פרוייקט "מנהטן"
פרוייקט "מנהטן" היה אחד הפרוייקטים הגדולים והכמוסים של מלחמת העולם השניה. בפרוייקט השתתפו גדולי המדענים באותה עת - פיזיקאים, כימאים, מתמטיקאים ואחרים וביניהם יהודים רבים.
בסוף שנות השלושים של המאה העשרים החלה להתברר עוצמתו של תהליך ביקוע גרעין האטום.
הפיזיקאית ילידת אוסטריה ממוצא יהודי, הד"ר ליזה מייטנר פירסמה זאת לראשונה בדו"ח בפברואר 1939.
3 פיזיקאים יהודים, שהגיעו לארה"ב מהונגריה- אדוארד טלר, לאו סילארד ויוג'ין ויגנר, חששו שתהליך זה, של ביקוע גרעין האטום, שהידע לגביו היה מצוי בידי מדענים גרמנים, ינוצל על ידי המשטר הנאצי, לפיתוח פצצה רבת עוצמה.
הם שיכנעו את אלברט איינשטיין, אף הוא פיזיקאי יליד גרמניה וממוצא יהודי, שהיה כבר אז מפורסם בזכות הישגיו,
שיתריע בפני הנשיא רוזוולט על סכנה זו. איינשטיין עשה זאת במכתב אשר כתב יחד עם לאו סילארד, ב־2 באוגוסט 1939. בעקבותיו, הורה הנשיא להגביר את המחקר בתחום הפיזיקה הגרעינית.
ב־7 במרץ 1940 שלח איינשטיין לנשיא מכתב נוסף, כדי לנסות ולהאיץ את יישום הרעיון.
רווזוולט מינה ועדה מייעצת, שמימנה ניסוי ביקוע ראשון באוניברסיטת קולומביה בניו יורק.
כניסתה של ארה"ב למלחמה בעקבות ההפצצה היפאנית על פרל הרבור הביאה להאצת תהליך זה.
בתחילת 1942 החלה בנייתם של המתקנים לייצור חומרי הגלם הנחוצים לייצור פצצת אטום.
במאי 1942 נפלה ההחלטה בבית הלבן להוציא אל הפועל את תוכנית פיתוח הנשק הגרעיני, ובמלוא המרץ.
ארגון הפרויקט לייצורה של פצצה גרעינית, נמסר לפיקודו של חיל ההנדסה.
החיל הקים במנהטן משרד לצורך זה, ומכאן השם "פרויקט מנהטן".
מנהל הפרוייקט היה גנרל לסלי גרובס והמנהל המדעי שלו היה הפיזיקאי היהודי ד"ר רוברט אופנהיימר.
מרכז הפרויקט בו התבצע פיתוח הנשק, הוקם בלוס אלמוס שבמדינת ניו מקסיקו, בשל ריחוקו מכל מקום יישוב.
מרכזים נוספים בהם התנהל הפרויקט, היו:
מעבדות אוק רידג' (Oak Ridge) שבמדינת טנסי, בהן התבצע תהליך העשרת האורניום.
מתקן הנפורד (Hanford) במדינת וושינגטון, בו התבצע ייצור הפלוטוניום.
מדעני האוניברסיטאות המובילות, אף הם סייעו לפרויקט, בעזרת מעבדותיהן כמו:
אוניברסיטת שיקגו בה הוקם כור גרעיני ניסיוני ע"י המדען ממוצא איטלקי, אנריקו פרמי. הכור הופעל באמצעות אורניום טבעי (בלתי מועשר) כדלק גרעיני וגרפיט כחומר מאט (Moderator) ובו הושג לראשונה ב-1942 תהליך מבוקר של תגובת שרשרת גרעינית. כן הופעלה באוניברסיטה גם המעבדה המטלורגית שבה.
אוניברסיטת ברקלי בקליפורניה אשר במעבדתה נערך מחקר בהעשרת אורניום.
אוניברסיטת קולומביה ואחרות.
במקביל התנהלו בחיל האויר האמריקאי הכנות להובלת הפצצה והטלתה על היעד ע"י מפציצי B-29.
בשיאו ב-1945 עבדו בפרוייקט כ-130 אלף איש.
תהליך ייצור הפצצה התנהל בשני מסלולים מקבילים, אורניום ופלוטוניום והסתיים ביצור 3 פצצות ב-1945.
לפני הטלת הפצצה האטומית על יפן, משרד ההגנה האמריקני, בהנחייתו של שר המלחמה הנרי סטימסון, בדק את אפשרויות הפלישה ליפן. צוות בראשות המהנדס ויליאם שוקלי (William B. Shockly ) העריך כי מספר הקורבנות מפלישה אמריקאית לאיי יפן, במטרה להכניע את היפנים ולסיים את המלחמה, תאלץ להרוג בין 5 ל-10 מיליון נפש, כאשר לאמריקאים יהיו בין 1.7 ל-4 מיליון נפגעים, ובהם 400 עד 800 אלפי הרוגים. תחזית זאת הייתה בין הגורמים שהשפיעו על ההחלטה להטיל את פצצות האטום על הירושימה ונגסאקי.
בפגישת הנשיא טרומן עם ראשי המטות המשולבים, שר ההגנה סטימסון, ושר הצי ג'יימס פורסטול, ב- 18 ביוני 1945, הסכימו כל המשתתפים, כי מחיר הפלישה ליפן - יקר מאוד, אך הוא חיוני להכנעת יפן הקיסרית.
ב-16 יולי 1945, נוסתה הפצצה שיוצרה בהנפורד - על בסיס פלוטוניום, בניסוי קרקעי, שכונה "טריניטי", ליד אלמו גורדו במדבר ניו מכסיקו. למחרת, נפגש הנשיא טרומן עם וינסטון צ'רצ'יל ועם יוסף סטלין, בועידת פוטסדם, וסיפר להם כי יש בידי ארצות הברית נשק חסר-תקדים.
ב־6 באוגוסט 1945, הוטלה פצצת אורניום 235 (תחת שם הקוד "ילד קטן") על הירושימה והרסה שני שלישים משטחה.
מספר ההרוגים נאמד בכ-140,000.
ב־9 באוגוסט 1945, הוטלה הפצצה השנייה, פצצת פלוטוניום 239, (תחת שם הקוד "איש שמן"), על נגסקי וגרמה למותם של כ-70,000 איש. רבים אחרים מתו בשנים שלאחר ההפצצה עקב הרעלת קרינה.
ממשלת יפן נכנעה ללא תנאי לאחר הטלת הפצצה השנייה ומלחמת העולם השנייה הגיעה לקיצה.