלה. שמו האמיתי היה ריימונד לוי-סקל (Seckel), יהודי ממוצא אלזסי, שהשתתף בהקמת ה"צבא הסודי" הצרפתי ופיקד לפני כן על יחידת ה"צבא הסודי" של לה בסטיד. לוי-סקל נתפס על ידי הגרמנים בעת משימה ונורה. פייר לב , לוחם ה-OJC מילא את מקומו.
למרות שקבוצת פאריס חוסלה, כמעט כליל, היא הצליחה להתארגן כיחידה לוחמת, לאחר שנשלחה לפאריס תגבורת של חברי ה-OJC. מניצה, מליון ומטולוז. הקבוצה, שמנתה כ- 90 חברים, יחד עם אנשי ה"סיזיים", של ה"צופים היהודים", השתתפה לצד קבוצת "אלרט" הצרפתית של קפיטן שרקו נוויל בקרבות לשחרור פאריס. חלק מהחברים אף השתתף במצעד הניצחון של כוחות דה גול ב- 26 באוגוסט 1944.
בינתיים נודע ללוסיין רובל על ההסכם, שהושג עם הגרמנים ב- 17 באוגוסט 1944, לפיו הקונסול השוודי, ראול נורדלינג, יקבל את הפיקוד על כל בתי הסוהר והעצורים הפוליטיים בעזרת הצלב האדום. רובל הצליח לשכנע את הקולונל רול טאנג'י, מפקד כוחות צרפת הפנימיים באיל דה פראנס, שחברי ה-OJC. הם אלה שצריכים לשחרר את העצורים היהודים בדראנסי. ואמנם, כשהגיעו איזידור פוהורילס, מארק לוי, לוסיין רובל, טוני גרין, אלברט אקרברג ויוסף לינוויל לדראנסי כמשחררים, הייתה לדבר זה משמעות סמלית רבה.
'הארגון היהודי הלוחם' ביצע בסך הכל 1,925 פעולות, בכללן 750 פעולות חבלה בתשתית מסילות הברזל, אשר גרמו הרס ל-705 קטרים. כמו כן נהרסו 32 בתי חרושת, אשר נרתמו למאמץ המלחמה של הכיבוש, ו-25 ניזוקו קשה. 25 גשרים פוצצו והתמוטטו. 152 אנשי מיליציה של האויב הוצאו להורג, ביניהם הגנרל פיליפן, מרגל למען הגרמנים ואיש מיליציה. בוצעו 175 פעולות מבצעיות נגד הגרמנים, ובמהלכן נפלו בקרב או נהרגו בפעילות מבצעית 1,085 חיילי אויב. נוסף לכך איבד הוורמאכט כתוצאה מפעילותו של הארגון שבעה מטוסים, שפוצצו על הקרקע, 286 משאיות ולמעלה משני מיליון ליטר דלק.