האם לפתוח בהתקוממות? ברנוביץ'
העיר ברנוביץ' (Baranowicze) נוסדה בראשית המאה ה-18. עוד מראשיתה, ככפר קטן, התקיימה בה נוכחות יהודית משמעותית, ובראשית המאה ה-20 אף הוקמה בה ישיבת ברנוביץ'. בין מלחמות העולם הייתה העיר בשטח פולין (כיום בבלארוס). פעלו בה המפלגות הציוניות - פועלי ציון, צעירי ציון, המזרחי, תנועות הנוער הציוניות – "השומר הצעיר", "השומר הדתי" (לימים "בני עקיבא") ו"בית"ר", בתי ספר של "תרבות", "יבנה", "בית יעקב" ו"ציש"א", ויצאו בה לאור עיתונים שבועיים ביידיש.
ערב מלחמת העולם השנייה חיו בעיר כ- 12,000 יהודים, שהיוו את רוב אוכלוסייתה.
בעקבות כיבוש העיר בידי הסובייטים, במחצית השנייה של ספטמבר 1939, הולאמה הפעילות הכלכלית, הופסקה הפעילות הפוליטית היהודית, פליטים רבים הגיעו לעיר משטחי פולין. כ-1,000 מהם הגלו הסובייטים לסיביר.
ב-27 ביוני 1941, כבש הצבא הגרמני את ברנוביץ'. על היהודים הוטל לשאת את הטלאי הצהוב. בספטמבר 1941 הוקם יודנרט ובראשו הועמד עורך הדין יהושע (אובסיי) איזקסון והוקם שירות סדר יהודי. בסוף יולי 1941 רצחו איינזצקומנדו 8 וחיילי הוורמכט 350 יהודים. כעבור זמן מה נשלחו 700 יהודים למותם במחנה הריכוז קולדיצ'בו.
ב-12 בדצמבר 1941 רוכזו היהודים בדרום העיר בגטו מגודר וצפוף, כ– 20-15 נפשות בחדר, עם מטבחים משותפים. היודנרט הקים ועדה סניטרית ובית חולים ודאג לפעילות חינוכית.
ב-3 במרס 1942, שושן פורים תש"ב, הייתה בגטו אקציה. קרבנותיה היו זקנים, חולים וחלשים, נשים וילדים, ועימם כ-1,000 יהודים, עובדי בתי המלאכה בגטו, סה"כ כ- 2,300 יהודים. ראש היודנרט, מפקד שירות הסדר היהודי ושוטריו, סרבו לשתף פעולה בביצוע האקציה. בתגובה לכך, הם הוכרחו לצפות ברצח יהודי הגטו ולאחר מכן נורו למוות ביער גרבובייץ (Grabowiec).
לאחר האקציה נתמנה שמואל יענקלביץ' כיושב-ראש השני של היודנרט. בגטו נותרו כ-8,000 יהודים. בקיץ הובאו לגטו כמה מאות יהודים, מלאחוביץ,(Liakhovichi) מקלצק(Kletsk) , ממייצ'ט,(Meitshet) מסטויבץ Stolbtsy) ) ומהורודישץ (Gorodishche) - ניצולי פעולות אלימות של הכוחות הנאציים בקהילות היהודים סביבה.
בעקבות הרצח, קמו בגטו שלושה ארגוני מחתרת. בראש האחד עמד אליעזר לידובסקי, בראש השני – מומה קופילוביץ, ובראש השלישי – זריצקביץ. אליעזר (לייזר) לידקובסקי, היה מבוגר ממרבית חברי המחתרת (יליד 1908), מסגר במקצועו, בעל משפחה וחבר במפלגת "צעירי ציון". בספטמבר 1939, כאשר נכבשה העיר על ידי הרוסים, הוא נעצר בשל כך על ידי המשטרה החשאית הסובייטית (N.K.V.D.) וישב בכלא במשך שנה ושמונה חודשים. לאחר שחרורו מהכלא חזר לעבוד כמסגֵר. כשנכנסו הגרמנים לברנוביץ', ברח מזרחה עם הכוחות הרוסיים, אלא שלאחר ארבעה ימים, נתפס על ידי הגרמנים באזור מינסק ונכלא במחנה שבויים. הוא הצליח לברוח, ולהגיע לגטו ברנוביץ', שם פגש את אשתו וילדיו.
ב-4 ביולי 1942 נרצחו 13 רופאים ורופאי שיניים יהודים.
לאחר זמן, התאחדו הארגונים לארגון מאוחד בראשות לידקובסקי. הארגון מנה כ-200 חברים בגילאי 16 – 30, כולל 15 בחורות. חברי הארגון עסקו באגירת נשק, קשירת קשרים עם הפרטיזנים ובחבלה.
בארגון התנהל ויכוח נוקב על מקומה של ההתנגדות - בגטו או ביער. לבסוף הוחלט שההתקוממות תהיה בגטו, ונקבע לה מועד - 19 ביולי 1942.
הגטו חולק לאזורים ולכול אזור נקבע מפקד.
אנשי המחתרת הבריחו נשק רב, רובו ממחסני הנשק של הגרמנים שבהם עבדו. בסתיו 1942 היו בגטו 70 רובים, שני מקלעים, 40 אקדחים, 15,000 כדורים, 500 רימונים וכמה תיבות אבק-שריפה.
ההתקוממות בגטו לא יצאה לפועל, בשל החשש שכל יהודי הגטו יירצחו.
גם היודנרט לחץ על חברי המחתרת להימנע מהתקוממות.
יושבי הגטו לא נתנו גיבוי להתקוממות, בהאמינם שישנם סיכויים לחיות, ושלא כל יושבי הגטו יושמדו.
ב-31 ביולי 1942 הגיע לברנוביץ' משלוח של כ- 1,000 יהודים מטרזיינשטט. הם הורדו מהרכבת, הועלו למשאיות גז והומתו תוך כדי נסיעה מחוץ לעיר. קבוצת עובדים יהודים ממחנה קולדיצ'בו הסמוך, הובאו על מנת לקבור את הנרצחים, ואחר כך, גם הם נרצחו.
ב-19 באוגוסט 1942 נשלחו 700 מצעירי העיר למוות בעיירה מולודצ'נה (Molodechno).
ב-22 בספטמבר 1942, יום הכיפורים תש"ג, החלה אקציה נוספת שנמשכה 10 ימים ובמהלכה נרצחו כ-3,000 יהודים.
כל ימי האקציה נמשך הוויכוח בשאלה האם לפתוח בהתקוממות?
אנשי מחתרת חמושים נמצאו בבונקרים ולא פתחו באש.
אחרי האקציה, החלה בריחה של קבוצות ליערות. כ- 450 יהודים ברחו ליערות מן הגטו וממחנות העבודה הסמוכים. הלוחמים החליטו לצאת ליערות ולהצטרף לפרטיזנים.
לידובסקי התלבט בשאלה האם להישאר עם משפחתו בגטו או לעזבה ולהצטרף לפרטיזנים? לאחר ימים ארוכים של לבטים, החליט בעצת אשתו - לצאת ליערות.
ביום שבת שלאחר יום כיפור, בארבע אחר הצהריים, לידובסקי עם קבוצת בעלי מלאכה, בשדה התעופה בו עבדו, ועוד שלושה אחים, שלא היו חברים במחתרת והצטרפו ברגע האחרון, התכוננו לצאת אל היער. הוא פנה לחבריו ואמר: "מי האיש היָרֵא ורך הלֵבב ילך וישוב לביתו ולא יִמס את לבב אחיו כִּלבבו" (דברים כ, 8). בעקבות דברים אלו עזב אחד מהחברים. הם יצאו בחסות החשכה. ארבעה מהם תעו בדרך ונתקלו בסיור גרמני, אך הצליחו לחמוק וחָברו לקבוצה. במשך יומיים הם עשו את דרכם ביער לכיוון העיירה קריבאשין, וביום השלישי פגשו איכר סמוך לכפר זאלונה. היה זה איש הקשר של הפרטיזנים, שהראה לקבוצה את הדרך לבסיסם. באותו לילה הם הצטיידו במזון בכפר הסמוך, ולמחרת הצטרפו אל חבריהם שיצאו ליערות כמה ימים קודם. כל הקבוצה חָברה ליחידת הפרטיזנים הרוסיים.
ב-17 בדצמבר 1942 ערכו הגרמנים אקציה שלישית, רצחו 3,000 יהודים והגטו חוסל. כ-700 יהודים הושארו בשלושה מקומות ריכוז: במחנה טוט (טודט), במחנה פלדבאולייטונג(Feldbauleitung) ובעבודות שירות וניקיון אצל הגסטפו. בזמן האקציות היו מעשי מרי של יהודים יחידים שקמו על רוצחיהם וקפצו מהמשאיות.
ליחידת הפרטיזנים אליה הגיעו לידובסקי וחבריו, הצטרפו גם שבויים רוסיים שברחו משִביים. האנטישמיות בקרב הפרטיזנים גאתה, ועמה ההתנכלויות ללוחמים היהודים. הם נדרשו להביא כופר נפש בסכומים עצומים למען ההצטרפות למאבק בגרמנים. ביחידה הוקמה קבוצה יהודית, בראשותו של לידובסקי, אליה צורפו היהודים שנמלטו מברנוביץ'. מאוחר יותר אוחדה הקבוצה עם פלוגתו של פוגאצ'וב, לפלוגה מעורבת, של יהודים וחיילים רוסים. בפלוגה הוחרם נשקם, והם נשלחו למחנה בו שוכנו אנשי השירות של הפרטיזנים. גם שם המשיכו ההתנכלויות האנטישמיות, שהגיעו עד כדי רצח פרטיזנים יהודים. בעקבות זאת החליטה הקבוצה לעזוב בחשאי את מחנה פוגאצ'וב. באחד הלילות כשהגרמנים תקפו את המחנה, ניצלה הקבוצה את המהומה, וברחה למקום מסתור, שהכינה לעצמה מבעוד מועד.
הקבוצה שמרה על אופייה היהודי ועל עצמאותה, גם כאשר הסתפחה לחטיבות פרטיזניות שונות. חבריה הקפידו על קיום אורח חיים יהודי, גם בתנאי היערות. הקבוצה המשיכה לנדוד עד הגיעה ב-1943 לאזור ווהלין. מדי פעם פעלו אנשיה נגד מסילות ברזל ופגעו בקווי התקשורת של הגרמנים.
בראשית 1944 נתקלה הקבוצה בפלוגת סיור של הצבא האדום והצטרפה אליו. ב-4 בפברואר 1944 שוחררה רובנה, בירת ווהלין. לידובסקי ופלוגתו, כ-500 יהודים, היו בין המשחררים. בעיר נשארה קבוצה של 30-25 פרטיזנים ביניהם לידובסקי. נחשפו לטבח האיום שבוצע ביהודי רובנה. הלוחמים נתקפו ייאוש נורא, והחלו תופעות של שתייה לשוכרה והימורים. לידובסקי עזב את הקבוצה והחל בפעילות חדשה. ב-17 במרס 1944 התכנסו 11 לוחמים בביתו של ד"ר ארליך, שהיה רופא בגדוד פרטיזנים ומנהל בית החולים המקומי ברובנה. לידובסקי יזם את ההחלטה לפעול בקרב היהודים ולסלול את הדרך לעלייה לארץ ישראל. בעקבות ההחלטה פרשו שניים מהלוחמים. דירתו של לידובסקי ברחוב קלינין 30 ברובנה הפכה למרכז קהילתי. בניין זה היה כתובת לכל יהודי שחזר לעיר. נקרא המקום "קולחוז" (מושבה חקלאית סובייטית בברית המועצות). חברי ה"קולחוז" גאלו ופדו כשישים ילדים יהודים יתומים, ועד מהרה גדל מספרם מ-14 ל-30. בקיץ 1944 התאחדו חברי "הקולחוז" עם חברי המחתרת מווילנה ששהו בלובלין. שם הוקמו ארגון הפח"ח (פרטיזנים, חיילים, חלוצים) ותנועת "הבריחה". לידובסקי היה מפעילי "הבריחה". בד בבד הוא היה חלק מארגון "הנוקמים", בראשות אבא קובנר. במאי 1947 יצא לידובסקי על האנייה "התקווה" בדרכו לארץ ישראל. האנייה נתפסה על ידי הבריטים, והוא הוגלה לקפריסין. בפברואר 1948 הגיע לארץ ישראל.
מקורות:
ברנוביץ באתר "יד ושם"
עדותו של אליעזר לידובסקי
לידובסקי אליעזר, לא כצאן לטבח, הוצאת אלף, 1982.