הקרב על יד דולהינוב (ביאלורוס)
ליטמן מור מורבצ'יק
בלילה, ב- 11 לספטמבר 1943 כשבועיים לפני חיסול גטו וילנה יצאנו- ברחנו בחשאי מהגטו קבוצה של 25 בחורים ובחורות חברי המחתרת פ.פ.או. לאזור אגם נארוץ על יד ווילייקה, בהדרכתו של הצייר הנודע אלכסנדר בוגן.
השתייכתי לבריגדה על שם וורושילוב . מפקד הבריגדה היה מרקוב .אזור הפעולה שלנו היה ווילייקה,מולודצ'נו, מיידייל, לינטופ. בדצמבר 1943 הועברתי מהגדוד על שם סובורוב אל גדוד חדש שנקרא פובידה (לניצחון) גם הוא במסגרת הבריגדה של מרקוב. הגדוד היה מורכב רובו מאוקראינים ששיתפו פעולה קודם עם הגרמנים ולאחר מפלת סטלינגרד ערקו לפרטיזנים ,משבויי מלחמה שמצאו מקלט בכפרים בסביבה, ומספר קטן של צעירים -גויים שגייסנו לשורות הפרטיזנים.
אני הייתי היהודי היחידי בפלוגה. בפלוגה אחרת היה זוג יהודי בעל ואישה. (לימים פגשתי אותם בארץ)
חבריי לנשק טענו בפניי שהפוליטרוק של הפלוגה הוא יהודי שלא מגלה כי הוא יהודי. הטענות היו מופנות אליי.ולמה? הם טענו שהפוליטרוק (קצין חינוך מטעם המפלגה הקומוניסטית) דומה ליהודי ומתחזה ואילו אני שאינו דומה ליהודי (הייתי בלונדיני גברתן) מצהיר בגלוי שאני יהודי ושם אבי יהודה. (ברוסית מקובל להזדהות בשם הפרטי ובשם של אבא).
הגדוד שלנו פעל ממערב לפסי הרכבת ווילייקה – מולודצ'נו שנסעה מדרום לצפון ובחזרה.
עיקר פעולותינו היו חבלה בפסי הרכבת ובדרכי האספקה של הגרמנים לחזית,עריכת מארבים (זאסאדעס) ליחידות האספקה של הצבא הגרמני וכן בהרחבת השטח שבשליטת הבריגדה גם בשעות היום- מעין חיל מצב. בשטח פעלו קבוצות מיוחדות שהוצנחו מאחורי קווי האויב.
קבוצת יהודים שלא נתקבלו על ידי מרקוב לגדודים הקרביים בנתה שדה תעופה קטן על יד כפר לוז' ,שם הצניחו בלילות נשק לבריגדה.
החזית הייתה אותו זמן על יד וויטבסק והפרטיזנים הסבו לגרמנים אבדות כבדות בנפש ובמיוחד שיבשו את דרכי התחבורה ואספקת הנשק לחזית.במארס1944 ערכו הגרמנים בלוקדה שנייה . מערבה מוויטבסק באזור שהיו ריכוזים גדולים של פרטיזנים. בבלוקדה כיתרו הגרמנים את הפרטיזנים והסבו לפרטיזנים אבדות קשות.הגרמנים רצו לנקות את השטח מפרטיזנים שבו אמורים להתחולל הקרבות עם האופנסיבה הצפויה של הצבא האדום במאי 1944.
באפריל 1944 השתקע הגדוד שלנו בכפר קטן לאדי מערבה מפסי הרכבת , משם היינו יוצאים בלילות לפעולות חבלה.והנה לפי זיכרוני באחד מימי ראשון אחר הצהריים אנו רוקדים עם בנות הכפר לצלילי האקורדיון ,היה שמח.ולפתע פקודה: זזים !
ניקיתי את הרובה ארזתי "הכל מה שלא היה לי" ותוך שעה הגדוד מוכן לדרך.מזג האוויר קשה, גשם לאחר חורף מעורב בפתיתי שלג, בוץ, שלג נמס מתחת למגפיים ואנו בתנועה רגלי כל הלילה.
נצטווינו לעבור את פסי הרכבת מזרחה לאזור שהגרמנים "ניקו" אותו מפרטיזנים.הוטל עלינו "לזנב" ולערוך מארבים לגרמנים בשטח שהם חשבוהו כ "נקי".הרבה כפרים היו שרופים . בבתים המעטים נשארו רק הזקנים . הצעירים הוגלו לגרמניה לעבודה. אוכל לא היה.ממערב לרכבת לא סבלנו רעב אבל פה בקושי מצאנו תפוח אדמה.
לצערנו , השטח שהתחלנו בו לפעול היה דליל ביערות.מרגע שחצינו את פסי הרכבת היינו חשופים. לאחר מספר מארבים ידעו כבר הגרמנים ועוזריהם שאנו נמצאים בשטח מצומצם.
במשך שבועות אחדים , לילה -- לילה התקפנו את הגרמנים ולהוכיח "נוכחות".הלילות התקצרו,האזור דליל ביערות ומחסה אין.
באחד הימים עם הנץ השחר נשכבנו בפאתי חורשה במארב לגרמנים שהיו אמורים, על פי המודיעין שלנו, להגיע מקורניץ. בשעה 5-6 בבוקר אכן התקרבה שיירה של המשטרה המקומית הביילורוסית . לאחר קרב יריות קצר נסוגונו לחורשה.לגרמנים כנראה נודע על היותנו באותו מקום והם נמנעו להתקדם בכביש, שלחו יחידת שוטרים וכך לחשוף אותנו.עצם העובדה שהגדוד שלנו התגלה לאור היום לא בשר טובות.
למחרת בלילה ניסינו לעבור את פסי הרכבת חזרה מערבה ולהצטרף לבריגאדה שלנו והנה רכבת משוריינת לפנינו. הרכבת המשוריינת הייתה כל בוקר מפטרלת לאורך פסי הרכבת ומסלקת את המוקשים שהפרטיזנים היו מטמינים בשעות הלילה.
חזרנו על עקבותינו והתמקמנו במספר בתים מבודדים (חוטור) והנה הגרמנים והמשטרה המקומית של דולהינוב התקיפו אותנו במפתיע במטר יריות כשהם יורים מהחורשה ואנחנו חשופים בבתים.
השעה בין הערביים .אותה שעה אני זוכר ניקיתי את הרובה.
מפקד הגדוד רב סרן בצבא האדום הצליח לפזר את הלוחמים לעמדות תוך מאמץ להגיע לחורשה.לא יכולנו לסגת ,כי מאחורינו היה נהר אחד שנסוג בכיוון לנהר נורה.
פרטיזן אחד גבה קומה גברתן (Kazap) שם את מכונת הירייה שהייתה בידיו על הכתף של חברו מס. 2 וירה בעמידה לעבר הגרמנים. התפתח קרב יריות אולם הצלחנו לחדור לחורשה.לא ידוע לנו כמה אבדות היו לגרמנים ולמשטרה.העיקר הם נסוגו ובמשך הלילה הצלחנו להתאחד עם הלוחמים אשר בשעת הקרב התפלגנו לשתי קבוצות.גם לנו היו אבדות.שבעה פצועים ומספר נעדרים וביניהם נושא מכונת הירייה .
סוף מאי. הלילה קצר. כולנו רטובים בדרך עברנו נחל קטן.המים הגיעו עד לצוואר.
היה עלינו להגיע לפסי הרכבת לעבור אותם ואת הסוללה בטרם יאיר השחר. אלתרנו אלונקות מגזעי עצים וחגורות ונשאנו את הפצועים על כתפינו.עדיין אני זוכר את המאמץ הפיסי שנדרשתי לשאת את האלונקה המאולתרת ובמיוחד את כאב הכתפיים מגזעי העצים..
אולם יותר מהכאב הפיסי נחרתה בזיכרוני הרגשת הקיפוח . חבריי לנשק התחלפו בנשיאת האלונקות ואילו אני עשיתי זאת כמעט ברציפות.כל הדרך רטנו האוקראינים: “אף יהודי לא נפגע". ואני הרי הייתי היהודי היחידי בפלוגה...
צחוק הגורל. אחד הפצועים שנשאתי על כתפיי היה בחור מקומי שגייסנו לפרטיזנים.לפני הקרב ,כאשר היו שמועות על התקפה של המשטרה הוא ניגש אליי ואמר:”הכל בגללך, . הגרמנים מחפשים אותך".באותו רגע חשבתי שמבחינתו זה הגיוני.הרי הוא יכול היה לשבת בבית הגרמנים מחפשים את כל היהודים שבסביבתו ורוצחים אותם.
הגענו סוף סוף לפסי הרכבת. השטח שלפנינו עד לסוללה, כ 50 מטר היה מגולח מעצים וצמחיה. האור הפציע. מולנו שוב הרכבת המשוריינת.ניתנה פקודה לעבור את פסי הרכבת עם הפצועים על גבינו. מהרכבת התחילו לירות עלינו ממכונות ירייה. תחילה זחלנו עד לסוללה שגובה כמטר וחצי. בצד השני הפלנו את עצמנו והתחלנו לרוץ לעבר כפר שנימצא בקרבת מקום . הרכבת התחילה להפגיז אותנו, הכדורים שרקו והפגזים עברו אותנו מעל לראשנו והתפוצצו לפנינו. למזלנו בקטע הזה לא היו לנו אבדות. רטובים וסחוטים רועדים מקור הגענו לכפר וכמובן שמירה במשמרת הראשונה מי – אם לא אני. אחרי שעתיים של שמירה עליתי על התנור החם שבמטבח שבבית שהתמקמתי , התייבשתי, התאוששתי, ונרדמתי.
ועוד על הקרב הזה: כאשר ניסינו במהלך קרב היריות לחדור אל היער מהבתים נצמדתי למפקד הכיתה שלי- רוסי כדי שלא יהיה לו פתחון פה על צורת הלחימה שלי.בערבים בשעת מנוחה היו הלוחמים מספרים שהיהודים אינם יודעים להילחם וכי מגיע להם רובה עם קנה עגול בכדי שיוכלו להסתתר מאחורי קיר מגן ולא להיחשף ליריות ישירות. כאשר הגענו לפאתי היער מרחק של כ-20 מטר הוא פקד עליי לא לירות כי הגרמנים ירו במכונות ירייה בכיוון שלנו אש תופת.הכדורים פגעו בעצים ובעלים .הם שרקו על יד האוזניים שלנו פשוטו כמשמעו.
אפסו הסיכויים לחדור ליער. גם לא היה לי כוח לזחול .חשבתי שזה הסוף.
ואז עברה המחשבה במוחי. באותו שבריר של שנייה נזכרתי בשתי אחיותיי שעלו לארץ לפני המלחמה. הרי מי שהוא חייב להישאר בחיים ולספר מה עבר עלינו ועל משפחותינו.
פתאום תפש אותי שקט .הנה כך גומרים... נזכרתי בשיר שהיינו שרים בפרטיזנים על הפרטיזן שנפל בפאתי היער ואף אחד לא יידע את שמו ואיפה הקבר שלו (לימים תורגם השיר ל "בערבות הנגב") ". ואני לא אבוא לקבר ישראל... עזרתי כוח ובכוחות האחרונים זחלתי והתקדמתי לתוך היער.
לפי שעה ניצלתי.